זה פשוט כך

לואנג פור צ’ה (אג’אהן צ’ה) המשיך להסתובב בחיפושיו אחר מקומות שקטים לתרגול, עד שיום אחד הגיע לבאן קוק יאו, שם הוא נתקל במנזר נטוש כחצי קילומטר מקצה הכפר. תחושת קלילות ושלווה הציפה את תודעתו. היה זה כמו כוחות שחברו יחד.
“לילה אחד היה פסטיבל בכפר. קצת אחרי השעה 11, כאשר תרגלתי ג’ונגקרום (מדיטציה בהליכה), התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה. למעשה, התחושה הזו – מין סוג של רוגע ונינוחות בלתי רגילים – הופיעה לראשונה כבר במהלך היום. כאשר עייפתי מההליכה, עצרתי בבקתה קטנה מכוסה בגג עשב כדי לשבת קצת, ושם חיכתה לי הפתעה. לפתע, תודעתי השתוקקה לשלווה באופן מיידי כל כך, שבקושי הספקתי לקפל את רגלי תחתי. הכל קרה מעצמו. כמעט מיד, התודעה הפכה להיות באמת שקטה. התחושה היתה של יציבות מלאה. זה לא שלא יכולתי לשמוע את קולות החגיגה מהכפר; עדיין יכולתי לשמוע אותם, אבל אם לא רציתי, הייתי יכול גם שלא לשמוע אותם. זה היה מוזר. כשלא שמתי לב לקולות היתה דממה. כאשר רציתי, שמעתי אותם אבל לא הרגשתי שום התנגדות לכך. ההרגשה היתה כאילו קיימים בתוך התודעה שלי שני אובייקטים שנמצאים שם ביחד אך אין ביניהם קשר. ראיתי את הדעת שלי ואת מושא החישה שלה נמצאים בשני תחומים נפרדים, כמו קומקום ומרקקה שמונחים ליד מושבו של נזיר. הבחנתי שכאשר הריכוז עדיין חלש אתה שומע קולות, אבל כאשר התודעה ריקה היא דוממת. אם עולה קול ואתה מתבונן במודעות אליו, אתה רואה שהמודעות נפרדת מן הקול. התעמקתי בכך: ‘איך זה יכול להיות אחרת? זה פשוט כך. הדברים אינם קשורים זה לזה.’ המשכתי להרהר בנקודה הזאת עד שהבנתי, ‘זה מה שחשוב: כאשר הרצף (santati) בין הדברים נשבר יש שלוות נפש (santi).’ קודם היה santati וכעת נולד מתוכו santi. המשכתי במדיטציה שלי. תודעתי היתה שוות נפש לחלוטין לכל התופעות החיצוניות.”