הדרשה לוצ’ההגותה אודות האש

כך שמעתי. פעם אחת, האדון שהה בסאווטהי, בבוסתן ג’תה, בבית המחסה של אנאטההפינדיקה. אז הפרוש הנודד וצ’ההגותה הגיע אל האדון, ולאחר שהגיע ובירך אותו הוא התיישב בצד אחד. לאחר שהתיישב בצד אחד. לאחר שהתיישב בצד אחד, הפרוש וצְּ’הָהגותה פנה אמר לאדון כך:
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם[1] נצחי, זו האמת והאחר שגוי’?”
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘העולם נצחי, זו האמת והאחר שגוי”.  
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם איננו נצחי, זו האמת והאחר שגוי’?”
“לא, וצהה, אינני בעל ההשקפה ‘העולם איננו נצחי, זו האמת והאחר שגוי”.  
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם סופי[2], זו האמת והאחר שגוי’?” 
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘העולם סופי, זו האמת והאחר שגוי”. 
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם איננו סופי, זו האמת והאחר שגוי’?”
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘העולם איננו סופי, זו האמת והאחר שגוי”.  
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘כוח החיים (jīva)[3] זהה לגוף, זו האמת והאחר שגוי’?”
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘כוח החיים זהה לגוף, זו האמת והאחר שגוי”.  
                                                                      
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘כוח החיים נפרד מהגוף, זו האמת, והאחר שגוי’?”
“לא, וצְּ’הָה, אינני בעל ההשקפה ‘כוח החיים נפרד מהגוף, זו האמת והאחר שגוי”.  
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה קיים, זו האמת והאחר שגוי’?”[4]
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהגתה קיים, זו האמת והאחר שגוי”.  
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה אינו קיים, זו האמת והאחר שגוי’?”
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהגתה אינו קיים, זו האמת והאחר שגוי”.
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה קיים ולא קיים, זו האמת והאחר שגוי’?”
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהגתה קיים ולא קיים, זו האמת והאחר שגוי”.
“האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה אינו קיים ואיננו לא-קיים, זו האמת והאחר שגוי’?”
“לא, וצ’הה, אינני בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהגתה אינו קיים ואיננו לא-קיים, זו האמת והאחר שגוי”.
“כאשר הפרוש נשאל – “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם נצחי, זו האמת והאחר שגוי’?” הוא ענה – “לא, וצְּ’הָה, אינני בעל ההשקפה ‘העולם נצחי, זו האמת והאחר שגוי”. כאשר הפרוש נשאל “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם איננו נצחי, זו האמת והאחר שגוי’?”…”האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם סופי, זו האמת והאחר שגוי’?”… “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘העולם איננו סופי, זו האמת והאחר שגוי’?”… “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘כוח החיים זהה לגוף, זו האמת והאחר שגוי’?”… “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘כוח החיים נפרד מהגוף, זו האמת והאחר שגוי’?”… “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה קיים, זו האמת והאחר שגוי’?”… “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה אינו קיים, זו האמת והאחר שגוי’?”… “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה קיים ולא-קיים, זו האמת והאחר שגוי’?” “האם, גוטמה, כבודו הוא בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהאגתה אינו קיים ואיננו לא-קיים, זו האמת והאחר שגוי’?” הוא ענה – “לא, וצְּ’הָה, אינני בעל ההשקפה ‘לאחר המוות הטטהגתה אינו קיים ואיננו לא-קיים, זו האמת והאחר שגוי”.
מהי הסכנה אותה גוטמה מזהה, שמכוחה הוא אינו פונה אל מה שכרוך בהשקפות הללו, מכל וכל?”
“מה שכרוך בהשקפה ‘העולם נצחי’, וצְּ’הָה, זו אחיזה בהשקפה שהיא יער של השקפה, חורש של השקפה, התפתלות של ההשקפה, חרדה של השקפה, כבל של השקפה, המלווה בסבל, במאבק, באי-שקט, בבעירה, שאינה מביאה להתנתקות מהעולם, לחוסר תשוקה, להכחדה, להשקטה, לידיעה, להתעוררות, לניבּאנה. ‘העולם איננו נצחי’… ‘לאחר המוות הטטהאגתה אינו קיים ואינו לא-קיים’, וצ’הה, זו אחיזה בהשקפה שהיא יער של השקפה, חורש של השקפה, התפתלות של ההשקפה, חרדה של השקפה, כֵבֶל של השקפה, המלווה בסבל, במאבק, באי-שקט, בבעירה, שאינה מביאה להתנתקות מהעולם, לחוסר תשוקה, להכחדה, להשקטה, לידיעה, להתעוררות, לניבאנה. זו הסכנה אותה אני מזהה שמכוחה איני פונה אל מה שכרוך בהשקפות הללו, מכל וכל”.
“האם יש כלל פנייה להשקפה עבור הטטהאגתה?” “פנייה זו אל ההשקפה, וצ’הה, הוסרה ע”י הטטהאגתה. הטטהאגתה ראה[5] כך – זהו גוף, זו הופעת הגוף, זו הכחדת הגוף.[6] אלה תחושות, זו הופעת התחושות, זו הכחדת התחושות. אלה תפיסות, זו הופעת התפיסות, זו הכחדת התפיסות. אלה תצורות קרמתיות, זו הופעת התצורות הקרמתיות, זו הכחדת התצורות הקרמתיות. זו מודעות, זו הופעת המודעת, זו הכחדת המודעות. לכן, אני אומר, הטטהאגתה – בשל הפסקת כל הדמיונות, כל אי-השקט, כל הנטיות החבויות לגאווה בדבר אני ושלי, בשל העדר התשוקה כלפיהם, בשל הכחדתם, בשל נטישתם, בשל הויתור עליהם, בשל חוסר-היווצרותם העתידית – הוא משוחרר”.
“ובהיותו בעל תודעה משוחררת שכזו, גוטמה, היכן הנזיר נולד מחדש?” “אין זה הולם לומר ‘נולד מחדש’, וצ’הה”. “אם כך, גוטמה, הוא לא נולד מחדש?” “אין זה הולם לומר ‘הוא לא נולד מחדש’, וצ’הה”. “אם כך, גוטמה, הוא נולד ולא-נולד מחדש?” “אין זה הולם לומר ‘הוא נולד ולא-נולד מחדש’, וצְּ’הָה”. “אם כך, הוא לא נולד ולא לא-נולד מחדש?” “אין זה הולם לומר “הוא לא נולד ולא לא-נולד מחדש, וצ’הה”.
“כאשר הפרוש נשאל ‘ובהיותו בעל תודעה משוחררת שכזו, גוטמה, היכן הנזיר נולד מחדש?’, הוא ענה – ‘אין זה הולם לומר ‘נולד מחדש’, וצ’הה’. כאשר הוא נשאל ‘אם כך, גוטמה, הוא לא נולד מחדש?’… כאשר הוא נשאל ‘אם כך, גוטמה, הוא נולד ולא-נולד מחדש?’, כאשר הוא נשאל ‘אם כך, גוטמה, הוא לא נולד ולא לא-נולד מחדש?’ הוא ענה – ‘אין זה הולם לומר ‘לא נולד ולא לא-נולד מחדש’. כעת, גוטמה, נותרתי ללא-הבנה, נותרתי מבולבל, ומידת הבהירות שהייתה לי בעקבות ההסבר הקודם של גוטמה נעלמה”.
“אכן מתאימה אי-ההבנה, אכן מתאים הבלבול. אמנם עמוקה היא התורה הזו, קשה להבנה, קשה לידיעה, שקטה, נעלה, לא מושגת ע”י החשיבה, עדינה, ניתנת להבנה על-ידי החכם. היא קשה להבנה עבור מי שמחזיק בהשקפה אחרת, באמונה אחרת, תחת השפעה אחרת, בעל תרגול אחר, בעל מורה אחר. אשאל אותך כעת, ותענה כפי שתרצה:
“מה אתה חושב וצ’הה, אם תבער לפניך אש, האם תדע ‘בוערת לפני אש?” “אם תבער לפני אש, גוטמה, אדע ‘בוערת לפני אש’.” ואם תישאל, וצ’הה, ‘האש הזו שבוערת לפניך, על מה היא מתבססת’ – אם תישאל כך, מה תענה?” “אם, גוטמה, מישהו ישאל אותי ‘האש הזו שבוערת לפניך, על מה היא מתבססת?’ אענה לו ‘האש הזו הבוערת לפני מתבססת על חומר בערה[7] של עשב ועצים'”. “ואם, וצְּ’הָה, האש שבוערת לפניך תיכבה, האם תדע ‘האש הזו שבוערת לפני כבתה’?” “אם, גוטמה, האש שבוערת לפני תיכבה, אדע ‘האש שבוערת למולי כבתה'”. “ואם תישאל כך, וצ’הה, ‘האש הזו שכבתה לפניך, לאיזה כיוון היא הלכה – למזרח, או לדרום, או למערב, או לצפון?’ אם תישאל כך, מה תענה?” “אין זה הולם, גוטמה. אותה האש שבערה בהתבסס על חומר בערה של עשב ועצים, לאחר שהם מתכלים, ובהעדר מזון אחר שיזין אותה, מובנת כמוכחדת”.
כך, ממש, וצ’הה, מי שמבקש לדעת את הטטהאגתה באמצעות הגוף [שלו] – עבור הטטהאגתה, הגוף הזה נטוש, חתוך מהבסיס, כמו דקל כרות, שהפך נטול קיום, ללא היווצרות עתידית. הטטהאגתה, וצ’הה, משוחרר מכל מידה של גוף: הוא עמוק, ללא מידה, בלתי ניתן להשגה, ממש כמו האוקיאנוס. ‘נולד מחדש’ לא הולם, ‘לא נולד מחדש’ לא הולם, ‘נולד ולא נולד מחדש’ לא הולם, ‘לא נולד ולא לא-נולד מחדש’ לא הולם. מי שמבקש לדעת את הטטהאגתה באמצעות התחושות [שלו]… מי שמבקש לדעת את הטטהאגתה באמצעות התפיסות [שלו]… מי שמבקש לדעת את הטטהאגתה באמצעות התצורות הקרמתיות [שלו]… מי שמבקש לדעת את הטטהאגתה באמצעות המודעות [שלו] – עבור הטטהאגתה, המודעות הזו נטושה, חתוכה מהבסיס, כמו דקל כרות, שהפכה נטולת קיום, ללא היווצרות עתידית. הטטהאגתה, וצ’הה, משוחרר מכל מידה של גוף: הוא עמוק, ללא מידה, בלתי ניתן להשגה, ממש כמו האוקיאנוס. ‘נולד מחדש’ לא הולם, ‘לא נולד מחדש’ לא הולם, ‘נולד ולא נולד מחדש’ לא הולם, ‘לא נולד ולא לא-נולד מחדש’ לא הולם.[8]
משנאמר כך, הפרוש הנודד וצ’ההגותה אמר לאדון: כמו עץ סאלה ענק, הנמצא לא הרחק מכפר או עיירה, וההשתנות עשויה לשחוק כבר את עליו וענפיו, את הקליפה ואת העץ החיצוני, ולאחר זמן מה, נטול ענפים ועלים, נטול קליפה ועץ חיצוני, הוא ניצב בליבתו בלבד, טהור – כך דברים אלה של גוטמה, הן ההמצאות בליבה הטהורה, ללא ענפים, עלים, קליפה ועץ חיצוני. נפלא, גוטמה! נפלא, גוטמה! כמו מישהו שיעמיד ישר את העומד הפוך, יחשוף את החבוי, יראה את הדרך לאבוד, יחזיק מנורה בחושך על מנת שבעלי הראייה יראו את הצורות – כך האדון האיר את התורה בדרכים רבות. אני לוקח מחסה באדון גוטמה, בתורה ובקהילת הנזירים. מהיום והלאה לו יראה בי האדון גוטמה מאמין (upāsaka) שלקח אצלו חסות לשארית חייו.

[1] “העולם” (loka) כאן, מתייחס לא לעולם הפיסי, כי אם לעולם כפי שהוא נחווה מנקודת המבט הסובייקטיבית. העולם זהה למעשה ל”חמשת המצרפים”. כך שמוקד השאלה, כאן ובשאלות בכלל, היא האם יש המשכיות לאחר המוות. באופן כללי ההשקפות מנוסחות כך שהן תואמות לשני ה”קצוות” השגויות החוטאות לדרך האמצע – “נצחיות” (sassata) ו”הכחדה” (uccheda). בהקשר הפילוסופי כאן השאלה היא האם יש מהות לאדם הממשיגה לאחר המוות.

[2] או האם לעולם “יש קצה” (antavā) – מה שמדגישה כי שתי השאלות הקודמות מתייחסות לסופיות בזמן, וכעת הדגש הוא על סופיות במרחב.

[3]Jīvaיכולה להיות מובנת כמעין “נשמה” בהקשרים מסוימים. מילולית “מה שחי”. הכוונה כאן היא למעין גירסה של שאלת הגוף-נפש במערב, כאשר מוקד התהייה בשאלה האם לאחר מותו של הגוף, יש יסוד חי שנותר וממשיך לחיים הבאים.

[4] ארבע השאלות האחרונות המתייחסות לסוגיה אם לאחר המוות הבודהה קיים או לא-קיים, הן במוקד הדרשה, כפי שיתברר מדימוי האש בהמשך. למעשה השקפות אלה מהוות את מוקד הדיון הרחב יותר בבודהיזם המוקדם לגבי שלילת “ההשקפות המטאפיזיות”, ויש מספר דרשות הבנויות רק על שאלה זו.

[5] יש כאן משחק מילים יפה, שבבסיסו אמירה עמוקה לגבי המתודה הפילוסופית הבודהיסטית. הבודהה השיל את ההשקפות (diṭṭhi), מכיוון שהוא ראה (diṭṭha) את ההשתנות ההמשכית של המצרפים, הם כל מה שיש ב”עולם”.

[6] היה אפשר גם לתרגם “זו צורה (rūpa), וכו'”. אני מעדיף את התרגום “גוף” כאן, גם מכיוון שהוא יותר מדויק להקשר של חמשת המצרפים בדרשות המוקדמות, אך גם בשל השימוש בחמשת המצרפים בסוף הדרשה, שם נכון יותר לתרגם “גוף”.

[7] “חומר הבערה” הוא באופן מילולי “היאחזות” (upādāna). ההיאחזות היא למעשה חומר הבערה המזין את הסמסארה, דרך האחיזה בחמשת המצרפים כאני ושלי. על-כן, בהקשרים שונים “חמשת מצרפי ההיאחזות” (pañcupādānakkhandha) ולא “חמשת המצרפים הנגועים בהיאחזות”, כפי שנהוג לתרגם.

[8] בהעדר-אחיזה בחמשת המצרפים, כאשר הם נטושים לחלוטין, אין מכוח מה שהטטהאגתה יתגלגל.