שש ממלכות הקיום

אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו רוצים להעביר את החיים; האם נחזיק בעקשנות את תפיסת ה”אני” שבנינו, האם נתעקש על קביעוּת, וניאבק בשינוי ובחוסר הוודאות, או אולי נלמד לוותר, להיכנע למציאות, ולהרפות. מאחר שאיננו לכודים באף זהות קבועה, אף התנהגות אינה נצחית, וכל רגע הוא ייחודי וטרי לעיצוב. אנחנו צריכים לחקור האם אנחנו מרוצים מהאנשים שהפכנו להיות, והאם האישיות שלנו מוצאת חן בעינינו, ואם לא אז אפשר להשתנות.

המערך האמוציונלי האנושי הוא שביר, ארעי ומתחלף: רגע אנחנו מאושרים ומסופקים, וברגע שאחריו זועפים ונרגנים. יש אנשים שנוטים למצב תודעה אחד יותר מאחרים. לעיתים כשמביטים בפניהם של אנשים, אפשר לשער את מצב התודעה האופייני להם מתוך הבעת פניהם. תורת הנפש הבודהיסטית מסמנת מפה כזו של הרגלים תודעתיים, ונעזרת בדימויים כדי לחקור ולתקן. פרק זה יתייחס למספר מצבים מנטליים אופייניים, ויציע את הדרך אל איזון ואל ריפוי מהתנהגויות טועות.

המציאות רוויית כאב כי היא מעגל של ציפייה, מימוש, סיפוק ושוב השתוקקות, אכזבה וספק. הנפש משוטטת בין מעגלי עונג וכאב, ועוברת בתנועה מחזורית דרך עצב, קנאה, חרדה, רוממות-רוח, תקווה, אמונה ושוב אי-אמון. תורת הנפש הבודהיסטית מכנה את התנועה המעגלית הזו: מעגלי הסמסארה Samsara שמוצפים כאב. עולם הסמסארה הוא עולם של לידה מחדש, אך ההיוולדות אינה מסמנת התחדשות במובן החיובי, אלא את התחדשותה המתמדת של תשוקה לא ממומשת, ועימה את התחדשותו של הסבל.

פרק זה עוסק בתפיסה הבודהיסטית שמבוססת על ההנחה האופטימית, שאנחנו יכולים לשנות הרגלים מנטליים ודפוסים שאנחנו לכודים בהם, ובדרך כזו לצאת לחופשי מכבלים שתודעתנו כובלת בהם את עצמה. ההיחלצות ממעגלי הכאב אפשרית באמצעות מודעות והתעוררות לראייה צלולה של המציאות. התעוררות כזו מחוללת תמורה בתודעה, ומאפשרת לחולל תיקון, במקום לחזור ולמחזר דפוסים טועים שגורמים לתקיעות או לרגרסיה. באמצעות מודעות, מעגל הסמסארה יכול להיפרם ולהפוך לספירלה שמאפשרת שחרור מכבלים תודעתיים. המציאות יכולה להיות מלאה בחופש אם נלמד להשתחרר מהכלא התודעתי שאנחנו גם אסירים בו וגם סוהרים.

בספרו Transcending Madness (להתעלות מעל השיגעון) מונה המורה הטיבטי צ’וגיאם טרונגפה שישה מצבי תודעה שמשולים ל”שש ממלכות קיום”[1], אשר מתארות דפוסי התנהגות טועים של הנפש האנושית. היות שהחיים רוויים כאב, האדם מוצא לו צורות שונות של פתרון קיומי, אופנים שונים של התמודדות. פתרונות אלה הן העמדות המנטליות שהאדם בוחר כלפי החיים; שש ממלכות הקיום, הן מטאפורות לשישה מצבי תודעה, שישה הרגלים מנטליים, שכל אדם חווה במינונים משתנים. יש תקופות בחיים שאנחנו בתוך אחד ממצבי התודעה, ולעיתם אנחנו חווים את כולם במהלך יום אחד;

הממלכות הן: ממלכת האלים, המאופיינת בהתמכרות לאקסטזה, ליופי, לתענוג ולהישגים, ממלכת האלים הקנאים, שמאופיינת בתחרותיות מתנצחת, קנאה, צרות עין ושמחה לאיד, ממלכת החיות, שהיא מצב תודעה המונע מאינסטינקטים, מיצר הישרדות, מהעדר בינה וחזון ומבטלה ועצלות, ממלכת הרוחות הרעבות שספוגות קורבניות, התמכרות וכפייתיות וממלכת יצורי הגיהנום שאומללים לנהוג טרור, תוקפנות, אלימות והרס. הממלכה השישית והאופטימית מביניהן מכונה ממלכת בני האנוש. תכלית הקיום אצל השוכנים בממלכה היא לדעת את הקיום כדי לחולל תמורה, ומטרתם להיטיב את איכות החיים שלהם ושל אחרים. בממלכה זו שורות ידיעה והשראה השראה ויש בה אופציה להתפתחות ותיקון.

מי שמצוי בממלכת האלים תר אחרי אהבה והערצה, ועוסק בעיקר בהצלחה, ובביסוס ה”אני” באמצעות הישגים נראים לעין[2] . האלים עסוקים במעמדם על פני האדמה, ובמידת ההשפעה שלהם על אחרים. הם צריכים מדליית זהב, ומדליית כסף לא תספק אותם. הזהות שלהם תלויה בתוצרים מפוארים, והם מבססים את ה”אני” באמצעות עושר חומרי וגאווה אנוכית. כל הישג הופך לנכס של האני, והישג שלא נרשם בספר שיאים כלשהו אינו קיים עבורם. גם הישגים רוחניים צריכים אצל ממלכת האלים לעבור התמרה להישג חומרי. המטרה העומדת לנגד עיניהם אינה חסד וסיוע לברואים, אלא איך להגדיל את האני. מתת הכישרון שלהם הופכת אמצעי ליוהרה, והם נופלים אל פיתוי התהילה, כך שבמקום להרבות חסד אצל מי שסביבם הם עסוקים בעיקר בעצמם. בבסיס הטעות של ממלכה זו עומדת האשליה על קיומו של אני קבוע, יציב ובלתי מותנה.

ממלכת האלים הקנאים היא ממלכה גאה, אבל הגאווה כרוכה בה בבדידות. האל הקנאי הוא בעל נכסים, אך נכסיו הופכים לחומה בינו לבין העולם. אין הוא מאמין לאיש, ומערכות היחסים שלו מונעות מניצול ומאינטרסים. חווייתו הדומיננטית של האל הקנאי היא של קנאה ותחרות; הוא טרוד בהשוואה עם אחרים ובמאמץ מתמיד לנצח ולהביס את הזולת. האל הקנאי אינו תר אחרי אהבה, אלא אחרי כוח ועוצמה. אין הוא מעוניין בהדדיות אלא ביחסים של עליונות. הלכי הרוח המרכזיים בממלכה הזו יהיו של ניצחון, שמחה לאיד, זעם, צרות-עין ונקמנות. אנשי ממלכת האלים הקנאים רואים בעולם זירת קרב, ומתייחסים ל”אני” כמי שתכלית חייו היא לנצח, ולהוכיח עליונות. הטעות בממלכה זו היא השנאה שחוזרת ומלבה את עצמה.

הממלכה הבאה מכונה ממלכת החיות. לא בטוח שמי מאיתנו שמגדלים חיות יסכימו עם דברי החכמים העתיקים, אבל הפסיכולוגיה הבודהיסטית מתייחסת אל חיות כאל נחותות ביחס לבני האדם בהיותן חסרות מודעות. ממלכת החיות נחשבת לממלכת הלוקים בעיוורון. העיוורון משול לבורות, ולצורת קיום שאין בה כל התבוננות פנימה; זהו משכנו של זה המשועבד להרגליו אך אינו יודע את זה, והוא סבור שלהרגלים האלה אין חלופה. יכול אדם לחיות כל חייו כשמסכה מהודקת לעור פניו, ואין הוא יודע כלל שזו מסכה. עיוורונם של שוכני ממלכת החיות הוא עיוורון שבנוחות. העיוורון נובע מעצלות, והוא מייצג את העדפתו של שימור הקיים על פני תיקון והתפתחות. מי שמבכרים את הידוע על פניו של הלא-ידוע, את התשובה על פני השאלה, ואת הוודאות על פני הספק – מסרבים לראות חלקים גדולים של המציאות שמעורערים ומבקשים תיקון. זהו קיום חייתי בהיותו חסר תודעה.

ממלכת הרוחות הרעבות: בממלכה זו שולט מצב התודעה השרוי בחוסר, המבחין בפגמים, ומסרב לקבל את מה שיש, כי היש מעיד בהכרח גם על מה שאין. רוח רעבה מצוירת כבעלת בטן עצומה, פה צר וגרון דק. הלך הרוח האופייני לה הוא “אין לי”, “אני זקוקה ל”, “מגיע לי”. כל מעשה ייעשה מתוך הצורך להשביע רעב, אבל זה רעב שאי אפשר להשביעו. הרוח הרעבה אינה שבעת רצון למרות שהבטן שלה מלאה. האוכל הוא סימבול, אבל הרוח הרעבה צורכת הכל: כבוד, הכרה, חברים, כסף, בגדים, נדל”ן וגם רעיונות וידע. פעולותיה מוצפות ברעב חד ומחלחל, ויש לה צורך עז לצרוך כל מה שאפשר. הבעיה היא שהיא מתעקשת לצרוך יותר מכפי שהיא יכולה להכיל, כך שהצורך אצלה גדול מהקיבולת, ולכן הציור של הצוואר הדקיק והבטן הנפוחה.

הרוח הרעבה נותרת תובענית גם אחרי שהשיגה את מבוקשה, כי כל מה שהיא משיגה מאבד מערכו ברגע שבו הושג, ומתברר שאין הוא משביע את רעבונה הנצחי. התשוקה האנושית אף פעם לא שבעה, וכולנו נוטים לצרוך עוד ועוד. במצב התודעתי של הרוחות הרעבות יש התשה ממערכת היחסים עם העולם כי היא תמיד מותירה צמא וכמיהה בלתי ממומשת. הרוחות הרעבות אינן רוצות לתת דבר אלא רק לקבל ולקחת. בדרך כזו הן משמרות מנטליות של רעב אינסופי.

הטבע מתנהל בנתינה ובקבלה, כמו שאיפה ונשיפה, אבל הרוח הרעבה אינה רוצה לחלוק אף התנסות ואף משאבים, וכלואה בתוך רעב וצמא, שיוצרים חיץ שהולך ומתעבה בינה לבין העולם. בהנחה שהעולם בנוי כמערכת זיקות גומלין של הזנה אינסופית, וזיקה קודמת בו לזהות, ממלכת הרוחות הרעבות הופכת את עצמה למבודדת, ולנגועה בדלות, במחסור פנימי ובעוני. על פי רוב אנחנו אוכלים כי אנחנו רעבים, ושותים כי אנחנו צמאים, אבל המוטיבציה הראשונית הזאת מפסיקה להיות רלוונטית אצל הרוחות הרעבות; הן אוכלות לא כי הן רעבות אלא כי הן לא שבעות אף פעם. הרוחות הרעבות נגועות בייאוש, והן ויתרו על התקווה, כי הן חוו תסכול גדול מדי ואכזבה שלא יכלו לשאת יותר. רוחות רעבות גם חסרות הומור והומור עצמי כי הן חוות את המציאות ברצינות תהומית, ואין להן יכולת להביט בעצמן ובמקומן האומלל מהצד. הומור יכול להיות תרופה לתשוקה בלתי ממומשת, ולסייע לראותה במבט אירוני שמפוגג אותה בהדרגה[3] . בהיעדר הומור ביחס לתשוקה בלתי מרוסנת – היא עשויה להפוך הרסנית.

כדי לא להיאחז בחוויית הרוח הרעבה כדאי להתעקש לשהות בחוויה הממשית המתרחשת ברגע הנוכחי. הדרך להיחלץ ממצב הרוח הרעבה הוא להתעורר אל הכאב והעונג כפי שהם נוכחים ברגע קונקרטי בהווה, וליצור קשר ישיר עם המציאות בהשתנותה. כדי לשמור שפיות בתוך כל מציאות ראוי לשמור על יחסים אינטימיים עם כל חוויה בזמן שהיא מתרחשת, ופחות לנתח אותה באמצעות הנחות מוקדמות ואמונות טועות. הרוח הרעבה מחזיקה בעמדה מנטלית שגויה ביחס למציאות, וסבורה מראש ובטעות שהסבל הוא רק שלה, ושמשהו בקיום מכוון ישירות נגדה. תודעת הרוח הרעבה אינה מתרכזת במה שיש, אלא במה שהיא היתה רוצה שיהיה. הצמא והרעב מעוורים את ראייתה ולא מאפשרים לה לעבור דרך מה שנחווה באמת[4] . בחלק מהכתובים היא מתוארת כחירשת ועיוורת, כי מרוב צורך מוגזם לשמוע היא נהייתה חירשת ומרוב רצון מופרז לראות – התעוורה. כל הדברים והתופעות בעולם הופכים להיות משהו שהרוח הרעבה צורכת והיא עיוורת לא לראות שרעבונה איננו גזירת טבע ואולי מקורו בתפיסה.

הרוח הרעבה יהירה לחשוב שהיא הבעלים של ההתרחשות, וכל דבר שמתרחש קורה לה. אם ה”אני” הפרטי.ת רואה את כל המציאות כקורית לה.לו ומתרחשת עבורה.עבורו אז המציאות נתפסת כפוגענית ובלתי מתחשבת. למעשה המציאות חפה מאשמה, וזהו רק רעבונה המופרז של הרוח הרעבה. הרעב בממלכה תודעתית זו אינו רק לאוכל, אלא גם לכסף, לרעיונות ולאהבה, ותהליך ההשתוקקות והאכזבה חוזר על עצמו במעגליות מתישה.

ממלכת הגהנום– הגהינום מתואר כאש בוערת והתחושה השוררת בו היא תחושת מחנק. בממלכת הגהנום נוכחת אש השנאה וחמת-זעם שאין לה מוצא פרט לנקיטת פעולה תוקפנית כלפי העולם. אצל השרויים במצב תודעתי אומלל זה, האש הפנימית כה מאכלת עד אשר המוצא היחיד ממנה הוא נקיטת פעולה אלימה כלפי מישהו. בממלכת הגהנום אין סובלנות, אין חמלה, אין יכולת להביט פנימה אל תוך עצמך או להביט באחר. כעס ושנאה הם כמו נהר שוצף שקשה לסכור בו, ואצל שוכני ממלכה זו הוא מוצֵא לו מוצָא באמצעות פעולות אלימות. ההיבט האגרסיבי-כוחני קיים בכל אחד מאיתנו, אך אצל רוב האנשים הוא עובר תהפוכות התפתחותיות המעדנות אותו. אצל שוכני ממלכת הגיהנום לא נערך ניסיון לתקן אלא רק ליבוי שנאה והצפה של רוע ואכזריות, עד שלפעמים לא נותר זכר לאנושיות. שוכני ממלכת הגיהנום אינם מבקשים את האמת, ואינם מסכימים להתבונן במראה עצמית[5] . במקום לראות את עצמם, ולחפש את האמת העירומה, הם יעדיפו לשבור את המראה גם אם רסיסיה יפצעו אחרים.

כדי להיחלץ מאגרסיביות ומכוחניות יש להפוך מודעים להשתנות המתמדת הנוכחת בכל. אגרסיה היא ניסיון להקפיא את החלל, ולייצר אותו מחדש בהתאם לדרישות של האני הפרטי, שהוא על פי רוב מסוכסך עם עצמו. מודעות מאפשרת לראות שאגרסיביות לא מתקנת את המציאות, ואינה מייצרת מציאות אחרת, אלא רק ממחזרת מציאות של אכזריות. בבודהיזם נהוג לראות את האנרגיה בעלת העוצמה של השנאה ככוח שטמונה בו גם האפשרות ההפוכה – להפוך לאנרגיה מיטיבה.

ממלכת בני האנוש:

ממלכת בני האנוש משולה למקום המאפשר ביותר שחרור. ממלכות האלים, החיות, הרוחות והגהנום, נגועות בעיוורון גדול מדי, ואילו הידיעה השורה בממלכת בני האנוש, עשויה לסייע להיחלצות ממעגלי הסבל. בשונה מההערצה השליטה בעולם האלים ומהתחרותיות השולטת בעולם האלים הקנאים – בממלכת בני האנוש המוטיבציה היא להביא מזור לבני האנוש, כמו שהמדע והרפואה המערבית מממשים חוכמה וידע, כדי לחולל ריפוי.

בן האנוש מאופיין בתשוקה לדעת, והוא סקרן ובודק כל הזמן את מיקומו ביחס לעולם. בשונה ממצב התודעה של האלים, כאן אין הידע מנוכס כדי להגדיל את ה”אני” אלא כדי להפחית מחוויית אי-הודאות המלווה את האדם בחייו. בממלכת בני האנוש הניסיון הוא לחקור ולפרק את היקום לגורמים, כדי להבין אותו, ולהיחלץ מחוויית חוסר האונים הכרוכה במצב האנושי השביר. אלא שהצמא האנושי לדעת – אין לו גבול, ויש לוודא שתכלית הידע נותרת מיטיבה והידיעה לא משמשת רק לשם גאווה עיוורת של האגו.

חמש ממלכות הקיום האחרות מתארות קיום מעגלי (סמסארי) של יוהרה, עליונות, תחרות, ניסיונות השתלטות, פעולה חסרת מודעות, סירוב להתפתח, שנאה ושלילת הטוב. חלקנו מעדיפים את הנוחות שבבורות, חלקנו את המאבק לביסוס ה”אני”, אך כולנו מכירים את כל המצבים העוברים בממלכות הללו. בעודנו משועבדים לגלגל ההרגלים, איננו מבחינים באפשרות ההתפתחותית האמיתית. למעשה תמיד נתונה לנו היכולת לחלץ את עצמנו מתוך מעגל הסבל שתודעתנו מחוללת לעצמה. המצב האנושי הוא מצב תודעתי בעל כוח התפתחותי רב משל המצבים האחרים. האלים מתקשים לוותר על העונג שבתהילה, ואילו לחיות ולרוחות הרעבות חסרה המודעות להבחין בעיוורון שבו הם לוקים.

ממלכת בני האנוש היא מטאפורה למצב תודעתי שבו נלמד האיזון שבין הרצון לדעת לבין אי-הידיעה. הידיעה האמיתית, לפי הבודהיזם, אינה נצברת באמצעות הישגים, אלא באמצעות ויתור על האשליה שהאני הוא עצמאי ובלתי תלוי באחרים. החוכמה מושגת באמצעות הסכמה להתהוות גומלין ביני לבין המעגלים האנושיים והלא-אנושים שסביבי ואיזון בין מודעות לחמלה.

האדם הוא זה שעיניו בראשו גם כאשר רגליו מבוססות בבוץ. לשוכנים בממלכת בני האנוש יש יכולת להמיר כעס בסובלנות, יהירות בענווה, עליונות באהבה, ותחרותיות מתנצחת בעזרה לכל הברואים. בציורים המסורתיים של שש הממלכות, מצוירת בתוך כל אחת מהן דמותו של הבודהא. פירוש הדבר שהבחירה לצאת לחופשי מתוך כל נקודה בחלל ובזמן נתונה לו לאדם תמיד.

ששת המצבים המנטליים הללו הם מצבים תודעתיים נזילים, וככאלה הם נתונים לשינוי ואפשר ללמוד לנוע בעדינות ביניהם. במצבים של מערבולת של רגשות ושל בלבול אפשר להיעזר במודעות לממלכות הקיום כדי לא להיות אנחנו נגד עצמנו. איננו מנסים לכפות שינוי בדפוסי התנהגות אלא ללמוד ראייה צלולה ביחס אליהם. המודעות עצמה הופכת את התודעה פחות ופחות מזיקה לעצמה.

ממלכת בני האנוש מממשת את טבעה העליון של התשוקה. בבסיסה התשוקה נועדה לשם תקשורת, לשם זיקה, וכמניע ליחסים מכל סוג. התשוקה בצורתה הבריאה אין בה היצמדות ריקה[6] אלא היא מממשת באופן טהור את הצורך האנושי למימוש עצמי ולמימוש העצמי ביחסיו עם אחרים. מודעות מלמדת להשתמש נכון בתשוקה, ולגלם אותה בהתנהגות בריאה. אצל ממלכת בני האנוש הסקרנות והתשוקה לדעת מאופיינת בפתיחות. פתיחות זו פירושה לדעת כל סיטואציה, להבין אותה, ולהיפתח לחוות אותה במלואה. אחרי שאני מסכימה למגע ישיר עם הדברים והתופעות אוכל לקבל החלטות נכונות על התנהגות: למשל אדע באופן ברור אם זה בריא ומועיל, מזיק או רעיל, להתערבב באנשים כאלה או אחרים. אמביציה ומוטיבציה הן חשובות. אין ניסיון לוותר עליהן, אלא לעצור לראות מתי התשוקה במקומה[7] והמניע להתנהגות נכון או אולי מקורו בדפוסים טועים, שינציחו את מעגלי הכאב שהנפש מחוללת לעצמה.

מודעות מלמדת סבלנות. סבלנות פירושה שאני לא מחפשת קיצורי דרך ותשובות מהירות לשאלות שמתעוררות בי, ואם אני חווה כאב אני לא מנסה להפוך אותו בכוח לעונג. סבלנות היא ההסכמה להיכנע לסיטואציה ולחכות. סבלנות אין פירושה רק קור-רוח אלא היא יכולה להתרחש תוך כדי סערה פנימית וגם בנסיבות של שבר או מחלה או מלחמה אמיתית. סבלנות פירושה לראות את הסיטואציה במנעד הרחב שלה, ולהיות בתשומת לב להתרחשות שתתרחש מבלי להיאחז בציפייה. ההפך מסבלנות הוא הניסיון האגרסיבי לכפות ציפיות על המציאות.

הסבלנות המתבקשת אינה פאסיבית אלא אקטיבית ומלאה באנרגיה של נוכחות. סבלנות מתורגלת כשיש מערכת יחסים נכונה עם הרגע הנוכחי וכשאני לגמרי חלק מהסיטואציה שמתרחשת בו ואיני כוחנית לשנות אלא מסכימה להיענות למה שמתרחש מעצמו. אפשר ללמוד סבלנות כזו בפרקטיקה הבודהיסטית; מדיטציה היא הסכמה כנה להתמסר למציאות ולהשתהות בה בלי תגובה וסיפור. תרגול כזה מלמד את היכולת לשאת כל מציאות.

ריפוי מכאב אפשרי באמצעות התעוררות מעיוורון ואשליה ביחס למציאות. האנושי נגוע באשלייה שהוא חופשי לשלוט במציאות, ובעצם הוא ארעי ובלתי נשלט כמותה, והוא משוטט במעגלים שמוצפים עונג וכאב ונגועים בבורוּת ובאי-בהירות. ההיחלצות ממעגלים אלה תתאפשר רק עם ראיית המציאות נכוחה, בראייה צלולה, החווה את הדברים כהווייתם, ככה, כמו שהם, בככותם.

כדי להיחלץ ממעגלי ה-סמסארה כדאי לפעמים לוותר על תשוקה מוגזמת ורצון מופרז, ולמצוא את עסיסיות הקיום בשהות נטולת פניות, שאינה מצפה להתרחשות אלא מסכימה לעבור בה. תהליך כזה מחייב טרנספורמציה בעצמי ובאופן שבו אני פוגשת את המציאות. הסבל שבקיום נגזר מהארעיות של הטבע וארעיות טבענו האנושי כחלק ממנו. אין לנו שליטה על מה שמתרחש וערימת המציאות המוטלת על כתפנו תמיד כבדה מדי ומלאה עיכובים ובלת”מים.

הנחמה תיגזר רק משהות בכל מה שמתרחש, ומכנות שמושגת מהתבוננות במה שיש, בלי לבקש את מה שאינו. התבוננות כזו מאפשרת להשתנות הטבעית להתרחש, וגם מאפשרת פעולה אקטיבית מכוונת, אחרי שווידאנו שהמציאות מסכימה. תפיסתנו על המציאות ליניארית; מלידה עד מוות למשל, אך למעשה נפשנו נוהגת במעגלים; השתוות הרוח מתחלפת ברוממות רוח או במורת רוח, ונרגעת, וכך שוב ושוב. נפש מודעת אינה מתנהלת במעגלים, אלא המעגלים לובשים צורה של ספירלה, והשיבה היא בכל פעם אל אותה נקודה אבל מעט גבוה יותר או עמוק יותר. בנפש מודעת, למרות המעגליות, כן מתרחשת התפתחות, והיא הופכת בהדרגה מיטיבה לעצמה כך שהכאב מתפוגג בעיתו.

__________________

[1] Trungpa, C. (1992) Transcending Madness: The Experience of the six Bardos.  Shambala, P.24.

[2] P. 205. Trungpa, C. (1992) Transcending Madness: The Experience of the six Bardos.  Shambala,

[3] Chogyam, Trungpa. (1992) Transcending Madness: The Experience of the six Bardos. Boston: Shambala Publications, P.124.

[4] Chogyam, Trungpa. (1992) Transcending Madness: The Experience of the six Bardos. Boston: Shambala Publications, P. 278.

[5] Trungpa, C. (1992) Transcending Madness: The Experience of the six Bardos.  Shambala, P.146.

[6] Trungpa, C. (1992) Transcending Madness: The Experience of the six Bardos.  Shambala, P.35.

[7] Trungpa, C. (1992) Transcending Madness: The Experience of the six Bardos.  Shambala, P.124.