האושר כאקט פוליטי – מהשקפה נכונה לפעולה מיטיבה בעולם

לילה קמחי היא מורה לוויפסנא, מיינדפולנס ודהרמה. מלמדת בארץ ובעולם משנת 2004. למדה ותרגלה עם מורים בולטים ברחבי העולם במסורת הוויפסנא הבודהיסטית ובמסורת האי-שניות ההינדואיסטית. שהתה תקופות ארוכות במזרח ובמערב במנזרים ובמרכזי מדיטציה, לרבות פרקי זמן ארוכים בריטריט-עצמי בדממה. מלמדת בעמותת תובנה, מרכז גוף-נפש ועוד, בריטריטים, סדנאות וקורסים. מנחה מסעות רוחניים ברחבי העולם.

***

בזמנים דחופים שכאלה, זמנים של סכסוך וקונפליקט, זהב התרגול נבחן באש. איכויות רבות מתפתחות בנו בדרך אל החופש, וכל אחת מהן היא מבט, וחלון וראי אל האפשרות האנושית לצאת מאוטומטים מעוורים ומכאיבים אל אקלים מרובד בטוב ובחסד. ידידות, חמלה, שמחה ואיזון פותחות את הצוהר אל תובנות שמשחררות, המשמשות כמשעול ונתיב תרגולי אל החופש, וגם כפרי התרגול עצמו. בעומקם של הדברים, אהבה אינה שונה מחופש, חמלה – מחירות, הנתינה שולפת אותנו, ולו לרגע, מקיום מצומצם, צר ומכאיב של אני נפרד, ותשומת הלב חסרת הפניות קוצצת את ראשי העבר והעתיד המדומיינים, ופותחת את ליבנו ותודעתנו לזמן ולמרחב היחידים הקיימים: עכשיו, וכאן. “האושר אינו דבר אישי,” אמר טיק נהאט האן. אנשים שטוב להם אינם פוגעים באחרים בכוונת מכוון, ואינם רוצים ברעתם. האושר, אם כן, הוא אקט פוליטי, לא פחות, וחובתנו המוסרית והפוליטית היא להתאמן לכוון אל האושר שלנו, שאינו נפרד, כמובן, מאושרם של שאר היצורים החיים.

אחת הדרכים הרדיקליות שמציע הבודהה לטרנספורמציה מלאה של הלב והתודעה היא הנתיב של שינוי ההשקפה, והוא מהחביבים עליי. הדבר מצריך מוכנות, גמישות מחשבתית, יצירתיות, אומץ לפגוש את חלקי הצל בנו ובאחרים ועוד. למעשה, כל הדרך כולה מצטרפת לתמיכה בנתיב הזה (ומהלך זה נכון גם לגבי שאר הנתיבים).

בעיתות מצוקה ומשבר, התגובות האוטומטיות של בריחה, קיפאון או מלחמה שקופצות בנו כשאנחנו מבוהלים ומפוחדים עשויות לתפוס את קדמת הבמה. בזמנים כאלה גדל הסיכון להקשיח את ליבנו, להתבצר בעמדות ובדעות שלנו, ולהיסגר בגלל הפחד שמולידים תרחישים מדומיינים וספקולציות לגבי העתיד. הכול מקצין, בפנים ובחוץ, והתודעה מחלקת את העולם ל”הם” ו”אנחנו”, כשאנחנו, כמובן, בצד של הטובים, ואתם יודעים מי בצד השני. הלימוד של הבודהה מעולם לא היה רלוונטי יותר – מהפך של הלב-תודעה יושב על קעקוע הבורות, ועובר דרך שינוי ההשקפה על רבדיה הרבים. הפעולה הנכונה נובעת מההשקפה הנכונה, ואינה נפרדת ממנה, ואנו שואלים את עצמנו שוב ושוב, מהי הפעולה הנכונה עכשיו? למעשה, עדיף שנשאל את עצמנו קודם מהן הנחות היסוד העמוקות שלי – האם הן מיטיבות או אינן מיטיבות, ואם לא, מה עלי לעשות כדי לשנות אותן?

שינוי ההשקפה יכול להיעשות בדרכים רבות וכולן מאפשרות את המסת החומות שאנו בונים סביב האחר, הזר, המאיים, הפגום, המיותר והשונה, מקטלגים ואז מקבעים ככזה – תנועת ה”סלפינג” הפנימית (יצירת סלף מדומיין) אינה שונה מזו שמופנית כלפי האחר. בואו נבחן כמה אפשרויות כאלה.

רבים מאיתנו שמעולם לא היו מעורבים בפוליטיקה, מעולם לא השתתפו בהפגנות, שלא נתנו את דעתם על הרכב כזה או אחר של מערכת המשפט או המערכת הפוליטית, יוצאים מאזורי הנוחות שלהם למען ערכים שחשובים להם, וזאת משני הצדדים. כמה ברכה יש בזמנים האלה, וכמה זהירות יש לנהוג בהם. “הזמנים דחופים. אנחנו חייבים להאט,” אומר הסופר והמורה הניגרי באיו אקומולפה. בדיוק על זה מדבר הבודהה.

שינוי של נקודת המבט: הרוצח בעל טבע הבודהה

בדרשה הידועה לאָנְגוּלִימָאלָה (מג’הימה ניקאיה 86 בתרגומו המצוין של אסף פדרמן) על הרוצח שהפך למתרגל רוחני, מתקיים דיאלוג בין אנגולימאלה לבין הבודהה במצב של קונפליקט, מתח ואיום ממשי. אנגולימאלה ידוע כרוצח אכזרי, שמתכוון ליטול גם את חייו של הבודהה. האחרון, כשהוא משתמש בכוחותיו המיוחדים, ממשיך ללכת בנחת ולהקדים תמיד את אנגולימאלה, שאינו מצליח להשיג אותו, וכך לוכד את תשומת ליבו, ואחר כך את סקרנותו. כשתשומת הלב והסקרנות התעוררו בו כתנאי, אנגולימאלה מוצא עצמו חורג מהאוטומט ההרסני שלו, שואל את הבודהה לפשר מילותיו החידתיות, וההסבר מצליח לחדור מייד ולחלחל לעומק תודעתו מלאת השטנה והבלבול, שנוצר בה סדק קטן ומספיק, עד למהפך גמור:

“או אז הפעיל המבורך את כוחו העל-טבעי ולמרות שקצב הליכתו לא השתנה הרוצח אנגולימאלה לא הצליח להדביק אותו כלל. חשב הרוצח אנגולימאלה: “זה בהחלט מפתיע! זה בהחלט מוזר! בעבר הייתי מדביק פיל בורח, הייתי יכול להשיג כרכרה דוהרת או לתפוס אפילו צבי במנוסתו, אבל עכשיו איני יכול להשיג את הסמאן (כינוי לבודהה) הזה שמתקדם בצעד רגיל!” עמד אנגולימאלה וקרא: “עצור, סמאן! עצור!”

“אני כבר עצרתי, אנגולימאלה. עכשיו עצור אתה.”

חשב אנגולימאלה: “הסמאן הזה מבני הסָקְיָה נראה כיודע דבר מה, כשהוא צועד הוא אומר “אני כבר עצרתי, אנגולימאלה. עכשיו עצור אתה.” למה שלא אשאל אותו שאלה?

“סמאן, בעודך צועד, אתה אומר “אני עצרתי.”

אבל כשאני עוצר אתה אומר שלא עצרתי.

אני שואל אותך גם זאת, סמאן:

מדוע אתה עצרת ואני לא עצרתי?”

“אני עצרתי לעולמים, אנגולימאלה, אני הנחתי את המקל;

אבל אתה חסר ריסון כלפי יצורים חיים. לכן אני עצרתי ואתה לא.”

רבות הדרכים לצאת מאוטומטים לא מיטיבים שיושבים על מחשבות שליליות ומזיקות, ותפיסות שגויות והרסניות שגורמות לנו להזיק ולהרע, לנו ולאחרים. בדרך כלל דרושה מוטיבציה לשינוי. אך מה עושים כשהמוטיבציה לא קיימת אצל האחר הפוגע, ולא ניתן לעצור אותו בדרך אחרת? מתחכמים. הבודהה הדגים זאת יפה במהלך שלו מול אנגולימאלה. עצירה, הגורמת לשינוי ההשקפה וממנה לשינוי הפעולה. בהנחת המקל, אומרים הפרשנים, יש כפל משמעות – הונח מקל הנדודים האינסופיים בסמסארה, והונח גם המקל שאיתו פוגעים באחרים. השניים, כמובן, שלובים זה בזה.

כשאני קוראת את הדרשה הזאת, אני מנחשת שהבודהה לא ראה באנגולימאלה “רוצח” ומִסגר אותו ככזה בתודעתו, כמו שעשו כל האחרים, אלא אדם שתודעתו מבולבלת מאוד, מלאה בשליליות ובבורות, אך עם פוטנציאל לשחרור מלא ושלם של הלב והתודעה. גמישות ההשקפה הזאת היא קריטית לחיי היומיום שלנו, קל וחומר בזמנים של סכסוך ומשבר.

“מעבר לרעיונות של טוב ורע ישנו שדה. אפגוש אתכם שם” / רומי

פילוג וקיטוב רבים נוכחים היום בשדה של כולנו, גם כשיקוף של הכוחות המתרוצצים בנפשו של אדם. פרנסיס וולר, הוגה ומטפל ניאו-יונגיאני, אומר שהיכן שיש טראומה, הדמיון נפסק, ואנחנו מוצאים את עצמנו בחזרתיות כואבת, שוב ושוב. נראה שנחוצה לנו מנה גדושה של דמיון, מחשבה בהירה ואמיצה ומוכנות לחשוב אחרת כדי להישלף מהדפוסים הלא מיטיבים שלנו, המחזירים אותנו שוב ושוב לאותו מעגל מכאיב של פגיעה. עד כמה אנחנו מוכנים להתקרב לאזורי הסכנה, הפצע, הטראומה האישית והקולקטיבית? המקומות שמפחידים אותנו, כותבת פמה צ’ודרון – בהם טמון גם פוטנציאל הריפוי והגדילה שלנו. המפגש עם הפחד והכאב הוא גם הזדמנות אדירה למפגש עם הלב הפתוח שלנו, והיכן שנמצא הפצע, נמצא גם הריפוי.

ההתנהלות האוטומטית נעה כידוע בין תגובות מאבק, קיפאון או בריחה. כדי לצאת מהאוטומט נחוצה לנו החשיבה הבהירה, החצופה, האמיצה. רילקה בספרו “מכתבים למשורר צעיר” כותב על הדרקונים בחיינו, שאולי הם נסיכות בתחפושת, שמחכות שנפעל, ולו פעם אחת, ביופי ובאומץ. כל דבר שמפחיד אותנו, כותב רילקה, הוא במהותו העמוקה ביותר דבר מה חסר ישע, הזקוק לאהבתנו. האם נוכל להפנות את המבט הזה גם אל יריבינו הפוליטיים? אל “אויבינו”? אותו המבט שמוזמן אל תוכנו פנימה, ביופי ובאומץ, מוזמן גם החוצה לעבר ה”אחר” השונה, המאיים.

כבני אדם בוגרים, כשאנחנו מסוגלים לפנות פנימה אל עומק פצעינו, אנחנו לא רק משתתפים בשיקומנו שלנו, אלא גם בשיקום התרבות הפצועה, החולה והמפוצלת שבה אנו מצויים. קרבה לשורשי המאבק והקונפליקט בתוכנו פותחת את ליבנו ואת תודעתנו לחמלה שצידה האחר הוא חוכמה, ושכוללת לא רק אותנו בתוכה, אלא את כל מה שחי, משום שהחוויה שלנו מוכרת וידועה גם לאחר כחוויה אנושית, וחוויית האחר – ידועה ומוכרת לנו. הדרך לקשר אמיתי עם האחרים עוברת פעמים רבות דרך הפגיעוּת שלנו, לא דרך הכוח שלנו.

לפני שנים תרגלתי במנזר בודהיזנדו בצפון הודו כשאירע הפיגוע במגדלי התאומים בידי אנשיו של בן לאדן. אני זוכרת את ההלם של כולנו, את הבלבול, את הדאגה. ואז, על לוח המודעות הופיע פתק קטן, אנונימי. HOW BIG IS YOUR HEART? שאל הפתק, והציע תרגול חמלה ומטא לבן לאדן. אני זוכרת שנעתי באי-נוחות מול הכתוב, ומייד צללתי לחקור אותה במדיטציה. למה בעצם התכווצתי שם? בעיני, בן לאדן היה התגלמות של “הרע”, והתקשיתי לראות בו את טבע הבודהה כשחשבתי על כל אותם קורבנות שחייהם קופדו, על מאות הפצועים בגוף ובנפש, ועל ההשלכות על מעגלים רבים כל כך של בני אדם קרובים ורחוקים. מצד אחר, הדהרמה לא עוצרת במראית העין של הדברים. “מטרת העבודה שלנו היא לא פתרון, אלא התרחבות. כמה גדולה אני יכולה להיות. האם אני יכולה לאחוז בחלק הזה שבי, האם אני יכולה לקדם אותו בברכה?” / ג’יימס הילמן.

אכזבה מבני אדם היא מתנה גדולה בכסות כואבת, אומר וולר. אחרי הכיווץ והעלבון יש שתי אפשרויות: להתבוסס בקורבנות, בהשלכה ובהאשמה, או להיווכח באמת של הסיטואציה, במה שבאמת קיים ומתגלה אחרי התנפצות האשליה. זוהי קריאה להתפכחות, להתעוררות, ליציאה מעבדות לחירות. וכמו מול אינדיבידואלים, כך מול קבוצות חברתיות או פוליטיות, שמחזיקות בעמדות שונות משלי. גם כאן “מקום הפצע הוא מקום התרופה” ואנחנו יכולים סוף-סוף לפגוש את האחר דרך השקפה גמישה ופתוחה, שמסכימה לראות את האנושיות המשותפת, מבינה שהם בדיוק כמוני, חלק משלם ססגוני ומפואר, ומחפשת את הדרך לחיבור ולחיים טובים יחד.

דרך אחרת שעשויה לשנות את ההשקפה הדחוסה והצרה יותר הנובעת מהזדהות עם עצמי נבדל, היא לראות את היתרונות שיש בגיוון ובריבוי. בקרוב יגיע הזמן שבו נצטרך לשבת יחד ולמצוא שוב את הדרך, שתהיה קלה יותר אם נזכור שלכל הקולות יש תבונה, גם לאלה שאנחנו לא מסכימים איתם. כמו בחקלאות פֶּרמָקַלצֶ’ר (חקלאות בת-קיימא), הרבגוניות מביאה לידי יציבות. וכמו שבגינה אנחנו זקוקים להרבה סוגים של צמחים התומכים זה בזה ונותנים כל אחד את מתנותיו הייחודיות, המבט על השוני והנבדלות מוקיר אותם ומציע שכל דבר נושא ברכה משלו.

כשאנחנו עומדים המומים מול התנועות המנוגדות בתוכנו ומחוצה לנו, בפנים ובחוץ, ומנסים לשטח אותם לכדי “צודקים” ו”טועים”, משהו בריא וטוב עשוי להתאפשר כשנעז לתת לכל הקולות מקום להישמע, להכיר בהם ולהסכים לשמוע אותם לעומק ועם הלב. זאת ועוד, אם נסכים להסתכל דרך המבט הזה, נראה את הכמיהה העמוקה, המשותפת לכל בני האדם, הנמצאת בבסיס האסטרטגיה הלא מיטיבה של האדם האחר, וכשנשהה שם די זמן, באומץ וביופי, עשויה להתרחש הטרנספורמציה.

מבט על הסיבות, התנאים והנסיבות חושף בקלות את המורכבות של הדברים, ועשוי לפתוח את ליבנו. “כל אחד היה פעם ילדו האהוב של מישהו,” חלק איתי פעם את תובנתו רופא ילדים בדימוס, וההיסטוריון האמריקני לונגפלו כתב, “ככל שנכיר לעומק את ההיסטוריה הסודית של אויבינו לא יהיו לנו יותר אויבים.” למבט כזה יש הכוח לפקוח את עינינו אל חוויית מציאות מרובדת שבה הכול נשען על הכול, כביטוי של ריקות, וממנו לחמלה הגדולה. הדלאי למה מדבר על החמלה כמעשה הרדיקלי של ימינו, ומזכיר שאנחנו עשויים מאותם החומרים ומהווים אנושות משותפת אחת. בחברה שמוכה באינדיבידואליזם-יתר, אנחנו מותנים לחשוב דרך הפריזמה של הסלף הנפרד ואנחנו בראש ובראשונה לטובתו, שאינה משרתת למעשה את טובתנו. מה היה משתנה בנו ובסביבתנו אילו חשבנו כמו משפחה? כמו כפר? כמו אנושות אחת?

“אם היית מכיר אותי, והיית מכיר את עצמך לא היית הורג אותי” (חקוק על לוח לזכר קורבנות הטבח ברואנדה)

הפעולה הנכונה בעולם היא הכרחית. עשיית הטוב נחוצה לנו ולאחרים לא פחות מאוויר לנשימה. וכידוע, אנחנו מתבקשות למצוא את הנתיב לפעולה הנכונה בעולם, שלא מערב היצמדות עיוורת שנולדת מבורות ותעתוע, ומהצד האחר נאמנה לצו הלב להרבות טוב בעולם, בדרכנו שלנו. אין הכוונה לוותר על האידאלים שלנו, על דרכנו ותפיסתנו הייחודיים בעולם, אלא לחדול מלפתח טינה, שליליות, ייאוש או זעם, ואם הם בתוכנו – להפסיק להאמין בהם כאמת מוחלטת ולחדול מלפעול דרכם. ההשקפה הנכונה פותחת את ליבנו ואת תודעתנו להבנה עמוקה של החיים, שמולידה בתורה פיקחון שלִִִו ואיזון פנימי המעוגן בטוב. כשהלב שקט ובוטח, הפעולה הנכונה נולדת ממנו בעוצמה ובעוז, וכמו אלף הידיים של אלת החמלה קואן יין אנחנו נוגעים בעולם ברכות מיומנת, ועושים את מה שנדרש מאיתנו כדי להרבות טוב בעולם.