אוּדַיִי סוטה

Udayi Sutta

AN 5.159

כך שמעתי:

פעם גר הנעלֶה בקוֹסַמְבִּי, במנזר גהוֹסִּיטַה. באותו זמן היה הנכבד אוּדַיִּי יושב מוקף בקהל גדול של בעלי-בית, מלמד את הדהרמה. הנכבד אַנַנְדַה ראה את הנכבד אוּדַיִּי יושב מוקף בקהל גדול של בעלי-בית, מלמד את הדהרמה, וכשראה אותו, הלך אל הנעלֶה. כשהגיע, השתחווה לנעלֶה וישב בצד. כשישב, אמר לנעלֶה: “הנכבד אוּדַיִּי, אדוני, יושב מוקף בקהל גדול של בעלי-בית, מלמד את הדהרמה.”

)הנעלֶה אמר): “זה לא קל ללמד את הדהרמה לאחרים, אננדה. על המלמד את הדהרמה לאחרים לבסס חמשה דברים בעצמו כדי ללמד את הדהרמה לאחרים. אלו חמישה?

“הדהרמה צריכה להיות מלומדת לאחרים במחשבה ‘אני אֲלַמֵּד בהדרגה’.

“הדהרמה צריכה להיות מלומדת לאחרים במחשבה ‘אני אֲלַמֵּד מתוך הבנת דרכי ההוראה’.

“הדהרמה צריכה להיות מלומדת לאחרים במחשבה ‘אני אֲלַמֵּד מתוך אהדה’.

“הדהרמה צריכה להיות מלומדת לאחרים במחשבה ‘אני אֲלַמֵּד ללא מחשבה על תגמול חומרי’.

“הדהרמה צריכה להיות מלומדת לאחרים במחשבה ‘אני אֲלַמֵּד מבלי לבזות את עצמי ואחרים’[1].

“זה לא קל ללמד את הדהרמה לאחרים, אננדה, על המלמד את הדהרמה לאחרים לבסס חמשה דברים אלו בעצמו כדי ללמד את הדהרמה לאחרים.”

[1]   זו גם תכונתו של האדם ההגון בשעת נתינה בכלל. (ראה AN 5.148)