ללכת בעקבות החזון שלך

זה כמעט בלתי אפשרי, וחסר כל טעם בכל מקרה, לקחת על עצמך למדוט יום-יום בלא שיהיה לך רעיון כלשהו למה אתה עושה זאת, איזה ערך עשוי להיות לכך בחייך, תחושה של מדוע זו עשויה להיות הדרך שלך ולא סתם עוד סיבוב בטחנות רוח דמיוניות. בחברות מסורתיות סופק החזון הזה וזכה לחיזוקים תמידיים באמצעות התרבות. אם היית בודהיסט, ייתכן שהיית מתרגל מכיוון שהתרבות כולה העריכה מדיטציה כדרך לבהירות, לחמלה, ולהארה, נתיב של חוכמה המוביל למיגור הסבל. אבל בזרם המרכזי של התרבות המערבית, תוכל למצוא רק תמיכה מועטה רבת ערך בבחירת נתיב אישי כזה של משמעת עצמית והתמדה, במיוחד יוצא דופן כזה המעורב במאמץ אך ללא עשייה, באנרגיה אבל ללא “תוצרת” מוחשית. זאת ועוד, כל רעיון שטחי או רומנטי שעשוי להיות לנו בנוגע להפיכתנו לאדם טוב יותר -יותר רגוע או יותר בהיר או יותר חומל- לא יחזיק לאורך זמן רב נוכח מערבולת חיינו, או אפילו נוכח התחזית של לקום מוקדם בבוקר כשקר וחשוך, לשבת לבד ולהיות ברגע הנוכחי. בקלי קלות אפשר לדחות זאת או לראות זאת טריוויאלי או בעל חשיבות משנית, כך שתמיד אפשר לחכות בזמן שאתה תופס תנומה קצרה יותר או לפחות נשאר במיטה החמה.
אם אתה מקווה להביא לחייך מדיטציה בדרך כלשהיא שהיא ארוכת טווח ארוך ומחייבת, תזדקק לחזון שהוא באמת שלך- כזה שהוא מושרש היטב ואינו מרפה, וצמוד לליבה של מי שאתה מאמין שזה אתה, למה שאתה מעריך בחייך, ולאיפה שאתה רואה את עצמך הולך. רק עוצמתו של חזון דינמי כזה והמוטיבציה שממנו היא נובעת, תוכל לשמור אותך על הנתיב הזה שנה אחרי שנה, עם רצון לתרגל כל יום תוך הבאת מיינדפולנס לכל מה שקורה, להיפתח לכל מה שמבחינים בו, ולתת לכך להראות היכן יש היאחזות והיכן צריכים להתרחש השחרור והגדילה.
תרגול מדיטציה הוא רחוק מלהיות רומנטי. הדרכים שבהן עלינו לגדול הן בדרך כלל כאלו שמהן אנחנו מוגנים היטב והכי פחות מוכנים להודות שהן אפילו קיימות, לא כל שכן להציץ בהן באופן מודע בלתי מוגן, ואז לפעול לשינוי. לא יהיה זה מספיק לדבוק ברעיון דון-קישוטי על עצמך כעל מודט, או להחזיק בדעה שמדיטציה היא טובה עבורך כי ידוע שהיא טובה לאחרים, או בגלל שחכמת המזרח נשמעת לך עמוקה, או בגלל שאתה רגיל למדוט. החזון שעליו אנו מדברים חייב להתחדש כל יום, להיות כל הזמן בחזית, כי מיינדפולנס עצמה דורשת רמה כזו של מודעות למטרה, של כוונה. אחרת, אנחנו יכולים להישאר במיטה.
התרגול עצמו חייב להפוך להתגשמות היומיומית של החזון שלך, ולהכיל את מה שאתה מעריך באופן הכי עמוק. אין זה אומר לנסות לשנות או להשתנות ממה שאתה, ולהיות רגוע כשאתה לא מרגיש רגוע, או אדיב כאשר אתה באמת מרגיש כעס. במקום זאת, זה לזכור מה הכי חשוב לך כך שלא תשכח או תבגוד בו בלהט הרגע המסוים ובתגובתיות. אם תשומת-לב חשובה לך מאד, אז כל רגע הוא הזדמנות לתרגל. . .
החזון שלנו קשור לערכים שלנו, ולתכנית האישית שלנו לגבי מה שהכי חשוב בחיים. זה קשור לעקרונות ראשוניים. אם אתה מאמין באהבה, האם אתה מגשים זאת או סתם מדבר הרבה? אם אתה מאמין בחמלה, באי-פגיעה, בחסד, בחוכמה, בנדיבות, ברוגע, בלהיות לבד, באי-עשייה, בלהיות הוגן וברור, האם אתה מראה תכונות אלה בחייך היומיומיים? זוהי רמת ההתכוונות אשר נדרשת כדי שתרגול המדיטציה שלך יישמר חיוני, כך שהוא לא יוכרע ויהפוך לתרגיל מכני גרידא, מונע רק על ידי כוחות של הרגל או אמונה.