מדיטציה על פי הרמבם

חיבור פרשני-דרשני לפרק נ”א בחלק השלישי של מורה נבוכים של הרמב”ם. בפרק זה, אשר הרמב”ם עצמו אומר שהוא החשוב שבפרקי ספרו, מלמד הרמב”ם את קוראיו איך להגיע לנבואה. החיבור הזה, שמיועד לקהל הרחב, עוקב מקרוב אחרי הטקסט, תוך “קריאה צמודה” המלווה בפרשנות. מתוך כך אני מנסה לחשוף פן שהוצנע, אם לא ממש הושתק, באישיותו ובהגותו של הרמב”ם: הפן הדתי-רוחני שבה.

התעלמות מן הצד המיסטי של הרמב”ם היא נחלת הדורות האחרונים בלבד, בעוד שכאשר פורסם מורה נבוכים לראשונה, מיסטיקנים גדולים כמייסטר אקהרט, המקובל אברהם אבולעפיה ואף בנו של הרמב”ם עצמו, הרב אברהם בן הרמב”ם, סברו כמובן מאליו שהוא ספר הדרכה רוחנית, המיועד להוביל את הקורא הנבון אל המגע הישיר, אם לא האחדות ממש, עם האלוהים. כמובן שעם רוח הזמן האנטי-דתית של המאה ה-19 והרצון של המשכילים היהודיים להראות ש”גם לנו יש” פילוסוף רציונליסט טהור, הואלם צד זה באישיותו של הרמב”ם. גם היום לא מוקדשת תשומת לב רבה לנטיותיו המיסטיות של הרמב”ם, למרות שנשמעים יותר ויותר קולות, גם מקרב האקדמיה, שמצביעים על פן חשוב זה, אולי החשוב מכל, בהגותו.

החיבור הזה אינו אקדמי. מטרתו הראשונית אינה מחקר הטקסט הרמב”מי, אלא הבנתה של דרך רוחנית אפשרית שעולה מתוכו. פרק נ”א של החלק השלישי של “מורה נבוכים” אמנם משמש לי כבסיס, אך אני מביא גם דברים ממקורות אחרים של הרמב”ם, וכמו כן מדבריהם של אפלטון, הבודהה ואף רומאן רולאן כאשר אני רואה צורך בכך. בסיומו של החיבור מצורף נספח ארוך ובו הסבר על אופן פעולתה של המדיטציה ככלי רוחני.