ה”פאראמיטא”- השלמויות. הסבר כללי

א. שש / עשר הפראמיטות

פאראמיטה (בסנסקריט) או פאראמי (בפאלי) מתורגמת בתור שלמות, נשגבות, הגעה לשיא.
הכוונה היא לתרגול ופיתוח של תכונות שונות שיש להביאן עד למצב של שלמות, זאת גם בהקשר של בודהיסאטווה (או בודהיסאטה) על מנת לעבור ממצב של סאמסארה למצב של ניבאנא (או נירוואנה).

בבודהיזם של התראוואדה –ישנן עשר פאראמיטות (המונחים המקוריים כאן הם בפאלי) :

1. דאנא-נדיבות, נתינה, אי אגואיזם
2. סילה -מוסר, מוסריות, אתיקה, התנהגות מוסרית
3. נקהאמה -פרישות, ויתור, התרחקות, התכחשות
4. פאנייה -חכמה נשגבת , חכמה נעלה, תובנה
5. וירייה – אנרגיה, חריצות, התמדה, מאמץ
6. קהאנטי -סבלנות. סובלנות, איפוק, הבלגה, כוח סבל
7. סאצ’ה -אמינות, יושר, אמירת אמת
8. אדהיטהאנה -נחישות, החלטיות
9. מטא – ידידות לא מותנית, אהבה חומלת
10. אופקהא -איזון, שלווה, בהירות, תודעה ללא תנועה

בבודהיזם של המאהיאנה, ב”סוטרה של שלמות החוכמה” (פראג’נה פאראמיטא סוטרה) וב”סוטרת הלוטוס” (סאדהארמא פונדאריקא סוטרה) מוזכרות שש פאראמיטא שונות במקצת (המונחים המקוריים כאן הם בסנסקריט) :

1. דאנה -נדיבות, נתינה, אי אגואיזם
2. סילה -מוסר, מוסריות, אתיקה, התנהגות מוסרית
3.קהאנטי – סבלנות, סובלנות, איפוק, הבלגה, כוח סבל
4. וירייה – אנרגיה, חריצות, התמדה, מאמץ
5. דהאיינה – התבוננות, ריכוז בנקודה אחת, מדיטציה, הרהור
6. פראג’נה – חכמה, תובנה

“סוטרת עשר השלבים” (דאסא בהומיקא סוטרה) המאוחרת יותר משתי הקודמות, מוסיפה עוד ארבע פאראמיטא -כדלקמן :

7. אופאייה – כלים יעילים
8. פראנידהאנה -נדר, שאיפה, החלטיות, נחישות
9. באלה -כוחות רוחניים, יכולות על טבעיות
10. ג’נאנה -ידע

ב. משמעות הפאראמיטא

מה המשמעות של אותן פאראמיטא? הן אינן חוקים או מצוות, במובן הדתי, שההולכים בדרך מחויבים אליהם ומי שלא מתרגל אותן נענש. הבודהיזם ובמיוחד בזרם המאהיינה, מדגיש את העובדה שפוטנציאל ההתעוררות נמצא אצל כל אחד מאיתנו באופן טבעי, החל מרגע הלידה ובלי צורך להוסיף דבר מבחוץ.

במלים אחרות- אנו נמצאים למעשה במצב של “התעוררות”, מצב של “ראיית הדברים כפי שהם באמת”. אבל מצב (תודעה) זה מוסתר מאיתנו בגלל הבורות שלנו, הדפוסים וההרגלים “שמכסים” את יכולתנו האמיתית.

הדבר דומה לאדם שנודד כל חייו במדבר לוהט,מלא אבק,חום, וקשיים שהגיע לנווה מדבר שבו ישנם מים חיים בשפע,צל נעים ושלווה. אבל בגלל הדפוסים שפיתח לעצמו אותו נווד- הוא אינו מבין כי קצו ימי נדודיו,כי הקשיים תמו, הוא ממשיך להתנהג כאילו הוא בלב הישימון. הוא אינו מסוגל לראות את נווה המידבר,את המים החיים שיש בו בשפע ואת הצל והשלווה שבו, כי פניו מכוסים בבד עבה נגד סופות החול, עיניו מושפלות כלפי מטה בחשש מסופת החול הבאה וכל גופו מכווץ ודרוך בציפיה לאויב שבוודאי אורב לו.

ובכן אומר לנו הבודהא – ישנו נווה מדבר כזה, והוא נמצא כאן ועכשיו, אין צורך לנדוד למקום רחוק כדי למצוא אותו. צריך רק לעצור, לשנות את מצב התודעה שלנו, להוריד את הצעיפים שמכסים אותנו, להישיר מבט במציאות ולקבל אותה כפי שהיא.

אותן פאראמיטה הן פיתוח של היכולות הטבעיות שבנו, הורדת הצעיפים אשר מאפשרת לנו לחוות את אותו שינוי במציאות (הפנימית והחיצונית כאחד), הבנת המציאות כ”אחדאחדות”, ראית התלות ההדדית בין כל התופעות המותנות והפסקת הריבוי (פאפאנצ’ה) אשר מאפיינת את תפיסת המציאות שלנו-ובכך הכחדת הסבל (דוקהא).

הבאתן לשלמות אינה אלא חזרה למצב הטבעי שלנו, לטבע התודעה המואר שבנו (בודהי צ’יטא) , להפסקת התעייה במדבר (הסאמסארה) והמנוחה הנכספת באותו נווה מדבר (ניבאנה). רק אז נהיה במצב שבו נוכל לעזור לאחרים בצורה היעילה ביותר, כך שגם הם יוכלו ליהנות מאותו מקום.

לפיכך אופן ההתייחסות לפאראמיטה הוא כאל תהליך משולב:
של טיהור – מאותם צעיפים, אותן קליפות, אותם עננים, אותו אבק מרחף באוויר, אשר מכסים אותנו ומונעים מאיתנו לראות את הטבע האמיתי (שלנו ושל המציאות-זה הרי היינו הך). ושל פיתוח חכמה-ראיית הדברים כפי שהם, ללא אותם צעיפים.
ולמעשה אין מדובר כאן על שתי פעולות נפרדות, אלא על שני היבטים של אותה דרך. החוכמה (פאנייה או פראז’נה – הפאראמיטה השישית ברשימת המהייאנה) מושווית לשר הצבא, המפקד העליון. ואילו יתר החמש מושוות לשרי הצבא, שכל אחד מהם אחראי על תחום אחר, אלו הם העוזרים או הכלים המיומנים אשר מאפשרים למפקד העליון (החכמה-שאין מעליה כל דבר חשוב או נעלה יותר) לנצח במערכה החשובה מכולן.