דע ריקות הייה חומל – מילרפה

יום אחד מילרפה, היוגי המפורסם והקדוש מטיבט, תרגל מדיטציה במערות מגדל הנשר אשר בעמק אבן החן האדומה והחליט לחפש עצים להסקה. סערה גדולה פרצה ופיזרה לכל עבר את עצי ההסקה שאחז בידיו. בעוד מילרפה נאחז נואשות בגלימתו הפשוטה, שרוח אימתנית איימה להעיפה, הוא זעק לבסוף בייאוש: “מה התועלת בתרגול הדהרמה אם אדם אינו יכול להכניע את שד ההיאחזות באגו?” כשחזר למערתו מצא מילרפה כי קבוצה של שדים אמיתיים השתלטה על שטח המחייה שלו. הוא ניסה להיפטר מהם בכוח המנטרות שלו, ולמרות זאת הם הפכו מאיימים אף יותר. הוא ניסה להכניע אותם באמצעות חמלה והציע להם את תורתו של הבודהה אך השדים רק צחקו בפניו. לבסוף הבין את טעותו ונוכח כי השדים היו רק התעתוע של תודעתו שלו. הם היו למעשה ריקים מכל ממשות. בביטחון מלא באמונה ובתבונה הבלתי מעורערות שלו מילרפה אזר אומץ ו”רץ ישירות” אל השדים. הם התכווצו באימה והתנדפו.
אני אוהבת את הסיפור הזה למרות ש”לרוץ ולנדף” שדים איננו הבילוי המועדף עלי! אך בכל אופן אני אוהבת שהוא מדבר על הרעיון שכמעט תמיד (תמיד?) אין ממה לפחד למעט מהפחד עצמו. רעיון זה מגיע ללב הנושא האמיתי. כאן הבעיה אינה של הניסיון להכחיד את השדים “שבחוץ” אלא של “היאחזות באגו”. על מנת להרפות מהצורך להגן על “החלל שלו” מ”הפרעות חיצוניות”, מילרפה מסתמך על האמת של מה שהוא רואה ופועל בהתאם לכך. האנרגיות המבחילות, הנקמניות והמאיימות שהוא חווה כ”שם בחוץ” מאבדות מכוחן כאשר הוא מרפה מהאסטרטגיות שלו שנועדו “להיפטר” מ”הן”. במקום זאת הוא מחבק את מה שמפחיד אותו. הוא אפילו מזמין את השדים להישאר ללילה כדי שיוכל לנהל נגדם קרב. הוא עושה זאת כי הוא בטוח שהוא יתגבר עליהם. הוא רואה כי השלכות התודעה לגבי “מה שיש” ריקות מתוכן, כמו אניצי עשן רפאים.
ריקות, והפן ההפוך שלה – תלות הדדית – הם לימוד שמכיר באינטימיות של כל מה שקיים. במילים אחרות, אין “שם שבחוץ”. זה מעודד אותנו להתבונן בבהירות על התפיסות של ה”עצמי” וה”אחר” במטרה לחשוף את הטבע דמוי החלום של הסיפורים שהתודעה מייצרת וחיה בתוכם. במקום ליצור ריחוק, ריקות מגלה שאין גבולות מוחלטים. יש את ה”ככות” של”מה שיש” ואז יש את השלכות התודעה מסביב לזה בהתאם לתשוקות ולסלידות של האגו. כאשר ההיאחזות והדחייה של התודעה מתרוקנות, אנו מבחינים במימד אחר. מימד זה, אשר ניתן לקרוא לו מודעות, הוא המצב הטבעי של התודעה.
ריקות היא האספקט העדין ביותר בלימוד הבודהה. באופן טבעי נרצה לדלג ישירות לכך (ואולי גם יהיה לנו את הכוח “לרוץ ישירות” אל השדים!) עם זאת, תגובותיו הראשונות של מילרפה חשובות אף הן. הוא שואב מהעוצמה של שלושה מקורות. העוצמה של האמונה שלו במורה שלו ובבודהה; אנחנו שואבים עוצמה כשאנו נזכרים באלו שמשרים עלינו ביטחון עמוק. שנית, הוא מסתמך על עוצמת התרגול שלו. ולבסוף, הוא מתחבר לחשיבות של החמלה. בכוונו את עצמו לכך הוא מכין את תודעתו להרפות מפחדיו העמוקים ביותר. בדרך זו הוא נע לעבר מה שמחליש אותו, עד שהוא יוצא מנצח דרך היכולת שלו למוסס את שלטון הפחד והשנאה.
ריקות, לצד היותה הבנה מיידית, היא גם תרגול הדרגתי. התרגול של “להרפות” נתמך על ידי טיפוח גורמי הדרך. הבודהה כינה את פירות פעולות הדרך כ”שחרור הבלתי מעורער של הלב”. בטלטלת חיי היום-יום אנו ניצבים בפני כמות עצומה של אתגרים אשר מפחיתים ומכניעים את הביטחון שלנו במקומות המקלט הכי עמוקים שלנו, אלו של הלב המודע, הנוכח והקשוב. מכל מקום על ידי ביסוס היסוד של כל פעולות הדרך – מודעות כאן ועכשיו – כבעל ברית והחבר היקר שלנו, לא נוכל להיכשל.