כולנו מכורים עם יובל אידו טל

אם קראת את כותרת קורס הזה ואמרת ״אני לא״ – אז הקורס הזה לא בשבילך…

אנחנו מתהלכים כאן בעולם הזה לעיתים קרובות עם חור ענק בלב, שמרגיש כאילו חייבים למלא אותו במשהו. באוכל. בסקס. בעבודה. בכסף. חוויות קצה. אלכוהול. סמים. סיגריות. ריגושים. רומאנים. מסכים מרצדים עם צבעים בוהקים. חדשות. דרמות. שוקולד. סוכר. בשר. פחמימות. קפה. מותגים. קניות באינטרנט. קניות בכלל. לייקים. מחמאות. קטילות. שבח. גנאי. מחיאות כפיים. רחמים. רחמים עצמיים. ועוד ארוכה הרשימה כאורך הגלות.

כולנו מכורים לכל מיני דברים. מנקודת המבט הבודהיסטית, השאלה היא לא האם אנחנו מכורים אלא איך ולמה. אם נשאל את עצמנו מהם הדברים שאליהם אנחנו מכורים, התשובות שנקבל יהיו שונות ומגוונות וינועו על טווח שמתחיל בדברים קטנים, יומיומיים ואפילו דברים שהם לכאורה חיוביים, ועד לדברים הרי גורל ומחרבי חיים. אבל ביסודו של דבר, מזווית אחת, כלל ההתמכרויות נטועות עמוק עמוק בכמיהה שלנו לשליטה.

מזווית מעט אחרת, ההתמכרויות שלנו נטועות גם בכמיהה להתחבר עם העולם. לאהוב ולהיאהב. לבוא במגע אינטימי עם העולם הזה ועם יושביו.

כשמתעמקים בזה, נולדת תובנה: החור הזה בלב לא נועד למילוי. בדיוק כמו שתיבת התהודה של גיטרה לא נועדה למילוי. החור הזה בלב אינו אלא תיבת תהודה. תיבת תהודה שמאפשרת לנו להרגיש את העולם ברגישות. בדקיקות. היא נועדה לאפשר לעולם להרטיט את לבנו. וכשאנחנו ממלאים את החור הזה בלב, יש הרגשה – אולי – לרגע – שהצלחנו. שעכשיו אנחנו מרגישים את העולם באמת. אבל כבר ברגע הבא אנחנו מתקהים. מאבדים בדיוק את אותה הרגישות שאליה כל כך כמהנו.
המסע בקורס הזה אינו מסע מלהיות מכורים ללא להיות מכורים. אלא מסע מהסירוב להיות ריקים, להסכמה, הולכת ומעמיקה, להתרוקן כל רגע מחדש.