המאמץ להשתנות

על מנת שנוכל להתמיר את תודעתנו באמת, תחילה עלינו להתמיר עצמנו כמיטב יכולתנו לתרגול של דהרמה: כל דבר שאנו עושים, כל דבר שאנו אומרים וכל דבר שאנו חושבים. אם נשתמש בכל פעולה של הגוף, הדיבור והתודעה כתרגול הרוחני שלנו – על ידי פיתוח מודעות, יכולת להיות נוכחים ברגע הזה, ראיה של הדברים בבהירות ובהבנה, פתיחות של הלב בנדיבות ואהבה, התחשבות באנשים אחרים ורגשותיהם – אז ההתמרה מובטחת. אך אם נחשוב שתרגול דהרמה זה רק ללכת למרכזי מדיטציה, או שזה דבר שקורה כאשר מבקר איזה לאמה, או שזוהי הקשבה בהרצאות, או ישיבה במדיטציה, או עשייה של פוג’ה (טקס מנחה) – אם אנו חושבים שזהו תרגול דהרמה ושאר היום הוא פשוט זמן עודף, אזי לעולם, אפילו אחרי עידנים, לא תחול כל התמרה.
יש לנו את החיים היקרים האלה כעת. זוהי ההזדמנות שלנו. אם נחמיץ אותה, מי יודע אם ההזדמנות תחזור אי-פעם? כעת זה הזמן בו יש לנו את החופש לתרגל, יש לנו את המורים, את האינטליגנציה, את ההבנה ואת המוטיבציה לתרגל בכנות, באמת. זה כה נדיר.
אך הבנה אינטלקטואלית איננה מספיקה. עלינו לקחת את הדהרמה ולהשתמש בה. עלינו לקחת את הדהרמה ולאכול אותה ולעכל אותה עד שהיא תחדור לכל תא בגופנו. מה התועלת בה אם היא איננה חלק משמעותי מחיינו, אם הדהרמה ואנחנו לא הופכים לאחד? אחרת, זוהי רק עוד תפיסה מבין תפיסות רבות בהן אנו פועלים ומתבוננים על דברים. ברגע זה, התודעה היא במקום אחד, והדהרמה היא במקום אחר, והן מתבוננות אחת על השנייה. לעתים הן נוגעות. אך זה לא מספיק. הן צריכות להיות כגוף אחד, כך שלא יהיה ניתן להבחין ביניהן – מהי התודעה ומהי הדרך. זה כצבע הנספג בבד. התודעה שלנו צריכה להיות ספוגה לחלוטין בדהרמה, כך שכל מילה, כל פעולה וכל מחשבה יהוו ביטוי של הבנתנו של הדברים כפי שהם.
בתחילה, אין זה קל כל כך. עלינו לעבוד על כך, עלינו להיות מודעים ועלינו להזכיר לעצמינו. זוהי המשמעות של המושג התמדה. זה אומר שבכל רגע ורגע ורגע, כפי מיטב יכולתנו, לא משנה איזו סיטואציה עולה, עלינו לנסות באמת להביא את האינטליגנציה שלנו ואת ליבנו לאותה סיטואציה. אם יש לנו את תשומת הלב ברגע זה, אזי כל רגע בחיינו הוא בעל משמעות. זאת תהיה הזדמנות להתקדם בדרך. זה נותן לנו חופש משמעותי, מכיוון שכל אשר קורה לנו יכול לעזור לנו. הכתבים הטיבטים אומרים לנו שעלינו להשתמש בכל מאורע כעזר בדרך. אם אנו מאמינים בכך, זה לא משנה מה יקרה לנו, מכיוון שכל דבר שעולה יכול להיות מותמר לעזר להליכה בדרך, וכך – ישנו חופש.
אבל חופש ממה? מתקוות ופחדים. חופש, מהבחינה של תודעה שהיא מאוד רחבה ופתוחה. כאשר אנו מדברים על מאמץ אנחנו לא מדברים על התנשפות ומאמץ כאילו אנחנו משתתפים במרתון. אנו מדברים על מאמץ מאוד פתוח , מאמץ שהינו תשומת לב מתמדת לרגע הזה. זה פשוט לזרום כנהר, מרגע, לרגע, לרגע. אין מדובר בשכיבות סמיכה, למרות שלעתים ייתכן צורך בשכיבות סמיכה והשתחוויות! זה המאמץ להיות כאן ועכשיו ולהיות בעל תודעה פתוחה רגועה וערה, שמגיבה בהתאמה ובצלילות לכל אשר מתרחש. בדרך כלל אנו כה שקועים בתשוקות שלנו, ברגשות ובמחשבות שלנו כך שאיננו רואים דברים בצלילות. מה שאנו זקוקים לו הוא היכולת לקחת צעד אחורה, והפתיחות לראות דברים כמו שהם, וכך להגיב בצורה הראויה. היכולת לעשות זאת, למזג זאת בחיינו לחלוטין – זוהי המשמעות של מאמץ.
יישום אחר של זה, הוא מה שהבודהה קרא לו, ארבעת היבטי המאמץ הנכון. אלו הם: המאמץ למניעת שליליות מלהיווצר בנו, המאמץ לסילוק של שליליות שכבר ישנה בנו, המאמץ לפיתוח של החיובי שעדיין אין בנו, והמאמץ לטיפוח ושימור של חיוביות שכבר יש בנו.
בחיוביות, שלעתים מתורגמת גם כמיומנות, הכוונה היא לאותם מצבי התודעה כגון הבנה, אהבה, נדיבות ופתיחות של הלב, היוצרים בנו ומסביבנו אווירה של הרמוניה ושלווה. זאת בניגוד למצבי התודעה השליליים, או הלא-מיומנים, כגון בורות, תאוות בצע וסלידה, היוצרים בנו ומסביבנו אווירה של מחלוקת. כך, חלק מטיפוח מודעותנו, הוא להיות מודע למצבי תודעתנו ומקורם. אנו חייבים שתהיה בנו החלטיות. עלינו לזהות את אותן מחשבות ורגשות אשר מושרשים בגורמים השליליים. אין מדובר פה בהדחקה; מדובר בזיהוי שלהם, קבלתם ושחרורם לחופשי. איננו משמרים אותם, איננו הולכים אחריהם.
כאשר מודעותנו גדלה, אנו הופכים להיות מודעים בחדות גדלה והולכת למצבי תודעתנו, וכך אנו יכולים להבחין, לדוגמה, כאשר סלידה, כאשר כעס עולים בתודעה. אנו יכולים לזהות זאת. אנו יכולים לקרוא לכך בשם ולומר “זהו כעס”. אך אנו לא מזדהים אתו. אנו פשוט מבחינים בכך שזהו מצב תודעה של כעס. אנו מקבלים את המצב כפי שהוא, אך בידיעה שהוא אינו מועיל, אנו יכולים להניח לו. מצד שני, לעתים מצבי תודעה חיוביים מאוד עולים, ואנו כה עסוקים עד שאיננו מבחינים בהם כשהם עולים ומשום כך הם מתפוגגים. אם התודעה צלולה כאשר מצבי תודעה חיוביים עולים, אזי נוכל להבחין בהם, נוכל לזהות אותם ונוכל לעזור להם להישאר ולהתפתח ונדע להעריך אותם. עם זאת, לא מדובר בהאשמה של עצמנו על כל המחשבות השליליות שלנו. אין מה להאשים פה. מדובר בהבחנה של מה שקיים וביכולת לשחרר. ובמקרה של מחשבות חיוביות, מדובר בהבחנה בהן וטיפוח שלהן. העניין הוא הבנה. הבנה מה קיים בתודעה, מבלי להיאחז בקונפליקטים שלנו.
זה לא מועיל להתייחס אל התודעה כאל שדה קרב. שאנטידווה כתב על שימוש בתודעה כשדה קרב ועל הפעלה של חרב ההבחנה להשמדת כל הגורמים השליליים בתודעה. אך זה לא מאוד מועיל מכיוון שבעיקר במערב, אנשים מתחילים להאשים את עצמם, לגעור בעצמם, מרגישים אשמים ומסתבכים בהרבה מחלוקות פנימיות: “אני כזה אדם רע, תמיד הייתי אדם רע, אני תמיד אהיה אדם רע”. שימוש בתודעה כשדה קרב נגד עצמנו אינו תורם בשום אופן לבריאותינו הנפשית.
טוב יותר פשוט לראות את המחשבות והרגשות כאשר הם עולים, לזהותם כמות שהם, לקבל אותם, ואם הם אינם מועילים – להניח להם ללכת. כמובן, שאפילו טוב מכך, הוא לזהות את אופיים הריק והצלול, מכיוון שאם אנו מזהים זאת, אז הם בעצמם, יותמרו לסוג של חכמה.
בפני עצמם, רגשות שליליים אינם בהכרח דבר רע. אפילו רגשות חזקים כגון כעס, קנאה ותשוקה הם בבסיסם אנרגיה. אם נניח להם להיות מתועלים בנתיבים שליליים, אזי כמובן, זה ייצור בנו מחלוקות וסערות רבות. אך אם אנו מסוגלים לראות את טבעם האמיתי, נוכל להגיע למקור האנרגטי שלהם והוא יומר לאנרגית חכמה עמוקה ונרחבת.
מכאן, בדרך הרוחנית עדיף בהחלט להיות נמר על פני ארנב. ארנבים הם נחמדים מאוד, הם צמריריים וחמודים למדי, אך מה הם עושים? הנה אנחנו, ארנב קטן נחמד, מרחרחים באפינו, אבל אין פה כוח, אין שום עצמה ואין כאן כל תועלת במונחים רוחניים. זה יכול להיות מאוד נחמד לחיות כארנבים, אבל אין לנו שום גורם מניע. לעומת זאת, אנשים עם רגשות חזקים מאוד, כמו נמר, עלולים להיות מזיקים מאוד אם הם נשארים פראיים, אך אם הם יכולים ללמוד לרתום את הרגשות הללו, הם הופכים למניע להארה.
בשל כך, המתרגלים הגדולים ביותר בטיבט היו בדרך כלל אנשי מחוז קאם. אנשי קאם שבמזרח טיבט, היו במקורם פראיים למדי. הם היו חברי כנופיות ושודדים. הם היו ידועים כפראיים וגסים בקרב אנשי מרכז טיבט, המעודנים יותר באופיים. אך אותם האנשים, הגסים והאלימים למדי, נתגלו כמתרגלים הגדולים ביותר, משום שכאשר הם תיעלו את אותה אנרגיה לערוץ העבודה הרוחנית, דבר לא עצר בעדם.
אם כן, הבעיה איננה ברגשותינו, אף לא ברגשותינו השליליים. הבעיה הינה: האם הם שולטים בנו, או שאנו שולטים בהם. הדרך הטובה ביותר להגיע לשליטה היא דרך ההתבוננות, והדרך הטובה ביותר להגיע להתבוננות, היא בנתיב פיתוח המודעות. בעת שאנו מודעים וערים לרגשותינו, למוטיבציות שלנו, אנו אוחזים באבן-החן-מגשימת-המשאלות, וכל דבר שעולה יכול להיות מותמר. כל עוד אנו בורים, כל עוד אנו מזוהים עם רגשותינו ומחשבותינו, כל עוד אנו נשלטים על ידי רגשותינו ומחשבותינו, אנו עבדים. העניין הוא, אם כן, בשליטה בתודעה. מי יהיה השליט כאן – אנחנו או רגשותינו?
רובנו עבדים גמורים לרגשותינו ומחשבותינו. כאשר אנו כעוסים, אנו הכעס. כאשר אנו מקנאים, הננו הקנאה. כאשר אנו מדוכאים, אנו הדיכאון. אנו עבדים גמורים לתשוקותינו, לכעסינו, לסלידותינו, קנאותינו, תקוותינו ופחדינו. איננו בשליטה כלל.
תחילה, עלינו ללמוד להיות בשליטה על תודעתנו. אחרי הכל, התודעה שלנו היא הדבר הקרוב ביותר שיש ברשותנו; באמצעותה אנו תופסים את כל הדברים. מאורעות חיצוניים הם כאין וכאפס לעומת התנאים הפנימיים שבהכרה. כך, אם ברצוננו להועיל לעצמינו ולאחרים, עלינו להכניס את תודעתנו לכושר. הדרך הקלה והמהירה ביותר לעשות זאת היא לפתח מודעות לכל רגע ורגע בתודעה. על ידי כך אנו יכולים למצוא את המרחב לראות מה קורה בתוכנו, ולבחור במה שמועיל. את הלא מועיל, אנו יכולים לעזוב. כל התרגולים בדרך הרוחנית שלנו מכוונים להשגה של מיומנות והבנה זו. ראשית, עלינו להבין, ומתוך הבנה זו, אנו יכולים להשיג מיומנות.
הבודהה אמר שמי שהורג אלף פעמים אלף אנשים בשדה הקרב, איננו ולא כלום לעומת זה שהוא אדון לעצמו. הכובש את עצמו, הוא הוא הלוחם הגדול ביותר. לכן אנחנו לומדים לשלוט בעצמנו. אך אנו לא שולטים בעצמנו על ידי יצירת שדה קרב פנימי. אנו כובשים את עצמנו מתוך פיתוח הבנה, תובנה ומודעות. זה דורש מאמץ עצום, משום שכח ההרגל של הכרתנו הוא כה עמוק ומבוצר.
דיברתי בעבר על כך שוויתור אמיתי משמעו לוותר על כל המחשבות החביבות עלינו – חלומות בהקיץ, זיכרונות מן העבר, ציפיות לגבי העתיד, ההערות והלהג הפנימיים שרובנו ממלאים בהם את ימינו, ואשר הופכים אותנו ללחוצים ומבודרים גם יחד. לעזוב זאת ככל יכולתנו ולחיות עירום בהווה, רק עם מה שמתרחש ברגע הזה – זה קשה מאוד. אנו כל כך קשורים לזיכרונותינו, להזיות בהקיץ שלנו, לפנטזיות שלנו ולפרשנויות שלנו. אנו חושבים שזה מי שאנחנו. אנו חושבים שזה מה שהופך את חיינו לעשירים כל כך. למעשה, זה בדיוק כל מה שאיננו, ומה שהופך את חיינו הפנימיים לדלים משום שאנו נאחזים יותר ויותר באשליה עצמית. לעזוב כל זאת, באמת לעזוב זאת ככל יכולתנו, זהו תרגול רב עוצמה. זהו הוויתור הגדול מכולם. זה דורש עבודה רבה מאוד בהתחלה, משום שיש התנגדות עצומה של ההכרה לשהייה בהווה, לשהייה בפשטות עם מה שיש, במקום עם כל הפנטזיות שלנו וההשלכות שלנו לגבי איך אנו רוצים שהחיים יראו. זה מאוד קשה לראות את החיים כפי שהם, ללא הערות השוליים שלנו.
לדוגמה, כאשר אני מתבוננת באובייקט, אני מיד מתחילה לחשוב על אובייקטים אחרים שראיתי והיו דומים לו, או האם אני מחבבת או לא מחבבת את צורתו, אם הוא נבנה במיומנות או בחוסר מיומנות, או איך שהייתי רוצה אחד כזה אך שיהיה שונה במקצת. זה ממשיך עד אינסוף, אנו מפתחים, משכללים ומרחיבים זאת עוד ועוד עד שאיננו רואים יותר את האובייקט.
זה עשוי להראות כעניין של מה בכך, אך כאשר אנו משליכים זאת על סיטואציות, לאנשים שאנו מכירים ומנהלים עמם מערכת יחסים הדדית, אזי אותן שכבות על גבי שכבות של דעות, פרשנויות, הרחבות וזיכרונות, מרחיקות אותנו ממה שמתרחש באמת, מי שלמעשה עומד מולנו, מה שבאמת מתרחש בתוכנו. תרגול הדהרמה אין משמעותו ללמוד עוד ועוד ולשנן עוד ועוד, למרות שזה יכול להיות חשוב גם כן. אין מדובר פה בהוספה על גבי הוספה; זה עניין של התרוקנות, קילוף שכבה אחר שכבה. כבר עכשיו אנחנו כה מלאים בפסולת, כל כך דחוסים עד מעל לראשינו, שבתחילה עלינו להתרוקן.
מורה תאי דגול נשאל פעם, מה היא הבעיה העיקרית עם אנשים שבאים אליו להדרכה. הוא אמר שהבעיה העיקרית עמם היא שהם כבר כל כך מלאים ברעיונות ובדעות משלהם, שהם כמו ספל מלא עד גדותיו במים מלוכלכים. אינך יכול למזוג אליו שום דבר נוסף, מכיוון שאם תעשה זאת, הוא גם יתלכלך. ראשית, עליך לרוקן את הספל ולנקותו, ואז תוכל למזוג פנימה את נקטר-האלים. כך, גם עלינו להתרוקן ולהתנקות. הפעם איננו זקוקים להוסיף דבר. עלינו להתחיל לקלף את כל דעותינו, את כל רעיונותינו, ואת כל השנינות שלנו ופשוט להישאר עירומים מאוד, בהווה, רואים את הדברים כפי שהם, כמו ילד קטן.
אם נעשה כך, זה ייתן מרחב מסוים בו החכמה הראשונית, שהיא המורשת של כולנו, תוכל לעלות על פני השטח. ועם חכמה זאת באה פתיחות אמיתית של הלב. אך אם ננסה לקחת את התרגול ולהוסיף אותו לכל הפסולת שכבר קיימת בתודעתנו, דבר לא יתפתח. אנו רק נעוות; והתמרה אמיתית לא תתרחש.
לפעמים אנשים שואלים אותי, מה הרווחתי מלחיות כל כך הרבה שנים במערה. אני עונה : “זה לא מה שהרווחתי, זה מה שאיבדתי”. אני חושבת שבתרגול דהרמה יש חשיבות רבה לכך שבתחילת הדרך תהיה תקופה אמיתית של ויתור ועזיבה על פני בנייה וצבירה. משום כך תרגול כגון שמאטה, פשוט לשבת בשקט, יכול להיות ממש ממש מועיל, משום שהוא מאפשר לנו את המרחב בו אנו יכולים להתחיל לקלף את השכבות ולהתרוקן. עם זאת, לאורך היום עלינו לנסות ולהביא את תודעתנו בחזרה אל ההווה ככל שנוכל ולנסות לראות את הדברים כאילו הם נראים לנו כעת בפעם הראשונה. יש לכך ערך מיוחד כשמדובר באנשים שאנו קשורים אליהם מאוד – בני הזוג שלנו או הילדים שלנו, שותפינו לעבודה. נסו לראותם כאילו הנכם רואים אותם בפעם הראשונה, בעיניים חדשות ורעננות .
מרגע לרגע הננו. לאחר זמן מה אנו הופכים להיות כה שבויים בכוחו של ההרגל, שאיננו מסוגלים לראות יותר. כל שאנו רואים הוא רעיונותינו, רשמינו וזיכרונותינו. יש חשיבות רבה לכך שנתרגל עכשיו, כך שבשעת המוות נוכל לחשוב: “אכן, ניסיתי. עשיתי כמיטב יכולתי ואני יכול למות ללא חרטות”.