עבודה עם מחלה וכאב

קיטיסארו (Kittisaro), יליד טנסי, בוגר אוניברסיטת פרינסטון, בעל מלגת מחקר Rhodes באוניברסיטת אוקספורד, הצטרף בשנת 1976 למנזרו של אג’אהן צ’ה בתאילנד. לאחר 15 שנים כנזיר, הוא פשט את הגלימה ומאז הוא מלמד באירופה, אמריקה, דרום אפריקה וישראל. קיטיסארו גם למד ותרגל במשך 35 שנה במסורת של מורה הצ’אן מאסטר הואה והוא מחפש דרכים לשלב בין מסורות התהרוואדה והמהאיאנה. כיום, קיטיסארו מנהל יחד עם אשתו טניסארה את מרכז דהרמה גירי בדרום אפריקה שמשמש כמקום לריטרטים וכמרכז לפעילות דהרמה בקהילה.
***
חשוב להיות סובלני עם התרגול הזה. כולנו יכולים לעשות זאת. אפילו אם נמצא את עצמנו פעמים רבות חשים חוסר תקווה, אנחנו תמיד יכולים להתחיל מחדש. אנחנו תמיד מתחילים בכאן ועכשיו, בהדרגה מטפחים איכות חיים שתתמיד בכל נסיבות שהן. אחת הצרות הגדולות של חיי הנזירות שלי היתה כמעט מוות מטיפוס המעיים בתאילנד שהובילה לשנים של חולי. השתניתי לחלוטין , הגוף שלי היה מאד אתלטי והיתה לי הרבה אנרגיה וכוח רצון חיובי. אבל עקב מחלתי, איבדתי משקל רב ואת כל האנרגיה שלי. ביליתי שלוש שנים במיטה ואחר כך במשך שנים נאבקתי עם אנרגיה נמוכה ותשישות. המשכתי לחשוב, אני מודט, אני אמור להיות מסוגל לרפא את עצמי. אבל לא יכולתי.

לא הייתי בוחר במחלה כמורה, אבל לא יכולתי לעשות דבר בנוגע לכך. עד לנקודה זו הייתי מסוגל להשיג כל דבר שרציתי באמצעות כוח רצון, לימוד והתמדה. יכולתי לכופף נסיבות לרצוני. תחושת העצמי שלי היתה קשורה באופן אינטימי עם ההצלחה שלי ואז ביליתי שנים במאבק עם כאב כרוני, חולשה שלא ניתן לעמוד בה ואי סדרים בעיכול. הבודהה אמר שמחלה, זקנה ומוות הם שליחים שמימיים. הם מעירים אותנו, בהחלט הם נהפכו מאד מציאותיים עבורי. אין שום דרך שיכולתי להתכחש לאמיתות אלו. כך שראיתי רופאים, מרפאים והתנסיתי באינסוף טיפולים, לא יכולתי להתגבר על המחלה. לא מסוגל להשתתף ברוטינות הרגילות של חיי המנזר ,חשתי ככישלון. יום אחד, ראש המנזר שלי, אג’אהן סומדהו, הגיע אלי למיטה ואמר, “קיטיסארו, אני רוצה להתנצל בפניך. כל הזמן הזה רציתי שתחלים בזוכרי כמה חזק היית, אבל הבנתי שאני מכביד עליך.” ואז הוא אמר, “קיטיסארו, אני נותן לך רשות למות”.

חשתי הקלה כה רבה לשמוע את ההצהרה שלו שבכיתי מרוב אושר. הרגשתי שניתנה לי רשות לקבלה עמוקה של מצבי. לפני כן היתה כל הזמן התנגדות למחלה, שזה שגוי ושזה כישלון אישי. גם שזה היה מתוך כוונה טובה, הלחץ של החברים, משפחה, מרפאים ושל עצמי ‘להבריא’ הפך למעמסה. אחרי שאג’אהן סומדהו אמר את זה ושיחרר אותי, אף על פי שעדיין לקחתי את התרופות שלי וראיתי רופאים, קיבלתי יותר את המציאות של מצבי. הפסקתי להאמין שאני חייב להחלים. התחלתי לקבל באופן עמוק את מצבי. כששכבתי על מיטתי, ביליתי שעות עם התחושות של גופי. החזקתי את הגוף במודעות. וכמו שהסברתי, הייתי בתשומת לב, עם הנשימה, בדיוק במקום שבו היה הכאב. פשוט נשארתי שם, עם סבלנות ועדינות רבה. כך קיבלתי תחושה אמיתית לגבי הכוח של סמאדהי, לא רק כזה שממקד את התודעה, אלא גם כזה שמרפא.

עם התרגול הזה הייתי מסוגל לזכות מחדש בכוח רב. כבר לא האמנתי שכוח החיים שלי יחזור, למרות שעדיין אני חווה את השפעות של המחלה הזו, אני מסוגל לעשות דברים שפעם נראו כבלתי אפשריים. יחד עם זאת, חשוב שיהיה לי זמן כל יום להטען מחדש באנרגיה דרך התרגול הזה של סמאדהי. התרגול של מודעות באומנות הזו של נוכחות הוא מטה קסמים שמשחרר סוד של אלכימיה מסתורית.

מאד חשוב, מחלתי לימדה אותי איך למות – במילים אחרות, איך להיכנע למה שאינני יכול לשנות. אני צריך לעשות שלום עם הכאב ועם המצבים המבלבלים של הגוף והתודעה שפגשתי. היכולת שלי לסבלנות הועמקה , וברגעים שלא ריחמתי על עצמי או קיוויתי שחיי יהיו אחרים, גיליתי עומק שאף פעם לא יכול לחלות, שאף פעם לא ימות. המחלה שלי שאיננה מוותרת, שמסרבת לציית לפקודות שלי, לקחה אותי למקום שבו איבדתי כל מה שחשבתי שאני. ואז מצאתי את מה שנשאר. מצאתי את מה שאף אחד לא יכול לקחת.

התרגול של סמאדהי אינו פשוט. הבודהה אמר שקל יותר לנצח 10,000 לוחמים בשדה הקרב מלאמן את התודעה. אז למה לעשות זאת? כשאיננו עושים זאת, אנחנו מניחים כל מיני הנחות שמביאות לקונפליקט ולסבל אינסופי. כמו נחש, הרעל יחתור לאט מתחת לאיכות החיים שלנו. ברמה גלובלית יותר , הרעל הבלתי מרוסן של חמדנות, שנאה ואשליה מביא אותנו למדרון משותף. העתיד שלנו נראה מסוכן יותר ויותר, כך שיש דחיפות אמיתית לראות את חיינו, גם כיחידים וגם כקולקטיב, דרך עדשה צלולה.

כאשר התודעה אסופה, היא רואה בצלילות. כילד, כשהיו לי שיעורי מדע , היינו שמים טיפת מים תחת מיקרוסקופ ורואים את המיקרואורגניזמים שבמים בדיוק רב. אבל כשהעין לא ממוקדת וממשיכה להתפזר, אז אנחנו מקבלים תמונה מעוותת. מי שרואה באופן בהיר, שיכול להתמקד ולדעת את המציאות האמיתית, נקרא ‘העין של הדהרמה’. עם סמאדהי אנחנו ביחסים מציאותיים עם האלמנטים של עולמנו: הגוף והתודעה, ומצבי הרוח שלהם, הרגשות, המחשבות והכוונות. אנחנו יכולים לתת לתנאים להיות כפי שהם ותוך כדי כך לשים לב למודעות עצמה.

על אף שתהליך ההתבוננות הזה הוא אימון שנבנה בהדרגה, טוב לזכור שהשחרור הוא כל הזמן כאן ועכשיו. ממש בתוך כל רגע נתון, בכל מצב שהוא, הטבע הבסיסי של הכל, כולל התודעה הוא חופש. ממש כמו שהמראה לא מושפעת מאינסוף ההשתקפויות שהיו בפניה, המצב האינהרנטי של התודעה הוא נטול פגמים, הטבע המולד שלה זורח וקורן מבעדה. ממש בתוך המצב הכי מוגבל או בתנאים מאד קשים, יש גרעין טהור של מודעות. הבודהה קורא לחופש הפנימי הזה ‘הבהירות המקורית’ או ‘הקרינה של הלב’. החופש הזה הוא המצב הטבעי שלנו.

אתה אומר שאתה עסוק מידי מכדי למדוט. האם יש לך זמן לנשום? מדיטציה היא הנשימה שלך. למה יש לך זמן לנשום ואין לך זמן למדוט? נשימה היא חיונית לחיינו. אם אתה רואה שתרגול הדהרמה הוא חיוני לחייך, אז תוכל להרגיש שלנשום ולתרגל את הדהרמה הם חשובים באותה מידה.
אג’אהן צ’ה