הפירוש המילולי של “מארה” הינו “ההורג”. מארה…
כך שמעתי:
בפעם אחת הבודהה שהה בְּסָאוַוטְהִי, בגֵ’טַוַואנָה, בגנו של אַנָאטְהַפִּינְדִיקָה. שם פנה הבהגווה אל הנזירים ואמר: “נזירים, ישנם ארבעה סוגים של מזונות להזנת יצורים חיים שכבר נולדו ולהזנת יצורים חיים העומדים להיוולד. מהם הארבעה? [ראשית] מזון הגוף של אוכל גס או מעודן; שנית, מזון המגע; שלישית, מזון הרצון; רביעית, המזון ההכרה. נזירים, אלו ארבעת הסוגים של מזונות להזנת יצורים חיים שכבר נולדו ולהזנת יצורים חיים העומדים להיוולד.
נזירים, כיצד יש להתייחס אל מזון הגוף? נניח שזוג נשוי היה יוצא למסע מפרך דרך שטח פראי, כשהוא נושא עמו מלאי מצומצם של אספקה. איתם היה גם בנם היחיד, בנם האהוב ומקור אושרם. כעת, נזירים, [כאשר השלושה היו מגיעים למחצית הדרך המפרכת], האספקה המוגבלת שלהם היתה אוזלת לחלוטין, ועדיין היה עליהם לעבור עוד כברת דרך ארוכה. אז הזוג היה חושב: ‘האספקה המוגבלת שלנו אזלה, ועדיין נותרה עוד כברת דרך ארוכה. מה אם נהרוג את בננו היחיד, בננו האהוב, ומקור אושרנו, נכין בשר מיובש ושיפודים, וכך כאשר ניזון מאכילת בשר בננו, נוכל לסיים את החלק הנותר של הדרך המפרכת? הבה לא נמות שלושתנו.’ אז, נזירים, הזוג היה הורג את בנם היחיד, בנם האהוב ומקור אושרם, מכין בשר מיובש ושיפודים, וניזון מאכילת בשר בנם. כאשר היו אוכלים את בשר בנם, היו מכים בחזיהם וזועקים: ‘היכן אתה, בננו היחיד! היכן אתה, בננו היחיד!’
מה דעתכם על כך, נזירים? האם הם היו אוכלים את האוכל למען הנאה? האם הם היו אוכלים אותו למען יוכלו להתגאות [בכוחם]? האם הם היו אוכלים אותו כדי להתגאות בהופעתם? האם היו אוכלים אותו כדי להיות נערצים?” “לא, אדון נכבד.” “נזירים, האם הם לא היו אוכלים אותו אך ורק במטרה לחצות את שטח הפראי הזה?”, “אכן כך, אדון נכבד.” “באותו אופן, אני אומר, נזירים, יש להתייחס למזון הגוף. נזירים, אם [המשמעות האמיתית של] מזון הגוף מובנת היטב, ההיקשרות להנאות חמשת החושים מובנת היטב. ואם [המשמעות האמיתית של] תאווה להנאות חמשת החושים מובנת היטב, אין בנמצא אף כֶּבֵל שיגרום לתלמיד הנאצל להיוולד מחדש בעולם החושים הזה.”
וכיצד, נזירים, יש להתייחס למזון של רשמי החושים או למגע? נזירים, נניח ופרה שעורה מקולף היתה עומדת נשענת על חומה; אז, בעלי החיים המתגוררים בחומה היו נושכים אותה; אם היא היתה עומדת נשענת על עץ, בעלי החיים המתגוררים בעץ היו נושכים אותה; אם היתה עומדת במים, אז בעלי החיים המתגוררים במים היו נושכים אותה; אם היתה עומדת בשטח פתוח, החיות הנמצאות בשטח היו נושכות אותה. היכן שהפרה המקולפת העור הזו היתה עומדת בעלי החיים המתגוררים שם היו נושכים אותה. באותו אופן, אני אומר, נזירים, יש להתייחס למזון של רשמי החושים או מגע. נזירים, אם מזון המגע מובן היטב, שלושת סוגי ההרגשות מובנים היטב. ואם שלושת סוגי ההרגשות מובנים היטב, אז, אני אומר, לא נותר לתלמיד הנאצל לעשות עוד דבר.
וכיצד, נזירים, יש להתייחס למזון הרצון? נניח היה בור פחם בוער בעומק של יותר מגובהו של אדם, מלא בגחלת לוהטת ללא להבה או עשן. כעת, הגיע אדם לדרך זו, אחד אשר רוצה לחיות ולא רוצה למות, אשר אוהב אושר ולא אוהב סבל; נניח שאז, שני גברים חזקים היו לופתים אותו בשתי זרועותיו וגוררים אותו לבור הגחלת הלוהטת. אז היה עולה באדם רצון עז להיות רחוק מאותו בור. מדוע זה כך? כיוון, נזירים, שהאדם מבין זאת: ‘אם אפול לתוך הבור, אמצא את מותי או סבל הקרוב למוות.’ באותו אופן, אני אומר יש להתייחס למזון הרצון. נזירים, אם מזון הרצון מובן היטב, שלושת סוגי ההשתוקקות מובנים היטב. ואם שלושת סוגי ההשתוקקות מובנים היטב, אז, אני אומר, לא נותר לתלמיד הנאצל לעשות עוד דבר.
וכיצד, נזירים, יש להתייחס למזון ההכרה? נניח אנשים היו תופסים פושע, שודד, מביאים אותו בפני המלך ואומרים, “אדם זה הוא פושע, שודד, הוד רוממותו; ייתן לו הוד מעלתו עונש על פי ראות עיניו.” לאחר מכן, המלך היה אומר לעוזריו: “קדימה, עוזריי, לכו דקרו אדם זה בבוקר מאה דקירות חנית.” והם היו דוקרים את האדם בבוקר מאה דקירות בחנית. בצהריים, המלך היו שואל את עוזריו, “אנשים! מה מצבו של האדם ההוא?” “הוד מעלתו, הוא עדיין חי כמקודם.” אז לכו ודקרו אותו בצהריים שוב מאה דקירות חנית.” והם היו דוקרים את האדם בצהריים מאה דקירות בחנית. בערב, המלך היה שואל את עוזריו שוב, “אנשים! מה מצבו של האדם ההוא?” “הוד מעלתו, הוא עדיין חי כמקודם.” “אז לכו ודקרו אותו בערב שוב מאה דקירות בחנית.” והם היו דוקרים את האדם בערב מאה דקירות חנית.
“מה דעתכם על כך, נזירים? האם האדם הזה שנדקר שלוש מאות דקירות חנית לאורך היום סובל כאב וצער כתוצאה מכך?”
“אדון נכבד, אף אם אדם זה היה נדקר בחנית פעם אחת בלבד, הוא היה סובל כאב וצער כתוצאה מכך; על אחת כמה וכמה הוא היה סובל אם היה נדקר בחנית שלוש מאות פעמים.”
“באותו אופן, אני אומר, יש להתייחס למזון ההכרה. נזירים, אם מזון ההכרה מובן היטב, התופעות המנטליות-חומריות מובנות היטב. ואם התופעות המנטליות-חומריות מובנות היטב, אז, אני אומר, לא נותר לתלמיד הנאצל לעשות עוד דבר.”
Puttamamsupama Sutta
SauyuttaNikaya, DukkhaVagga 63, (S II 98)
פריטים נוספים
מתוך הדרשה על ייצוב תשומת הלב
וכן, נזירים, הנזיר המתבונן בתופעות שוהה בתופעות ביחס לשבעת איברי החוכמה (bojjhaṅga[1]). וכיצד, נזירים, הנזיר המתבונן בתופעות שוהה בתופעות ביחס לשבעת איברי החוכמה? כאן, נזירים, כאשר יש בו את איבר […]
מתוך הדרשה על ההדרכה הארוכה לראהולה
ראהולה, תַרגֵל מדיטציה בדומה לאדמה. כאשר אתה מתרגל מדיטציה בדומה לאדמה, מגע נעים ומגע לא-נעים אינם משתלטים על התודעה ותופסים בה אחיזה, ואינם נשארים ומתקבעים בה. כשם שאנשים משליכים על […]
בתי הקדשה
לוּ כל בעלי התודעה, כל הסובלים בגופם ובנפשם יזכו באוקיינוס של אושר ושמחה בזכות חסד זה שצברתי. לו לא יסבול איש יחלה או יעשה רע לא יפחד ולא ימעיט […]
הדרשה אודות האהבה (Metta-sutta)
לאחר שהבין את המקום השקט, אותו יש לקיים בראש ובראשונה על-ידי פעילות מיטיבה – עליו להיות מסוגל, ישר, נכון, בעל דיבור טוב, רך וללא יוהרה, שבע רצון, אחד שקל […]
סוטרה סדאקה
שמעתי שפעם המבורך גר בין הסומבהאנים. ישנה עיר סומבהאנית הנקראת סדאקה. שם פנה המבורך אל הנזירים ואמר “נזירים!”. “כן, אדוני” ענו הנזירים. המבורך אמר: “פעם, נזירים, לוליין במבוק העמיד מוט […]