השלמות של האמת (סצ’ה פארמיטה)

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), יליד אנגליה, מבכירי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1976 בתאילנד, ב-1978 חזר לאנגליה, והיה שותף לייסוד מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס, אנגליה) – המנזר המערבי הראשון במסורת הזו. בשנים 1992–2014 הוא כיהן כאב המנזר הזה. אג׳אהן סוצ׳יטו מנחה ריטריטים ברחבי העולם, והוא מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

* * *

פארמיטה זו מדגישה את היכולת להיות אמיתי, ישר, תכונה שאפשר להבינה בשתי דרכים. ברור שיש אמת או יושר במובן של כוונה והתנהגות – הנחישות להימנע מדבר שקר, מהפצת שמועות ומרכילות. זוהי סַצָ’ה, אמת, כהיבט של מוסריות. אבל ‘אמת’ נוגעת גם לתפיסה, ליכולת לראות או לדעת דברים באופן לא מעוות.

כדי לשחרר את התודעה מעיוותים, מראייה צרה או מנקודות עיוורון נדרש יותר מחוש מוסרי. לצורך זה אנו זקוקים לבחון את טבע המחשבות, העמדות וההעדפות שלנו על-ידי בחינה עצמית ומדיטציה. באמצעות תרגולים כאלה, אנו מתחילים לחוש את הלחץ שההעדפות והציפיות שלנו מייצרות; וגם, איך להשתחרר ממנו. לעיתים קרובות העניין הוא הבחנה בין ההנחות והשאיפות שלנו לבין הדברים כפי שהם למעשה. באמצעות המודעות הצלולה שאנו מפתחים במדיטציה לחצים אלה מתפוגגים, וכשהתודעה משתחררת מהעדפות ומלחץ, המודעות חשה בטוהרתה שלה ובסופו של דבר נחה בה.

כאשר המודעות נחווית כאיזון פנימי בהיר וצלילות, זוהי אמיתיות במובן של ‘להיות מלא באמת’. הנדירות של ‘להיות מלא באמת’ ברורה מהיותה אחד מהתארים המיוחדים של הבודהה. בדרך כלל הוא התייחס לעצמו במונחים של מודעות מלאת אמת זו כ’טַטְהַאגַטָה’ (Tathàgata), שמשמעותו ‘זה שהלך כך’, או – כדי להרחיב את המשמעות – ‘זה אשר הלך אל כפי שזה’. מונח זה כולל הן הבנה והן התנהגות.

…כל דבר בעולם כולו… מה שנראה, נשמע, מוחש, נתפס, מושג, נחקר, נהגה על-ידי התודעה – כל זה הובן על-ידי טַטְהַאגַטָה. לכן הוא נקרא ‘טַטְהַאגַטָה’.

…כל דבר ש’טַטְהַאגַטָה’ אומר, מבטא ומכריז מיום התעוררותו ועד ליום שהגיע באופן מלא לניבאנה – כל זה הוא פשוט כך ולא אחרת. ולכן הוא נקרא ‘טַטְהַאגַטָה’.

(Anguttara Nikaya 4.23)

…

אמת כהתנהגות, ואמת כהבנה והגשמה, קשורות זו לזו. וכך גם חוסר כנות ובלבול. אנו מוצאים את עצמנו מתנהגים בחוסר כנות, או בהגזמה, או נוהגים בחסכנות באמת מפני שכך נוח יותר, או מפני שאנו רוצים תוצאה שתועיל לנו. ושוב, לא תמיד אנחנו ערים להשפעה של המילים שלנו ושל מעשינו על אחרים. זוהי בוּרוּת – לא להיות בקשר ישיר עם האמת. כך אנו מאמצים הנחות בהתאם להנחות הקודמות שלנו. כך קל יותר. גם אם ההנחות אינן מבוססות על אמת, נראה שהן יהדפו מעלינו תוצאות שאנו חוששים מהן. אנו יכולים להשתמש באסטרטגיות שנוּסוּ היטב בעבר כדי להגן על עצמנו מפני המפלצות שאנו סבורים שהן נמצאות בעקבותינו. מוטב כך מלעמוד מולן פנים אל פנים! אבל מה אם המפלצות אינן שם? האם לא נוכחתם לדעת שישירוּת וכנות מעניקות לכם כוח, ושרוב בני האדם יכבדו ויתייחסו באהדה ליושרכם? המפלצת האמיתית היא זו שגורמת לנו לומר שקר או לספר אמת חלקית מפני שאנו חוששים מההסתבכות הרגשית שעשויה להיגרם כשנאמר את הדברים כפי שהם. כל עוד לא נאמר אמת, אנו מאפשרים לבורות להפוך אותנו לחסרי ביטחון ומלאי חשש.

אנו עשויים לומר, ‘זה מעניין מאוד, אבל יש לי הרבה מה לעשות כרגע’, במקום לומר את המשפט הישיר יותר, ‘אין לי שום עניין בזה’. מדוע אנחנו עושים זאת? דרך אחת להסתכל על זה היא לחשוב שאיננו רוצים לפגוע ברגשותיהם של אחרים – וזה מעיד על רגישות. עם זאת, גישה כזו מרמזת שאנו כבר יודעים מה יפגע ברגשותיהם, וזה לא לגמרי נכון. אולי יהיה אמיתי יותר לומר ‘אני לא רוצה להיפגע. אם אפגע ברגשותיהם, הם עלולים להתרגז, ואז אני אפגע’.

לרצון להימנע מכאב קשורה הנטייה לא להיות ישר לגמרי מפני שאנו מתביישים להראות איך התודעה שלנו פועלת. אולי כשאנו רוצים איזה דבר אנחנו אומרים, ‘אני ממש צריך את זה’. אנחנו אומרים ‘צריך’ במקום ‘רוצה’ מפני שזו מילה מכובדת יותר. או כשדברים אינם מתנהלים לפי רצוננו אנו עשויים לחשוב, ‘זה לא הוגן’. אנחנו הופכים את הרצון או את הכאב לאמירה לא-אישית, אומרים ‘זה’, או אפילו מאשימים את ‘זה’.

הרצון או ההתנגדות שלנו נחבאים תחת הפשָטות כמו ‘תורי’, ‘זכותי’ ו’צרכיי’, כאשר יהיה ישיר יותר לומר ‘אני רוצה את זה, בין שזה הוגן ובין שלא’. אבל איננו אומרים כך מפני שזה גורם לנו להיראות רע – כך שאנו מסיטים את האמת הישירה אל איזה עיקרון מופשט. או, שאנו מטילים את העניין כולו על מישהו אחר – ‘אתה עשית את זה, זו אשמתך’, במקום לומר ‘אני מרוגז, אני כועס’. כשאנו אומרים ‘אתה עושה לי את זה’, יכול להיות בכך שמץ של אמת, אך אין זו אמת המבוססת על החוויה הישירה שלנו. אמת ישירה יותר היא לומר ‘אני מרגיש כך וכך ולכן אני מתפרץ’. זה קרוב יותר להבנה של מה שמתרחש, אף שגם היא אינה האמת במלואה.

בהגשמה של אמת יש הבנה שהמניע של האירועים, של טוב ושל רע, הוא הכוונה (או הדחף), לא העצמי. וכוונות נולדות מהנחות ומתפיסות מה נעים או יהיה נעים או לא נעים. עם זאת אנו יכולים לבחון את התפיסות, את ההנחות ואת הדחפים שלנו. ברובם יש מידה כלשהי של אמת (נהִייה אחר מה שמושך את ליבנו יכולה להיות מענגת בטווח הקצר) – אך לכולם יועיל אם נטיל בהם ספק. מכיוון שאנו יכולים להיות ערים לתחושות של משיכה, דחייה, התגוננות וכל השאר, ולחקור אותם, אין אלה מצבי יסוד. הם אינם עצמי; הם כפי שהם, ואין ‘מישהו’ מאחוריהם שיש להגן עליו או להסכים איתו. אין ממי לתבוע רמת מוסר גבוהה, וגם אין מי שלא עמד בה.

ואתן דוגמה: כמו נזירים רווקים רבים, היה עלי לפגוש ולהיאבק בתשוקה מינית. חלק ממני הכיר בכך שאנרגיה מינית מפנה את תשומת הלב החוצה בדרכים המנצלות הרבה מהחיוניות שלנו אך אין בהן רווח בטווח הארוך. לכן הסכמתי לא להניח לאנרגיה הזאת להשפיע עלי, והאמון שיש לי עם בני אדם אחרים מבוסס על ההבטחה לעמוד במילה שלי ולא לחפש להיות במגע מיני עם נשים. כל זה טוב ויפה. אבל חלק אחד במערכת שלי לא היה שותף להסכם הזה, והוא מחובר לתוכנית הביולוגית של מיניות.

כך שיש מאבק, בייחוד כשנשים לובשות בגדים אופנתיים שעוצבו כך שיבליטו את מראה גופן הנשי וימשכו את העין. כך אפשר לשים לב לאדווה קלה במודעות שלנו, המגיעה לעיתים לכדי גל, בנוכחות אישה. ומאחורי הגל הזה מגיע עוד גל של מבוכה או אשמה, מאחר שהטקסט שבראש אומר ש’אינך אמור לחוש תשוקה מינית’. אכן, אם היא תיוותר לאורך זמן, אותה אדווה ראשונית תתפתח למערבולת רגשית שתימשך שעות. אך מצד אחר, להוסיף אשמה ודחייה – גם זו אינה תגובה רגועה.

אני זוכר פעם אחת שחבר שלי, שעבד כפקח בשמורת טבע, הראה לי מכתב שכתב על נייר המכתבים הרשמי של האגודה. למעלה, בפינה הימנית העליונה, הופיע סמל האגודה – ציור של נקבת אייל שצוירה מאחור כשראשה פונה שמאלה. בגלל הפרספקטיבה, הפרט הבולט ביותר בציור היה אחוריה של נקבת האייל שבמרכזן כתם לבן בוהק. איכשהו העין שלי התעכבה על האחוריים למשך שבריר שנייה כשהעפתי מבט בציור. חברי, שהבחין בכך, העיר על התגובות השונות של גברים ונשים על האיור: הנשים מצאו שהתמונה מקסימה, ואילו הגברים העידו שחשו מבוכה קלה.

ההבחנה שעשה הייתה מאלפת – פתאום הבנתי שהתודעה שלי עושה בדיוק את מה שהיא תוכנתה לעשות: להגיב לאותות מיניים. אבל זה כל מה שזה היה – ברור שלא היה לי כל עניין בקשר מיני עם נקבת אייל, מקסימה ככל שתהיה. כך שאותה אדווה חושית לא הייתה צריכה לרמז או להיות קשורה לשום התנהגות שהיא או אפילו לנטייה. יכולתי פשוט להבחין במדויק במה שמתרחש ולדעת שמדובר בתכנות בלבד. האמת שבראיית האדווה כמות שהיא – הידיעה היכן היא ומה היא הייתה, ועירורה המותנה הברור – אפשרה לה גם לסגת בלי להותיר סימן. כשאנו יכולים לעשות זאת, מה שנשאר הוא ערנות צלולה. בקשרים עם יצורים אחרים, היא נוטה להדהד עם חום ושמחה.

כך שהעניין האמיתי אינו התגובה הראשונית אלא הִתרבותן המהירה של נטיות והנחות הקשורות בתאווה (או בפחד, ברוגז, באשמה וכדומה) ש’מתלבשות’ על אותה התגובה. כלומר, יש נטיות חבויות בדרך שבה התודעה המתוכנתת שלנו מַבנה את החוויה. נטיות אלה יוצרות ערפל של עונג או חשש או רוגז. בערפל הזה התודעה מאמינה שרק כפסע בינינו לבין עונג, סיפוק, השמדה או הוקעה מתמשכים. זוהי ההנחה הנקראת בוּרוּת – כדאי לבדוק אותה.

רבים מההנחות ומהדחפים שלנו הם התניות ביולוגיות או חברתיות; איננו מחליטים עליהם. ועדיין, הקול הזה בראש או הגל הזה בלב מוכר ומורגל כל כך עד שהוא מצטייר כאילו הוא האני האמיתי. אך מהו הדבר שמשמש ‘עד’ לזה? מהו ‘האני האמיתי’, המחשבה או ההתבוננות במחשבה? אולי לא זה ולא זה. האם לא קורה שאתם נזכרים בשיר מפני שהוא פשוט צץ בראשכם כשאתם במצב רוח מסוים? ושמחשבה עולה מתוך כוונה לעבד משהו? ושלפעמים אתם שוכחים דברים שידעתם? שום מחשבה או מצב תודעה לא נמצאים שם כל הזמן, לכן איך ייתכן שהם יהיו היבט קבוע או יהיה רכושנו? ואם אף אחד מהם אינו יכול להיות בבעלותנו או בשליטתנו, איזה מין בעלים או שליט מתגורר בתודעתנו? באמת, אין איזשהו עצמי המופקד על כל זה; גם לא נראה שאנו יכולים להיות נפרדים מהמופע המשתנה הזה. הכול מופיע בתלות בסיבות ובתנאים.

…

בחיי היומיום, בזמן שמתחוללת מהומה של דעות ושמועות ואשמה, עוזר לנו כשיש לנו קצת קרקע יציבה לעמוד עליה. פיתוח האמת מקרקע אותנו בשלוש דרכים. בראש ובראשונה, אתם יכולים להיות ישרים במה שנוגע למוסריותכם, כך שתוכלו לומר, ‘לא הרגתי, לא גנבתי, ולא אמרתי בכוונה דבר שאינו אמת’. משמעות הדבר היא שכל סוג של כאב או מבוכה לא נגרם בגלל מעשים שכאלה. אז יש לנו מקום לעמוד עליו. לדוגמה, ‘אולי הייתי טיפש, אולי לא שמתי לב מספיק, אבל לא הייתי מרושע’. או אם פעלתם באופן מרושע: ‘התשוקה השתלטה עלי ואכן נהגתי בדרך שאינה ראויה. כעת אני מכיר בכך ורוצה לתקן’. כמובן, האם לא כולנו מאבדים את עשתונותינו מדי פעם? האם איננו יכולים לקבל זאת, ולהרגיש בטוחים שגם אחרים יקבלו זאת? לכן, כאשר מצוי בכם המקום הזה של אמת, יש פחות מקום להתגוננות ולקונפליקט. כוחה של האמת הוא שהיא מקנה לכם בסיס מוצק ויכולת לעמוד, להודות בטעות ולחקור את הסבל, הבלבול או הכאב.

הדרך השנייה שבה האמת מספקת קרקע יציבה נוגעת לטיבה של המודעות. לכך קשור ניקוי התודעה מחמדנות, מכעס וממכשולים אחרים באמצעות מדיטציה. היבטים חשובים של התרגול הזה הם תשומת לב (מיינדפולנס) וריכוז. תשומת לב מקנה לנו את היכולת לשמור מסגרת של התייחסות, כך שאתם יכולים להעריך את התנהגות התודעה. לדוגמה, ‘יש חמדנות בתודעה שלי; היא התעוררה למראה הדבר הזה’. הכרה כנה יכולה להתחיל בחינה של הדבר שעורר את החמדנות, כמה זמן תימשך ההתענגות על האובייקט הנחשק, ועד כמה לא נוחה היא ההרגשה של חמדנות. עם חקירה כנה זו, ייתכן שתשומת הלב תוסט, תחזרו לנשימה או תפַתחו את הכוונה לשחרר. התהליך הזה מנקה את התודעה ממכשולים, כמו אי-שקט, בלבול, ספק או חמדנות. אז יכולה המודעות של התודעה לנוע אל יציבות של ריכוז מדיטטיבי.

ושלישית, אמת מספקת קרקע מוצקה לפיתוח חוכמה טרנסצנדנטית. כאשר התודעה מודעת למודעותה שלה, היא מתרחקת מהשיטפונות ויכולה להתבונן בהם, בסיבותיהם ובתוצאותיהם, במונחים של ארבע האמיתות הנאצלות. אנו מתחילים לראות דברים באמת, ולא לחשוב: ‘היא כזאת. הם תמיד כאלה. אני צריך להיות כזה’. זוהי ההִתרבות – המנגנון שהופך את הגל של רושם נעים או לא-נעים לדבר מוצק הנמצא מחוץ לנו. וזה מקור הסבל משליליות, השתוקקות, אובדן, חמדנות וחוסר איזון. אך כשהתודעה צלולה ויציבה כדי להתבונן, להיות עדה לכל זה – בֶּאמת – כתהליך, היא יכולה גם לשחרר. יש שם ההבנה ש’זהו דחק, לחץ וסבל; זה המקור של כל אלה; ככה זה כשזה נפסק, וזוהי הדרך להביא להפסקתו’. כשאתם מקבלים עליכם לעשות את התהליך הזה שוב ושוב בכנות ובגילוי לב, הנטיות להתרבות נשטפות ומתנקות.

סימן ההיכר של אמת הוא שאתם חשים נקיים, פתוחים ושוכנים בממשות כפי שהיא. אין תלונות, אנחות של השלמה, או ניצחונות; התודעה נחה במודעות. רק אמת תחזיר את התודעה אל בית המודעות שממנה היא עולה. אז אנו חשים צלולים ומאוזנים. הנחות, אסטרטגיות, הגנות הגיוניות, ויכוחים והאשמות יכולים לגרום לנו לחוש צדיקים, צודקים, או בעמדת יתרון, אך הם לא יביאו אותנו לשלוות הניבאנה. זו הסיבה שאנו נעים לקראת האמת. דרך מעבר מבורות לאמת אנו יכולים להיפתח למודעות יציבה, טרנסצנדנטית.