אנרגיה (וִירְיָה)

אג’אהן טירדהמו(Ajahn Tiradhammo)  הוא מוותיקי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1973 בתאילנד, היה שותף להקמת מנזרים באנגליה ובשווייץ, וגם שימש כאב מנזר בניו-זילנד.

***

מדיטציה

 שבו בתנוחה נוחה, שמרו על גב ישר.

התחילו בהפניית תשומת הלב לגוף, שימו לב למצב של הגוף כפי שהוא ברגע זה. האם אתם מבחינים במקומות שיש בהם תחושה חזקה או ברורה? אם כן, אנחנו מנסים להרפות או להרגיע את התחושות האלה ככל האפשר.

עכשיו אנחנו מביאים את תשומת הלב לתחושה שיש בנשימה טבעית. מה טיבה של הנשימה הזאת? האם היא פתוחה וזורמת בחופשיות, או שהיא מכווצת מעט? המשיכו להתרכז בתהליך הזה של הנשימה.

כעת החזירו לרגע את תשומת הלב לתחושה בגוף. האם אתם יכולים להבחין בבירור ברמה כלשהי של אנרגיה בגוף, או בחוסר אנרגיה? האם האנרגיה שאתם מבחינים בה היא משהו שאתם מייצרים או מאלצים, או שהיא שם באופן טבעי? החזירו שוב את תשומת הלב לנשימה.

עכשיו הביאו לרגע את תשומת הלב לגוון של ההרגשה. האם ההרגשה הבולטת ביותר היא נעימה, לא נעימה או ניטרלית? האם אתם מבחינים באיזושהי תגובה אנרגטית להרגשה הזאת? כעת חזרו פעם נוספת למקד את תשומת הלב בנשימה.

הפנו לרגע את תשומת הלב למצב של התודעה. איזו רמה של אנרגיה יש שם? האם הייתם אומרים שהתודעה אנרגטית, או חסרת אנרגיה, או משהו אחר? האם האנרגיה היא משהו שאתם מייצרים, או גורמים לה, או שהיא נובעת ממשהו אחר?

• • •

הנושא של פרק זה הוא אנרגיה, נושא חשוב מאוד בתורה של הבודהה. אנרגיה היא השלישית בשבעת הגורמים להתעוררות. היא גם אחת מחמש היכולות, אחד מחמשת הכוחות ושלב בדרך כפולת השמונה. ואכן, הבודהה הדגיש אותה מאוד. ביסודו, הנושא הזה מחזיר לעיקרון של מה שנקרא קַמָה. מילולית, ‘קמה’ פירושה ‘פעולה’, והבודהה הגדיר אותה כפעולה מכוונת שיש לה פוטנציאל להביא לידי תוצאה. הלימוד שלו התבסס על העיקרון שאדם יכול להשקיע אנרגיה כדי להביא לידי תוצאות מיומנות, כמו הגשמה של התעוררות על ידי פיתוח הגורמים להתעוררות.

בזמנו של הבודהה, כמו בימינו, רווחו תפיסות שונות, כמה מהן היו דטרמיניסטיות מאוד או פטליסטיות. היו שהאמינו שנולדו למצב מסוים ולא יכלו לעשות שום דבר כדי לשנות אותו; כל שהיה עליהם לעשות הוא להעביר את הזמן, ואולי, אם הם היו בני אדם טובים במידה סבירה במשך אין ספור עידנים, בסופו של דבר יקבל אותם אלוהים אל חיקו בברכה. אחרים האמינו שכל מה שקרה להם הוא אקראי, מקרה בלבד.

התורה של הבודהה, לעומת זאת, מבוססת על פעולה סיבתית, פיתוח איכויות רוחניות כדי ליצור את התנאים שיוליכו להגשמה של התעוררות. מעשית, יש כמובן מי שיתקשו יותר מאחרים. יש כנראה כאלה שנולדים קדושים; אחרים צריכים לעמול ממש קשה על תרגול רוחני. אך אפשר לפתח איכויות רוחניות, ואנרגיה היא במידה רבה המפתח לעשות זאת. זו לא הדרישה היחידה, כמובן. האנרגיה מפותחת בהקשר של כל הגורמים האחרים: שבעת גורמי ההתעוררות, חמש האיכויות הרוחניות, חמשת הכוחות, הדרך כפולת השמונה. לאיכות הזאת של אנרגיה, למאמץ הזה, להשקעה זו של מאמץ, יש שני היבטים: פיתוח האנרגיה עצמה, ופיתוח מאמץ נכון. אנרגיה יכולה לפעמים להיות ניטרלית. אך הדבר החשוב ביותר הוא איך לתעל אותה, איך להשתמש בה.

אנרגיה – פיזית ומנטלית

אנרגיה היא גם פיזית וגם מנטלית. בחברה שלנו, בימינו, אנחנו יודעים יותר על אנרגיה פיזית מפני שיש יותר מודעות לעניינים שנוגעים לבריאות – למשל, לשמירה על כושר ובריאות טובה בעזרת התעמלות ותזונה נכונה. עד כמה אתם מודעים לשינויים באנרגיה הפיזית שלכם? כשהתחלתי לתרגל בתאילנד, ההבנה שלי מהי מדיטציה הייתה פשוט רק ישיבה, ישיבה, ישיבה עד שכבר כמעט לא הרגשתי את הרגליים. ואז תהיתי למה אני מרגיש רדום והראש שלי צונח שוב ושוב. כשהצטרפתי למנזר של אג’אהן צ’ה, שגרת המנזר לא כללה ישיבות פורמליות רבות. הייתה הרבה יותר פעילות – מדיטציה בהליכה, הליכה ממושכת בבקרים בקיבוץ נדבות מזון, גירוף העלים בשעות אחר הצהריים ופעילויות אחרות שכרוך בהן מאמץ. כשהייתה לי הזדמנות לתרגל לבד במנזר בהרים, גיליתי שלמעשה תרגלתי יותר מדיטציה בהליכה מאשר בישיבה, ושזה עשה אותי נמרץ מאוד אחרי שפיתחתי את הכוח הפיזי לכך. הישיבות נעשו טובות וצלולות יותר. כבר לא רק ישיבה כשהתודעה שלי קהה, במצב חצי רדום וחושב, ‘זאת מדיטציה מגניבה!’ – שְלווה, אבל לא מאוד ברורה, רק מרחף לי במין מצב עמום בארץ לעולם-לעולם-לא. כשהשקעתי יותר אנרגיה במדיטציה בהליכה, הישיבה נעשתה צלולה בהרבה, וגם מלאת חִיות.

גוף ותודעה קשורים זה בזה. מדיטציה נתפסת או מתוארת לעיתים קרובות מדי כמצב תודעתי בלבד – אתה יושב שם, מתבונן בנשימה שלך ושוכח את הגוף. אבל צריך לשבת גם עם הגוף, ואם הגוף שלך במצב פיזי לא טוב, קשה מאוד לשים לב לנשימה. התודעה שלך לא מאוד בהירה, לא מאוד ערנית. לכן מצבים של קהות מנטלית יכולים לנבוע מבריאות פיזית לקויה, אולי הסיבה להם היא פיזית בלבד.

ויש גם אנרגיה מנטלית, שיש לה ביטויים רבים. עם זאת, לעיתים קרובות היא בעיקרה אנרגיה מוּכוונת מטרה או כוח רצון. אנחנו חיים בחברה מוכוונת מטרה עם גישות מוכוונות מטרה ולרוב אנו מביאים את הגישות האלה איתנו אל התרגול הרוחני. עד כמה השאיפה שלנו, המוטיבציה שלנו בתרגול הרוחני היא להגיע לתוצאה מסוימת? אנחנו רוצים את הדבר הזה, התעוררות! אנחנו נתלים בגזר הזה, התעוררות, וכך מרחיקים אותה מאיתנו. למעשה, זו רק הזיה. הינה, חשפתי את הסוד! אני מתכוון לומר שהתעוררות היא לא דבר. אתם לא יכולים ‘להשיג’ התעוררות כאילו הייתה גזר. זה צריך להיות מובן לגמרי. יש מי שזה יכול לחסל את המוטיבציה שלהם – אם אין גזר בסוף המדיטציה, למה לתרגל? אבל אפשר לחוות שקט נפשי או חוכמה דרך מדיטציה, אף על פי שהם לא משהו ש’אפשר להשיג’.

כשנסעתי לתאילנד כדי לתרגל מדיטציה, המניע שלי להגיע לשם לא היה ההתעוררות כשלעצמה. ויתרתי על זה, זה היה מעבר ליכולת שלי. צמצמתי את המטרה למשהו שהיה חשוב לי יותר: רק רוגע נפשי, שקט נפשי, להיות מסוגל לשבת כשהתודעה ריקה, ‘מבורך’, בתקווה עד סוף ימיי. והקצבתי לי חודש שלם כדי להגיע לזה! אבל אחרי שהתחלתי לתרגל הבנתי שזה לא היה קל כמו שחשבתי, וגם ששקט נפשי הוא רק רעיון שהיה לי. מושג. לא נפתחתי להתנסות אלא רדפתי אחרי מושג. המטרות שלנו בדרך כלל הן לא יותר מתפיסות או רעיונות. יש לנו דימוי בראש איך הדברים אמורים להיות ואנחנו רודפים אחרי אותו דימוי. זה בסדר גמור. אני חושב שברמה מסוימת של תרגול אנחנו אולי זקוקים מעט לסוג הזה של מוטיבציה. מדוע אנחנו מתרגלים – כדי להתעורר, למצוא שקט נפשי, להשתחרר מסבל, משהו אחר? אבל, אם אנחנו רוצים באמת להמשיך בתרגול, אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו מהגישה שנשלטת ומוּכוונת על ידי רעיונות ומטרות. הגישה הנכונה לתרגול פירושה לשחרר באמת את כל מה שתומך בתחושה של עצמיות, לרבות המטרה להתעורר. כשאנחנו מוותרים, דוחים, מכניעים את כל מה שמחזק את ההיאחזות בעצמי, אנחנו יכולים להתכוונן לסוג אחר של אנרגיה, האנרגיה של רגיעה ושחרור, אנרגיה מלהיבה. לכך אנחנו צריכים נשימה ארוכה. במקום למהר בטירוף אחרי איזו מטרה אידאלית, אנחנו צריכים להסיט את הדגש לתרגול כאן ועכשיו, בלי הגבלה של זמן. קשה מאוד להירגע כשאנחנו לכודים במטרה או בלוח זמנים שקבענו – מוטב פשוט להתחיל מהמקום שבו אנחנו נמצאים ולראות עד כמה רחוק נגיע.

ובכן, היבט אחד בתהליך המדיטציה הוא להתעורר מגישה מושגית לחיים אל גישה חווייתית. אנחנו נעשים מודעים יותר למה שיש ולא למה שצריך להיות, איך היינו רוצים שהדברים יהיו או חושבים שהם צריכים להיות. אם לפחות נכיר בהיבט הזה של המציאות כאפשרות, נוכל להתעורר אל זה לאט. אם אנחנו עדיין נוטים למושגיות יהיה לנו קשה לתרגל מדיטציה, כי נשימה היא לא מושג, מודעות למחשבות היא לא מושג. אולי המושג נותן לנו כיוון להמשיך, אבל כדי להיות מודע לנשימה צריך להרפות מהמושג ולעבור לחוויה הישירה. כדי להכיר באמת את התודעה יש לראות אותה כפי שהיא, לא רק רעיונות כמו ‘אה, אולי אני חושב, אולי אני מדמיין, אולי אני עושה את זה, אולי אני עושה משהו אחר,’ אלא לחוות באופן ישיר את מה שבאמת מתרחש עכשיו בתודעה.

לעורר אנרגיה

המניע החזק ביותר לתרגול רוחני הוא תחושה של דחיפות רוחנית (סַמְווֶגָה). ייתכן שחווינו משבר בחיינו או שאנחנו מכירים אחרים שחוו סבל נורא, ובעקבות כך חשנו דחף לחפש פתרון רוחני. גם אם לא הכריעה אותנו מצוקה קשה, אולי יש בנו איזו נטייה להרהר ולתהות מהי המטרה האמיתית של החיים. אבל לרוע המזל, לעיתים קרובות צריך איזו טלטלה רגשית חמורה כדי להוציא אותנו משאננותנו.

כדי לעורר אנרגיה, אחת התֶמות שאפשר להתבונן בהן במדיטציה היא מותנו הקרוב. התעמקות בתמה שכל הדברים המותנים אינם מסַפקים יכולה לעודד אותנו להתמיד יותר. חייו של הבודהה הם דוגמה לכך. הוא ניסה להבין מדוע יש סבל בעולם. מדוע אנשים נעשים חולים, מזדקנים ומתים? הוא חי חיי מותרות מוגנים מאוד, ואז נחשף למציאות כפי שהיא. אישית, אני רואה את זה כתיאור אלגורי לחייהם של רוב בני האדם. כשאנחנו צעירים, לעיתים קרובות איננו רואים את ההשלכות הרחבות יותר של מוות, זִקנה וחולי. אנחנו עלולים לחלות, אבל אז אנחנו המומים עד כדי כך שאיננו מסוגלים להרהר בהן. אנחנו רואים אנשים זקנים או שומעים על בני אדם שמתו, אבל קשה לנו להבין לגמרי מה קורה. ואולם, ככל שאנחנו מזדקנים אנחנו חווים את התהליכים הטבעיים האלה לעיתים קרובות יותר, בהקשרים שונים ועם מודעות רפלקטיבית מפותחת יותר. אנחנו נעשים חולים ויש בנו די מודעות להבין שלא תענוג להיות חולה. ואנחנו רואים שאנשים קרובים לנו מתים. מה זה הדבר הזה?

‘אה, הם יצאו לחופשה ארוכה באיזשהו מקום, הם בגן עדן.’ למעשה הם פשוט מתו. אבל מה זה אומר? לרובנו מותם של בני אדם הוא דבר לא נעים. כשאנחנו מתעוררים לדברים האלה אנחנו שואלים, ‘למה? למה בני אדם מתים? למה בני אדם מזדקנים, למה הם סובלים?’ כשהבודהה עמד מול השאלה הזאת במיוחד, הוא יצא לחפש תשובה דרך תרגול רוחני.

במובן חיובי זו השראה או אמונה. מה נותן לכם השראה לתרגל? האם זה משהו כמו השאיפה להגיע לאמת? או שזה רצון לחקות את הבודהה, או להשיג משהו כמו התעוררות? מה מעודד אותנו להמשיך, מה מניע אותנו? אם המניעים וההשראה שלנו הם מוּכווני מטרה, הרי שהם גסים קצת וכנראה לא יעבדו לאורך זמן. אבל ייתכן שבתהליך נגלה משהו אחר. השראה יכולה להניע אותנו, אבל אם היא לא תיהפך לבסיס להבנה ולחוכמה, נהיה כמי שרודפים אחרי ענן.

משהו רוחני קצת פחות, אולי, הוא סקרנות, העניין במשהו. לדוגמה, במקום שהתעוררות תהיה ההשראה, סקרנות היא שתניע אותנו; מה זה בכלל הדבר הזה שנקרא התעוררות או הארה? הגישה הזאת משתנה אז למשהו שקרוב יותר לחקירה של דְהַמָה, חקירת האמת, חקירת התופעות. והסקרנות הזאת יכולה להאיר רמות נוספות עמוקות יותר בהבנה מה מניע אותנו. כך גם בנושא האנרגיה; אנחנו בוחרים באנרגיה כעניין לחקירה. מהו מקור האנרגיה? ואולי בדרך זו נמצא מקור עמוק יותר של האנרגיה שעוזרת לנו להמשיך. אולי בהתחלה אנחנו מוצאים השראה בדוגמה של הבודהה, אבל עמוק יותר אנחנו תוהים: מהי ההתעוררות הזאת? למשל, אני שואל את עצמי מה הדבר שגורם לאנשים להמשיך בתרגול? למה הם מתמידים, מהי המוטיבציה שלהם? אני סבור שזה משהו אוניברסלי, כמו אמת. אנשים לא רק מושפעים מאדם או מפילוסופיה מסוימת. מקננת בנו איזו שאיפה למצוא את האמת, או להבין איך הם הדברים באמת.

לפעמים אנחנו מקבלים השראה ממורה. אני חייב להודות שהפגישה עם אג’אהן צ’ה עזרה לי להמשיך בתרגול הרוחני שלי. הוא עורר השראה כי היה נטוע חזק באדמה ואותנטי מאוד. לא תמיד אמר דברים נפלאים, ולא תמיד היה נהדר כל כך; גופו הדיף ריח לא נעים, הוא חלה ומת. אבל הוא ייצג את האפשרות לתרגל ולהגשים מעט את התורה של הבודהה. כך שבהיכרות איתו היה גם צד של השראה. במהלך ריטריט עונת הגשמים שעשיתי איתו ישבתי לעיתים קרובות לידו רק כדי להקשיב לשיחותיו עם מבקרים ועם יושבי המנזר. גיליתי שאני יכול לשבת שם ער לגמרי במשך שעות ולהקשיב בתשומת לב. אבל ערב אחד הוא שחרר אותנו מוקדם ופניתי לחזור לבקתה שלי בצד המרוחק של המנזר. שמתי לב שככל שהתרחקתי ממנו כך התעייפתי יותר, עד שהגעתי לבקתה ונרדמתי מיד. אז הבנתי עד כמה הזינה אותי הכריזמה שלו; האנרגיה שלו היא שהחייתה אותי, לא שלי. לכן החלטתי שעלי להתרחק ממנו וללמוד לפתח את האנרגיה שלי לתרגול.

לפעמים רמת האנרגיה שלנו יכולה לעלות לזמן מה, אבל אחר כך היא דועכת. ואז מה נשאר? מה מחזיק אותנו, מה גורם לנו להמשיך? אנחנו יכולים לראות שאולי עזרה לנו להמשיך איזושהי אנרגיה כמו כוח רצון. בדרך כלל אני אומר שכשאנשים מודעים לרמת האנרגיה שלהם בגוף ובתודעה, הם צריכים להיות מודעים גם לכוח הרצון הזה, למשל על ידי הפניית תשומת הלב לגוף כשהם יושבים זקופים. אנשים יכולים להתחיל כשהם יושבים נוקשים כמו פסל מוזהב של הבודהה, אבל הם אינם יכולים להתמיד בזה. הם פשוט מכריחים את עצמם לשבת כך. ואולם אם הם ירפו מעט, אולי יוכלו לחוש את רמת האנרגיה הטבעית שלהם ולהתמיד בתרגול. אני חייב להודות שכוח רצון עובד; יש אנשים עם כוח רצון חזק מאוד כך שהם יכולים להכריח את עצמם לשבת שעות ולסבול כאב. אבל בסוף גם הם לא יכולים לשאת כאב לאורך זמן והתוצאה היא הקשחה רבה יותר של הגוף ושל התודעה.

לכן, כשרק כוח רצון גורם לנו להמשיך, רק חלק קטן מהתודעה שלנו פועל. הצד האפל של רצון הוא רצון שמקורו בעצמי או רצון לתחושה של עצמיות, שהיא בסיס התמיכה של האגו. בדרך כלל הביטוי שלו הוא תשוקה או סלידה. יש מי שמייצרים הרבה אנרגיה מכעס ומסלידה, ואם אנחנו מתאווים למשהו, נשיג אותו בכוח הרצון. כך אנחנו מנסים להגיע להתעוררות, הלילה זה יקרה! או אולי נחכה לירח המלא הבא כדי למשוך עוד קצת אנרגיה מגורמים חיצוניים – אז נשב כל הלילה ונתעורר לצד הבודהה! אבל סביר יותר שנתעורר עם כאב ברכיים ונתאכזב. עם זאת, מהצד החיובי יש שם התשוקה או הרצון להגשים את הדהמה (דְהַמָה-צְ’הַנְדָה), וסוג של ‘סלידה’ רוחנית שנקראת התפכחות (ניבידא). הם עוזרים לרַפות את האחיזה בעצמיות.

כוח רצון יכול לעזור לנו להמשיך לזמן מה, ואז אנחנו יכולים להגיע לקיצוניות ההפוכה, לתסכול ולטינה, בגלל שדברים אינם עובדים ולא השגנו את מה שרצינו. כשאנחנו מגיעים למצב הזה אולי ניאלץ לוותר לגמרי על הרצון. אז אולי נבחין שמתחתיו יש משהו שאינו ברור כל כך או בולט, אבל חשוב יותר. אנחנו יכולים להיפתח לכוח החיים שמצוי שם כשאנחנו בנוכחות מלאה עם כל מה שיש ברגע זה. יש איכות מיוחדת לאנרגיה הזאת שהיא יותר כמו חיוניות שקטה, הכוח שיש בנוכחות שאנחנו יכולים להתכוונן אליו.

גילוי ובחינה של חוסר אנרגיה גם הם חלק מחקירה של אנרגיה. לא אחת קורה שבריטריטים של מדיטציה יש פרקי זמן שבהם אנשים נעשים ישנוניים, קהים. אולי זה מתסכל אותם או אפילו מביך – כל האחרים יושבים שם ונראים כמו הבודהה ואילו הם מטאטאים את הרצפה עם שערותיהם! אבל במקום לגייס כוח רצון ולהכריח את עצמם לשבת שם ולהיראות כמו כולם, אפשר להתחיל לחקור את הבעיה ואולי למצוא מה מעכב או חוסם את הזרימה החופשית של אנרגיה. עצלות וקהות נחשבות בדרך כלל לאחד מחמשת המכשולים, אבל לחקירה של דהמה זהו תחום שחשוב מאוד לחקור אותו. הוא יכול להיהפך למקור של חוכמה.

אנו חווים קהות או ישנוניות מפני שאנחנו נאחזים בהיבט מסוים של העצמי. לדוגמה, אם יש לנו דעה מקובעת מה זה תרגול, והתרגול שלנו אינו מתיישב עם הדעה הזאת, נוצר קונפליקט. לכן האנרגיה שלנו מתרוקנת. אולי נרצה להתבונן בנשימה – זה מה שאנחנו צריכים לעשות, זה הדבר הטוב, ואז התודעה נודדת… ושוב חוזרים להתחלה, ושוב התודעה מתחילה לעשות משהו אחר… אם אתם מתנגדים לתנודות האלה ומתחילים להיאבק בהן, האנרגיה שלכם תתבזבז ובסופו של דבר תרגישו ישנוניים וקהים. אבל אם אתם יכולים להבחין שהתודעה נודדת והגישה שלכם פתוחה ומודעת, אינכם יוצרים את החיכוך והמאבק. אולי התודעה לא תשהה כל הזמן עם הנשימה, אבל אתם ערים לכך שהיא נודדת. גם זו מודעות, וזו מודעות למה שקורה באמת. עם גישה כזו אתם מגלים שהאנרגיה שקודם בוזבזה על מאבק נעשית זמינה לכם. וכשהאנרגיה הזאת משוחררת ונעשית זמינה, אתם נוכחים לראות שאתם ערניים יותר. אין זה עניין של מאבק בבעיה בעזרת כוח רצון, אלא הכרה במה שקורה. אתם יכולים להיות ערים לתנודות של התודעה ולנשימה, כי האנרגיה חופשית.

וכך אנו יכולים לעבוד עם כל מה שנקרא מכשולים. כשאנחנו מסוגלים לגעת בהם ולקבל אותם יותר, האנרגיה שקודם שימשה להדחקתם או להכחשתם נעשית משוחררת וזמינה. יש לנו כאן מקור חופשי של אנרגיה. אולי זה נשמע מוזר קצת, כי בדרך כלל אנחנו מאמינים שאסור שיהיו לנו מכשולים, שאנחנו צריכים להיפטר מהם. אבל זה שוב שימוש באנרגיה כדי להיאבק במה שקורה בתודעה שלנו. והמאבק לא באמת פותר את הבעיה; היא עדיין שם ואנחנו רק מבזבזים אנרגיה בניסיון להדחיק אותה. במקום זאת אנחנו יכולים להיות מודעים יותר למצבים המנטליים האלה וללמוד לחקור את הצדדים האלה בהוויה שלנו ולא לנסות להכחיש אותם. כך אנחנו יכולים להתחבר לאנרגיה הזאת ולהפוך את המכשולים למקור של חוכמה.

חוכמה רוחנית היא מקור לאנרגיה. זו אינה אנרגיה של כוח רצון דוחק, כפייתי, אלא היא חיוניות חיה. זה מה שזיהיתי באג’אהן צ’ה, חיוניות שלווה. הוא לא היה צריך להתרוצץ סביב ולעשות דברים, להשיג דברים ולעורר אנשים. למעשה, הוא לא היה צריך לעשות דבר; הוא היה הוא עצמו, רק גוף ותודעה עם מודעות וחוכמה. הייתה בו חיוניות אבל לא כפייתיות, הוא לא הונע מכוח רצון.

לאנרגיה יש גם צד מסוכן, כמובן, כשהיא נרתמת לשרת את האגו. יש אנשים אנרגטיים במיוחד שאולי מה שמניע אותם הוא הרצון להאדיר את עצמם. ביטוי זה של אנרגיה יכול להיות מרשים, אבל ראייה צרה וקנאות לְדבר אורבות בדרך כלל מתחת לפני השטח. כשאנרגיה אינה מאוזנת היטב על ידי הגורמים האחרים להתעוררות, בייחוד אלה שמשקיטים את התודעה כמו שלווה, ריכוז והשתוות הנפש, קל לטעות ולראות בה מטרה בפני עצמה.

מאמץ נכון

נראה שההסבר הבהיר ביותר לאנרגיה נכונה נמצא בדרך כפולת השמונה. האיכות הזאת של אנרגיה מוסברת שם כארבעת המאמצים הנכונים – השקעה של מאמץ, אבל בדרך נכונה. אנחנו יכולים לייצר כל מיני סוגים של אנרגיה, אבל לאן היא הולכת? ייתכן שהיא אפילו תתברר כמכשול, רק תגרום לנו להיות יותר חסרי מנוחה. ואולי נשקיע אנרגיה במקום הלא נכון, נמקד או נתעל אותה בכיוון מוטעה. אני בטוח שאנשים שרצים לעשות הרבה כסף גם הם אנרגטיים מאוד. אם כך, מהו מאמץ נכון? ארבעת ההיבטים השונים שלו הם הימנעות ממה שאינו מיטיב, נטישה של מה שאינו מיטיב שכבר עלה, פיתוח מה שמיטיב, ושמירה על מה שמיטיב.

ההיבט הראשון הוא הימנעות מפעולות שאינן מיטיבות. כמובן, עלינו לדעת מה אינו מיטיב. הכְוונה חלקית נמצא בתורה של הבודהה. הכתבים הבודהיסטיים מסבירים את עשר דרכי הפעולה המיטיבות כהימנעות מהרג, גניבה, התנהגות מינית לא הולמת, שקר, דיבור מרושע, דיבור גס, רכילות, חמדנות, זדון והשקפה לא נכונה. זו התחלה טובה מאוד. ואולם אנחנו צריכים להיות מסוגלים ליישם את ההנחיה הזאת בחיינו שלנו ובסיטואציות תרבותיות. על פי הכתבים, הדרך הטובה ביותר להימנע ממה שאינו מיטיב היא לרסן את החושים שלנו, כך שחמדנות, דכדוך ורוע ומחשבות לא מיטיבות לא יזרמו פנימה. לכן עלינו להיות מודעים לכך שאלה הם רק גירויים, תחושות היכולות לפעמים לעורר בנו תפיסות ומחשבות ולהניע אותנו לפעולה. כשתשומת לב וחקירת התופעות כבר מבוססות, איננו נדחפים לפעול על פי התחושות בדרך שאינה מיטיבה, וכך נמנעים מתוצאות לא מיטיבות.

דוגמה לכך, אולי מעט שנויה במחלוקת, קשורה לחומרים משכרים. בחברה המערבית שלנו מקובל לשתות אלכוהול, אין רע בכוסית קטנה – או אפילו גדולה. אלכוהול לא נחשב בהכרח לדבר רע, אלא אם כן מפריזים בצריכתו. ואולם, כשאנחנו מתכוונים ברצינות להימנע ממעשים שאינם מיטיבים, אנחנו מבינים ששימוש בכל סוג של אלכוהול או אמצעי מלאכותי אחר לשינוי מצב הרוח הוא פעולה לא מיומנת במיוחד. עלינו לדעת מה אומר לנו העיקרון של סיבה ומסובב, פעולה ותוצאה. הבודהה מדגיש שקַמָה היא למעשה פעולה מכוונת. לכן עלינו לבחון את הכוונות שלנו, ולכך נדרשת התבוננות זהירה. האם אנחנו יודעים מהן הכוונות שלנו כשאנחנו שותים אלכוהול? האם אנחנו משתמשים בחומרים משכרים כדי להסיח את הדעת מהאומללות שלנו? האם זה באמת עובד? או אולי יש דרך אחרת טובה יותר?

השני בארבעת המאמצים הנכונים קשור ביכולת להרפות, להתגבר, לזנוח פעולות שאינן מיטיבות. חשוב במיוחד לסלק בלי הרף מחשבות על הנאות חושים, ומחשבות שיש בהן זדון ואכזריות. כפי שאנחנו יודעים, חשיבה בדרך מסוימת יכולה להיהפך להרגל, ואחר כך להתפתח לנטייה התנהגותית שקשה להתיר. אם נוכל לבחון מקרוב מה מניע את ההתנהגות שלנו, אולי נוכל לראות את המחשבות או העמדות שמאחוריה ולנסות לשנות אותן.

לכולנו, כמובן, יש טווח התנהגויות שאנו חושבים שאינן מיטיבות. לפעמים אנחנו צריכים למצוא דרכים יצירתיות כדי להתמודד איתן. נזיר שהכרתי בתאילנד היה מורה מופתי לאנשים עם בעיות. פעם בא אליו אדם שהיה מכור לשתייה כדי לבקש את עצתו. הוא הציע לו לא לשתות לפחות ביום בשבוע שבו נולד. בתאילנד, שמו של כל אדם נקבע לפי היום בשבוע שבו נולד, ולכן זה יום מיוחד בשבילו. ואמנם, האיש עשה מאמץ מיוחד להימנע משתייה ביום בשבוע שבו נולד. אחרי כמה שבועות כבר עמד בכך בהצלחה וחזר לנזיר כדי לדווח. הנזיר בירך אותו והציע לו להימנע משתייה גם ביום שלאחריו. גם בכך עמד האיש בהצלחה. וכך, ככל שהביטחון שלו עלה, ובעידודו של מורהו הנזיר, הוא הצליח להימנע משתייה בכל ימות השבוע.

השלישי במאמצים הנכונים הוא לפתח פעולות מיטיבות. המילה ‘לפתח’ בפאלי היא גם המילה שמשתמשים בה לתרגום ‘מדיטציה’; לכן פיתוח אמיתי נעשה דרך מדיטציה. ובעיקר מצוין פיתוח של שבעת הגורמים להתעוררות. לא רק שהם מיטיבים כשהם לעצמם, אלא שטיפוחם גם יכול להפחית את השפעותיהם של הרגלים ונטיות לא מיטיבים שאולי צברנו.

המאמץ הנכון הרביעי הוא לשמר את מטרת המדיטציה. מאחר שהשורשים של רבות מהגישות שלנו מקורם במצב תודעתי לא מיומן, הדרך לשרש את אותן גישות היא תרגול מדיטציה. אני חושב שהדבר החשוב באמת בתרגול מדיטציה הוא המשכיות. אם אנחנו מתרגלים רק כשנחה עלינו הרוח או כשאנחנו זקוקים לנחמה, התרגול שלנו יהיה די מוגבל. מה שחשוב הוא ההמשכיות.

כדי שנוכל להמשיך לפתח ולקיים פעולות מיטיבות עלינו לחקור ולבחון בזהירות מה מיטיב ומה אינו מיטיב. יש אנשים שיהיה להם קל יותר לחשוב במונחים של טוב ורע. בעיני זה קרוב מדי לראייה של שחור או לבן, המותנית לעיתים קרובות בערכים תרבותיים. הבחינה מה מיטיב ומה אינו מיטיב היא סובייקטיבית יותר, מפני שפירושה שעליכם להחליט עד כמה פעולותיכם מגשימות את התרגול הרוחני שלכם. והתפיסה שלכם מה מיטיב ואינו מיטיב יכולה להשתנות. הימנעות מחומרים משכרים לבדה יכולה להיות פעולה מיטיבה בהתחלה, אבל אחר כך אולי לא יהיה בה די. פיתוח מדיטציה יכול אז להיות הפעולה המיטיבה, והתמדה בתרגול המדיטציה לאחריו תהיה אפילו מיטיבה יותר, מיומנת יותר. כך שהסטנדרטים שלנו משתנים ככל שאנחנו מגיעים לרמות אחרות של התנסות, כשאנחנו מגיעים להבנה ולחוכמה. היכולת להבין מה מיטיב ואינו מיטיב מאפשרת לנו לתעל בערוץ הנכון את האיכות הזאת של אנרגיה בתרגול הרוחני, אנרגיה שמבוססת על חוכמה.

סיכום

הנושא של אנרגיה הוא מהותי בתורה של הבודהה. הוא גם מקרב אותנו להבנת טבעו של העצמי שלנו דרך התבוננות ברצון לעצמיות. אבל אם אנחנו מתחילים להבין את טבעה של האנרגיה הזאת, מהו אותו כוח רצון, אנחנו גם מתחילים להבין מה מזין את האחיזה בעצמיות. רק כשהדבר הזה בטל האחיזה בעצמיות מאבדת את כוחה עלינו. אם אנחנו עדיין מוּנעים על ידי כוח רצון, גם אם יש לנו רגעים של בהירות וריכוז, עדיין לא הבנו מה מזין את התחושה של עצמיות.

לכן אנחנו חוקרים את טבעה של האנרגיה – את טבעה של האנרגיה בגוף ובתודעה, מה מעורר אותה, מה מכבה אותה, הבסיס שלה. האם היא מונחית מטרה או נתמכת על ידי אגו, או שהיא טבעית, פתוחה וזורמת בחופשיות? האם היא פתוחה לכל ההיבטים של ההתנסות שלנו, או שאנחנו מתעוררים רק בתגובה על מה שהעצמי בוחר להתמקד בו?

עד כמה מניעות אותנו האמונות שלנו? יש אנשים שיש להם דעה קבועה על מהי התעוררות, או מהו תרגול רוחני. לעיתים קרובות את הדעות האלה עדיין מזין העצמי שלהם – אני וגם התעוררות. אולי אנחנו זקוקים לדעות המקובעות האלה במידה כלשהי כתמריץ, גזר קטן לעזור לנו להמשיך הלאה. אבל אידאלית, אנחנו צריכים לראות שהגזר הזה הוא רק טכניקה, שיטה להעמקת התרגול. אם אנחנו רואים מה מניע אותנו, אנחנו יכולים לנסות לחקור מה עומד מאחורי זה. האם אנחנו באמת זקוקים לגירוי כל הזמן? אם כן, התרגול שלנו מוגבל למדי מפני שלפעמים לא יהיה שום גירוי. אבל עומדת בפנינו האפשרות לחקור את טבעה של האנרגיה ובסופו של דבר לחזור למה שמעצים או מניע אותנו. למה שמאחורי, מחוץ ומעבר לעצמי.

האיכות הזאת של אנרגיה היא העיקרון הבסיסי של קרמה, או חוק הסיבה והתוצאה האתי, מאחר שאנחנו פועלים כל הזמן, משקיעים את האנרגיה שלנו בכל דבר בדרכים שונות. כל עוד לא נדע לאן אנו מכוונים את האנרגיה שלנו, לא נזהה את התוצאה. האם היא באמת מיטיבה? האם היא באמת מועילה לנו ולאחרים? האם היא בהלימה עם הדברים כפי שהם באמת? האם היא מוליכה לשחרור?