סוטרת רסיס האבן

Sakalika Sutta: The Stone Sliver

שמעתי שפעם, המבורך שהה בקרבת ראג’גהה, בשמורת הצבאים מדקוצ’י. באותה עת, רגלו נפצעה על ידי רסיס אבן. התחושות הגופניות שעלו בו היו מייסרות – מכאיבות, עזות, חדות, מזעזעות, דוחות, פוגעות – אך הוא נשא אותן כשהוא קשוב, ערני ואינו מוסח.

כשגלימתו העליונה מקופלת לארבע ומונחת בצד, שכב המבורך על צידו הימני בתנוחת האריה – עם רגל אחת מונחת על השניה – קשוב וערני.

אז, מארה המרושע, הגיע אל המבורך, ופנה אליו במילות השיר:

האם אתה שוכב כאן בערפול חושים או שיכור משירה?

האם מטרותיך כה מעטות?

לבדך, במשכן מבודד,

מי החולם הזה, שפניו ישנוניות?

השיב הבודהה:

אני שוכב כאן,

לא בעירפול חושים,

ולא שיכור משירה.

מטרותי הושגו,

אני חופשי מצער.

לבדי במשכן מבודד,

אני שוכב כאן עם אהדה

לכל הישויות.

אפילו אלה שבחזם ננעץ חץ,

וליבם הולם במהירות רבה,

אפילו הם עם חיציהם,

מסוגלים לישון.

מדוע אני,

שהחץ שלי סולק,

לא אוכל לישון?

איני ער מדאגה,

וגם איני מפחד לישון.

ימים ולילות אינם מדכאים אותי.

איני רואה כלל איום בדעיכה

בכל עולם שהוא.

לכן אני ישן

עם אהדה

לכל הישויות.

אז, מארה המרושע, עצוב ומיוסר משהבין, “המבורך יודע אותי, האחד שהלך מעבר יודע אותי” – נעלם משם.