הדרשה אודות הזקנה

חיינו קצרים ביותר.
האדם מת בן פחות ממאה שנים,
וגם אם חי יותר
הוא מת מזקנה
אנשים סובלים ביחס למה שהם מחזיקים בו כ’שלי’
שהרי הדברים שמחזיקים בהם אינם נצחיים.
כשהאדם רואה “דבר זה כבר איננו עוד”,
אל לו לחיות את חיי הבית
אותו הדבר שלגביו אדם חושב “זה שלי”
עוזב אותו במוות.
כשהוא יודע זאת, החכם, ההולך בדרכי,
לא ייטה אל תפיסה של שייכות
כפי שאדם שהתעורר
אינו רואה דברים שראה בחלום,
כך ממש הוא אינו רואה את יקיריו
כשהגיעה שעתם והם עברו מהעולם
אנשים מפורסמים, שאנשים מבטאים את שמם,
לאחר שחלפו מכאן
כל שנותר מהם הוא שמם
הכמהים לדבר בו הם מחזיקים כ’שלי’,
לא נוטשים סבל, מכאוב וקנאה.
לכן החכמים, לאחר שוויתרו על השייך להם,
מהלכים ברואם את השקט
הנזיר שהתנהלותו מכונסת, שחווה את מושב ההתנתקות –
יש לגביו הסכמה כי הוא עשוי
שלא להראות עצמו שוב בעולם הקיום.
הנזיר שאינו נשען על דבר, שאינו רואה דבר כיקר או כלא-יקר,
המכאוב והקנאה אינם דבקים בו,
כפי שמים אינם דבקים בעלה.
כפי שטיפת מים אינה דבקה בעלה הלוטוס,
כך החכם אינו דבק בנראה, בנשמע או בנֶהגה.
לכן המטוהר אינו הוגה בנראה, בנשמע או בנהגה.
הוא גם אינו מבקש את הטוהר באמצעות דבר אחר.
הוא אינו נמשך ואינו מתנתק.