ביקורת בחמישה שלבים

ה- Sangiti Sutta היא דרשה מלאה ברשימות שונות: רשימות על סוגי אנשים, סוגי מכשולים, סוגי שחרור, סוגי חכמה ועוד. בגלל אופייה ה”רשימתי” היא נתפסת לעיתים קרובות כדרשה משמימה ולא מעניינת. אולם לטעמי, לאופי הרשימתי של הדרשה יש כוח רב, מאחר והוא דורש מאתנו חקירה והרהור מעמיק. במילים אחרות, לרשימה יש כוח שאין לטקסט מורכב יותר. הלימוד אינו ניתן “בכפית”, אלא דורש הרהור בנקודות המתומצתות.
אחת הרשימות המועילות, לטעמי, היא רשימה בת חמש נקודות: חמישה דברים שכדאי לשים אליהם לב כאשר מותחים ביקורת על אדם אחר.
וכך אמר הבודהה:
“כאשר מתעוררת התשוקה לבקר אדם אחר, יש לשים לב לחמישה דברים:
לדבר בזמן המתאים ולא בזמן שאינו מתאים.
לדבר אמת ולא שקר.
לדבר בעדינות ולא בגסות.
לדבר באופן מועיל ולטובתו [של האחר] ולא באופן שאינו מועיל ולרעתו.
לדבר עם תודעה חברית ולא עם תודעה המלאה בכעס.
[DN III.236-7]

הרשימה הזו נראית ברורה מאליה, עם זאת, הייתי רוצה להתייחס בקצרה לכל אחת מהנקודות:
1. “אדבר בזמן מתאים ולא בזמן שאינו מתאים”. ההנחיה הזו מצביעה על דבר ידוע: תזמון הוא הכול.
זו הנחיה שדורשת מאתנו לפתח מודעות ורגישות לסובבים אותנו, גם כאשר יש צורך במתן ביקורת. היא מפנה את תשומת הלב לזמן הנכון שבו כדאי למתוח ביקורת: מתי בן שיחנו יהיה פתוח לשמוע ביקורת מבלי להגיב באופן אוטומטי בסגירות, כעס או עלבון? מהו המרחב הנכון לומר את הדברים: בנוכחות מי? באיזה שעה במהלך היום וכדומה.
2. “אדבר אמת ולא שקר”. זה נראה ברור שתמיד רצוי לומר אמת. אך נראה לי שהנחיה זו מרמזת על משהו יותר עדין. זו הנחיה שדורשת מאתנו להיות כנים עם עצמנו ומודעים למה אנו אומרים כאשר מתעורר הצורך למתוח ביקורת: האם אני מדייק בדברי? האם אני מייפה או מעצים את הסיטואציה המדוברת כדי לצאת “צודק יותר”?
3. “אדבר בעדינות ולא בגסות”. כאן עולה שאלה חשובה, שמניסיוני מתעוררת אצל לא מעט מתרגלים רוחניים: האם תמיד צריך לדבר בעדינות, גם כשנדרש לומר דברים קשים? האם אין מצבים בהם נדרשת אמירה נוקבת וחדה? להבנתי, הנחיה זו אינה מצביעה על כך שיש לדבר באופן מתקתק או מתרפס. אין ספק, שלעתים אנו נדרשים לומר דברים קשים שאינם נעימים (בעיקר כאשר ביקורת מעורבת בדבר). אולם נראה שהנחיה זו מבקשת מאתנו לנסות ולמתוח ביקורת באופן שאינו מתכוון לפגוע, לרמוס ולהעליב. כולנו יודעים שגם דברים קשים ניתן  לומר בעדינות.
4. “אדבר באופן מועיל ולטובתו [של האחר], ולא באופן שאינו מועיל ולרעתו”. הנחיה זו מפנה את תשומת הלב אל המוטיבציה שלנו. היא מבקשת מאתנו לדבר מתוך התכוונוּת שמועילה לאדם אותו אנחנו מבקרים. לעיתים קרובות, כשאנחנו מותחים ביקורת, הפוקוס שלנו הוא במה אותו אדם טעה, איפה הוא פגע בנו או באחרים ואיך הוא צריך “לתקן את דרכיו”. אולם, הנחיה זו מבקשת מאתנו לשים את טובתו של האדם אותו אנחנו מבקרים במרכז הבמה, ולשים לב שמטרת הביקורת היא לעזור, ולא לפגוע. הנחיה זו דורשת מאתנו להתייחס לאדם אותו אנחנו מבקרים, כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. זו הנחיה שמבקשת מאתנו לבקר ללא אנוכיות אלא מתוך selflessness.
5. “אדבר עם תודעה חברית ולא עם תודעה המלאה בכעס”.
הנחיה זו היא המשך ישיר של ההנחיה הקודמת. היא שמה דגש על הלך הרוח שלנו ועל ההתכוונות הפנימית. אין ספק ששתי ההנחיות האחרונות אינן פשוטות ליישום, בעיקר כשמדובר באדם שקשה לנו אתו. הן דורשות מאתנו לפתוח את הלב ולראות את טובתו של האחר; להניח את הכעס או העלבון כאשר אנחנו מחליטים למתוח ביקורת, גם כשהיא מוצדקת ונכונה. כאשר אנחנו באים מתוך אהבה ולא מתוך כעס, גם הצד השני יכול להכיל את הביקורת בגמישות רבה יותר.
אחת הדרכים לפתח את האיכות של “אהבה חברית” (metta) בהקשר הזה, היא להרהר בכך שכולנו מחפשים רווחה, אושר, סיפוק, קבלה ואהבה. גם מי שפגע בנו או עשה משהו לא מוצדק. כולנו מתנהלים בעולם מתוך הרצון שיהיה לנו טוב. לעיתים זה מתנגש עם רצונם של אחרים, ולעיתים התנהגות זו כרוכה בהתנהלות חסרת מודעות.
זה אומנם לא קל לפתח ולטפח תודעה אוהבת כאשר יש בליבנו כעס או עלבון, אבל פיתוח איכות זו במצב בו אנחנו נדרשים לתת ביקורת, מאפשר לנו לגשת אל אינטראקציות מסוג זה עם לב רחב יותר ותודעה פתוחה וגמישה יותר. סביר להניח שהתוצאה תהיה יותר מועילה.

ביקורת בחמישה שלבים
אפשר לראות את הרשימה הזו כרשימה הדרגתית (כשהשאיפה היא ליישם את כל הנקודות). במילים אחרות, כאשר מתעורר הצורך לתת ביקורת למישהו, כדאי קודם כל למצוא את הזמן והמקום המתאים לעשות זאת. לדוגמא, לא כשאני כועס, או כשהאחר עייף או מרוגז. ברגע לא מתאים, הרבה יותר קשה להקשיב בפתיחות לדבר ביקורת, ולקחת את הדברים לתשומת הלב.
כשמצאנו את הזמן והמקום המתאים, רצוי להיות מדויק ככל האפשר בביקורת. לומר באופן ישיר את מה שעל ליבנו, מבלי “לזייף” ומבלי “לגלוש” לדברים אחרים (“אתה תמיד…”).
את הביקורת רצוי לומר בעדינות, ולא ובאופן מעליב. אף פעם לא קל לקבל ביקורת, בטח ובטח אם היא עטופה בגסות ובעוקצנות.
ניתן לומר ששלוש ההנחיות הראשונות מצביעות על הצורה, ואילו שתי האחרונות מפנות את תשומת הלב אל ההתכוונות הפנימית; אל המקום ממנו אנחנו פועלים; אל התודעה ונטיית הלב; אל המוטיבציה שלנו. שתי ההנחיות האחרונות דורשות מאתנו לבדוק את הלך הרוח ממנו אנחנו מדברים, יחד עם פיתוח מודעות ורגישות לאדם עליו אנחנו מותחים ביקורת. אפשר לומר שהבודהה אף רומז כאן על הצורך “בהתכוֹננוּת” לפני שאנחנו מותחים ביקורת על מישהו. כלומר, על הניסיון לפתוח את הלב כלפי האדם אותו אנו מתעתדים לבקר, עוד לפני שפגשנו את אותו לשיחה (ובשאיפה גם תוך כדי). תרגול כזה יכול לשנות לחלוטין את הלך הרוח הפנימי שלנו ולהשפיע על היכולת של האחר לקבל ביקורת בפתיחות. באופן פרקטי, אפשר לדמיין את האדם שיש לנו ביקורת כלפיו ולאחל לו רק טוב. להרהר בכך שגם הוא או היא רק רוצים להיות מאושרים. לנסות ולפתוח “ערוץ” דיבור שמוּנע מאהבה ורצון להועיל, ולא כזה שבא להוכיח ולצאת צודק.
ובנימה פרקטית. בפעם הבאה שאתם צריכים לתת ביקורת למישהו, נסו לראות אם ההנחיות האלו עוזרות. אילו מההנחיות יותר קל לנו ליישם, ואיפה עוד נדרשת מאתנו עבודה? האם ביקורת שניתנת מתוך שימת לב לנקודות הללו מתקבלת אחרת?