האם ניתן למנוע את הסבל בחיי היומיום

 
1. שני טיפוסי אנשים
הבודהא מגדיר שני טיפוסי אנשים בסיסיים (ללא קשר להבדלים לפי מאפייני אישיות וכן הלאה, שמיצרים הבדלים נוספים שהבודהא מתייחס אליהם במקומות אחרים):
מצד אחד – האדם הרגיל, אשר מכונה: “האדם הארצי שאינו מודרך”
מצד שני –  זה שהולך אחרי הדהארמה, אשר מכונה: “התלמיד הנאצל המודרך”.
ישנם שלושה הבדלים בין “האדם הארצי שאינו מודרך ” ובין “התלמיד הנאצל המודרך”.
2. שני סוגי סבל-ממקורות שונים
ישנם שני סוגי “סבל גופני”, בהתייחס למקור של אותו סבל (הכוונה למעשה לכאב הגופני – שממנו נגרמת בדרך כלל תחושה של סבל מנטלי):
הסוג הראשון –  סבל שמקורו בזקנה ומוות,
זהו סבל שמשפיע על הגוף, ושאותו לא ניתן למנוע.
זהו סבל שאותו חווים גם ארהנטים (מי שהגיעו להארה מלאה).
ולכן, שני טיפוסי האנשים שהוזכרו למעלה (“האדם הארצי שאינו מודרך ” ו”התלמיד הנאצל המודרך”)חווים סבל זה ללא הבדל ביניהם.
הסוג השני –  סבל שמקורו ב”מצוקות/סבל של חיים ללא התבוננות”.
זהו סבל שמקורו מנטלי – האופן שבו התודעה מפרשת ומתייחסת לחוויות שהחיים מזמנים לנו:
התפישות שעולות בעקבות חוויות אלו,
הפירושים האוטומטיים שניתנים להם,
ההשקפות והדעות שלנו – על עצמנו, על אחרים, ועל המציאות בכלל,
והרגשות המתעוררים בעקבות כך.
סבל זה ניתן למנוע – ויש הבדל באופן שבו מתייחסים אליו שני טיפוסי האנשים שהוזכרו למעלה (“האדם הארצי שאינו מודרך ” ו”התלמיד הנאצל המודרך”).
3. ההבדל הראשון – בהתייחסות לכאב גופני:
שני סוגי האנשים האלו חשופים לכאב גופני באותה מידה. (וחשוב לזכור כי כאב גופני אינו תופעה שנעלמת במשך הזמן), אבל הם מגיבים לו בצורה שונה:
“האדם הארצי שאינו מודרך ” – מגיב כלפיו בדחייה, כעס ואיבה.
לכן, “מעל” הכאב הגופני,  הוא חווה גם תחושות מנטאליות כואבות – סבל, כעס, תרעומת, עלבון, מצוקה, צער.  
“התלמיד הנאצל המודרך” –  למרות שמקובל לחשוב כי כאב פיזי/ גופני וכאב מנטאלי הם בלתי נפרדים זה מזה, הבודהא עושה הפרדה מוחלטת ביניהם.
הוא מבהיר שלמרות שכאב גופני הוא חלק בלתי נפרד מהקיום בתוך גוף פיזי – כאב כזה (פיזי) אינו חייב בהכרח להיות טריגר לתגובות רגשיות כואבות, מאלו שהוזכרו קודם – פחד, כעס, מצוקה וצער.
על ידי אימון התודעה, בעזרת פיתוח תשומת לב (סאטי) והבנה בהירה (סאמפאג’אנה), אנו יכולים לשהות בתוך הכאב הגופני באומץ, בסבלנות ובשלווה.
על ידי פיתוח ראייה חודרת ותובנה (ויפאסאנא) אנו יכולים לפתח מספיק חוכמה כדי להתגבר על האימה שתוקפת אותנו וגורמת לנו לחפש מקלט בתענוגות חושיות שנועדו להסיח את דעתנו מהכאב הזה.
4. ההבדל השני – בהתייחסות ל”שמונה התופעות הארציות”
הבודהא “מתמצת” את המציאות היומיומית שלנו לארבעה זוגות של תופעות, שמכונות “שמונה הדהאמות (התופעות) הארציות” (אטהאלוקא דהאמא):
הזוג הראשון –  רווח והפסד
הזוג השני –  תהילה ובוז
הזוג השלישי – שבח והאשמה
הזוג הרביעי – עונג וכאב
תופעות אלו מוכרות לכולנו, כולנו חווים אותן בלי הרף, ברמות שונות של אינטנסיביות, הן לגבי עצמנו והן לגבי כל האחרים שאנו נתקלים בהם.
אין אפשרות להימנע ממפגש עם “שמונה התופעות הארציות”, הן מכונות כך – בדיוק בגלל סיבה זו:
הן אלו שמאפיינות את חיינו ואת חיי כל האחרים בעולם.
אנו מכירים היטב את התופעות האלו משני היבטים שלהם:
 מבחינת הערך שאנו מייחסים להם (תופעה חיובית ורצויה או תופעה שלילית ולא רצויה) ומבחינת התגובה שהם מעוררים בנו באופן אוטומטי (השתוקקות ושמחה או דחייה וכעס).
בהקשר שלהן, הבודהא מבהיר את ההבדל בין “האדם הארצי שאינו מודרך ” ו”התלמיד הנאצל המודרך”):
שניהם חשופים לתופעות אלו ואין ביכולתו של איש מאיתנו להפסיק אותן.
אבל “האדם הארצי שאינו מודרך ” מגיב באופן שונה לכל סוג של תופעות אלו:
מצד אחד, הוא מרגיש מרומם ושמח כשהוא חווה את “התופעות החיוביות”- אלו שאנו משתוקקים להן (רווח, תהילה, שבח, עונג).
מצד שני, הוא סובל ומרגיש מדוכא ועצוב כשהוא חווה את “התופעות השליליות” – אלו שאנו מנסים להימנע מהן (הפסד, בוז, האשמה, כאב).
לעומתו, “החניך הנאצל המודרך” נשאר שווה נפש כאשר הוא חווה את התופעות הללו:
בהבינו את האופי הארעי שלהן, הוא שוהה בהן בסבלנות ובתודעה שקטה.
מתוך היכולת הזו שלא להיות נשלט על ידי “נעים לי ו”לא נעים לי”.
4. ההבדל השלישי – בהתייחסות ל”חמשת המצרפים”
ברמה הבסיסית עוד יותר, התסבוכת שבה נתון “האדם הארצי שאינו מודרך” נובעת מכך שהתפישה השגויה שעומדת בבסיס ההתייחסות שלו לדברים, גורמת לו להיות מוטרד משינויים. במיוחד משנויים הנוגעים לגופו ולנפשו שלו.
הבודהא מסווג את מרכיבי הגוף והתודעה לחמש קטגוריות, הידועות בשם “חמשת המצרפים הנתונים להיאחזות” (פאנצ’א אופאדאנא קהאנדהא):
חומר (גוף)
תחושות (רגשות)
תפישות (המשגות)
תבניות מנטאליות (תצורות רצוניות)
הכרה
חמשת המצרפים הללו הם אבני הבניין שאנו נוהגים להשתמש בהן כדי לבנות ולהגדיר את תחושת הזהות (וההזדהות) העצמית שלנו.
אלו הם הדברים שאליהם אנו נצמדים ומזדהים איתם בתור “אני”, “העצמי”, וכן “שלי”.
במלים אחרות, כל מה שאנו מזדהים איתו, כל מה שאנו נצמדים אליו, כל מה שאנו מגדירים (לעצמנו) בתור “עצמי” או בתור “שלי” או “שייך לאני” – ניתן לסווגו בהקשר של אותם “חמישה מצרפים”.
לפיכך, “חמשת המצרפים” מהווים את הקרקע שממנה צומחים שתי הפעילויות העיקריות שבעזרתם אנו מגדירים את תחושת העצמיות שלנו :
 “הזדהות”, שהיא השיוך של תופעה מסוימת (פיזית או מנטאלית) בתור “אני” או כ”שלי”.
“התאמה”, שהיא האופן שבו אנו מסווגים כל מה שעולה בנו כ”מתאים” או כ”לא מתאים”.
חשוב לזכור כי מדובר על פעילויות מנטאליות, שמתבצעות ללא הרף וברמה הלא מודעת שלנו – ומכאן כוחן הרב והשפעתן המכרעת על איכות חיינו ועל תפישת המציאות שלנו.
אנו משקיעים אנרגיה רגשית מרובה במושגים בדעות וברעיונות הקשורים לזיהוי שלנו עם “העצמי” ולתחושה של האינדיבידואליות.
לכן, כאשר האובייקטים שאליהם אנו נקשרים – (שהם) “חמשת המצרפים” – נתונים לשינוי, הדבר מביא לתחושת חרדה ומצוקה.
והיות והם (“חמשת המצרפים”) נתונים לשינוי בלתי פוסק – הרי שהחרדה והמצוקה שעולים בעקבותיהם אינם נעלמים, הם מלווים אותנו ללא הרף וצובעים את חיינו בצבעים קודרים, ככאלו שהם מלאי כאב וסבל.
בעיני “האדם הארצי שאינו מודרך”, אותם “חמשת המצרפים” אינם נחווים כתופעות “לא אישיות” שעוברות שינוי.
הם נחווים כ”תמצית הקיום” שלנו, כ”עצמי הנערץ” שלנו.
לכן, אותו שינוי בלתי פוסק הוא הוא הדבר שאנו פוחדים ממנו יותר מכול.  
לעומת זאת, “החניך הנאצל המודרך” רואה בעזרת החוכמה שפיתח את האשליה העומדת מאחורי ההשקפה כי אותם “חמשת המצרפים” הינם “עצמי קבוע”.
לכן, הוא אינו מזדהה עימם יותר, והדבר מאפשר לו להתעמת ללא חרדה עם השינוי הבלתי פוסק שלהם.
הוא אינו מוטרד יותר מהתהליך הבלתי פוסק של עלייתם, השינוי שהם עוברים ודעיכתם.