שינוי ודרך בעיניים בודהיסטיות

א. שינוי- מקורו בתודעה:

המושג “שינוי” נשמע במחוזותינו לעתים קרובות ובהקשרים שונים, בין אם בהקשרים הנתפסים כ”יומיומיים” -כמו שינויים בתפקיד, שינויים במקום מגורים, שינויים במערכות יחסים ועוד ובין בהקשרים “רוחניים”-כמו הליכה לסדנאות וקורסים, עיצוב מחדש של הבית, טיפולים אלטרנטיביים, התייעצות עם מורים רוחניים  ועוד.

מכיוון שהבלבול גדול, אני מבקש להתחיל במספר הגדרות אשר נראות “טכניות” קמעה, אבל מטרתן לעשות לעצמנו סדר בתהליכי השינוי (שכול אחד מאיתנו עובר, ללא יוצא מן הכלל וללא הפסקה), ולאפשר לנו להרהר בתהליכי השינוי שלנו כך שיהיו יעילים יותר.

הנקודה הבסיסית ביותר היא הבנה ששינוי הינו תהליך שמתרחש קודם כול  בתודעה שלנו.

שינוי  מתבטא בנקודות ההשקפה שלנו- כלומר, באופן שבו אנו מבינים  את המציאות, את עצמנו, את הסובב אותנו ואת מערכת הקשרים והיחסים שביניהם.

זה המקור, מכאן זה מתחיל.

כול ביטוי חיצוני  של אותו שינוי – הינו פועל יוצא מאותו שינוי שחל בתודעתנו ולא להיפך.

 ומי מאיתנו לא שמע מאחרים  (או לפחות אמר לחברים…)  “רואים שעברת שינוי”,”רואים שאתה יותר מחייך עכשיו”, “נרגעת בכל מה שקשור למערכות יחסים”,”הפסקת להיות וורקוהוליק והתחלת להשקיע במשפחה”.

כל אלו הינם ביטויים של תהליך פנימי, שכבר נמצא בעיצומו ועוצמתו גדולה מספיק כדי לחלחל החוצה לחיינו היומיומיים.

ב. שנוי כתהליך

לעתים קרובות אנו נוטים להצביע על סיטואציה או חוויה שעברנו כעל “האחראי לשינוי” –אנו שומעים חבר מספר לנו  בדרמטיות כי “רק התקף הלב שעברתי גרם לי לעצור ולשנות את חיי” אבל גם שומעים חבר אחר שאומר לנו “יום אחד קמתי והיה לי ברור שאני צריך שינוי בחיי ואז…(התגרשתי\עזבתי את העבודה\שיניתי מקצוע\התחלתי לפסל\הלכתי לסדנת ויפאסאנא\נסעתי לטיול למזרח וכו’ וכו’).

אם כך,מדוע אנשים שונים עוברים חוויה דומה ואפילו קשה וטראומטית (כמו מחלה קשה\התקף לב\פיטורין\עזיבה של בן אן בת הזוג) ולא כולם “עושים שינוי” בעקבותיה?

אג’אן צ’ה  נתן משל יפה לכך- הדבר דומה לכדורגל מנופח  שהאוויר שבו לוחץ לצאת אבל אינו יכול והכדור נשאר עגול, קשה ולכאורה מושלם בצורתו.

רק כאשר מנקבים אותו בסיכה- האוויר מתפרץ החוצה ומשנה את צורתו של הכדורגל.

אם אין בתוכנו את אותו “אוויר”, את אותו פוטנציאל  פנימי שממתין להתבטא כשינוי- אפילו  חוויה  קשה וטראומטית  ככל שתהיה, לא תייצר כול שינוי.

ג. מרכיבי השינוי

ניתן להגדיר, באופן סכמאטי – 4 מרכיבים של המושג “שינוי”:

(1) “המקום הנוכחי” – מהיכן אנו יוצאים לדרך (המצב הנפשי הנוכחי שלנו/ התפישות והאמונות שלנו וכ”ו)

(2) “הצורך בשינוי” – מהו הדחף או המניע – שגורם לנו לרצות בשינוי (שגורם להתגבר על הנטייה “להישאר”)

(3) “המטרה” – זהו “החלום” או “הרעיון” (היכן אנו רוצים להיות/ לאן אנו רוצים להגיע)

(4)  “הדרך” – כיצד אנו חושבים שניתן להגיע לאותה מטרה (התהליך או “העבודה” שאנו עושים, כדי לייצר את השינוי)

חשוב להדגיש כי אלמנטים אלו קיימים תמיד – בין אם אנו מודעים לכולם או לחלקם, ובין אם לא. במילים אחרות – אנו יכולים להיות בתהליך של “שינוי” (כלומר – באלמנט הרביעי – “הדרך”) – מבלי שנגדיר זאת כך, לעצמנו.

וכפי שכבר הזכרנו, במקרים כאלו, אנו “מגלים” הרבה פעמים את הדרך שאנו עושים-דווקא מתגובות של אחרים (חברים, בני  משפחה וכ”ו). ובמיוחד כאלו שלא נפגשו איתנו הרבה זמן.

ד . “המקום הנוכחי” (פירוט):

בגלל תפישת המציאות שלנו, אנו  רגילים להתייחס ל”מקום הנוכחי” שלנו  כמורכב  משני כיוונים- שאנו מכנים אותם “היבטים פנימיים” או “היבטים חיצוניים“.

חשוב להזכיר כי אלו אינם כינויים סמנטיים גרידא, אלא מבטאים השקפה ברורה שכך בנויה המציאות!

מכיוון של ההיבטים “הפנימיים“:

 אלו כל ההיבטים שאנו חשים שנמצאים בתוכנו (או אפילו  בשליטתנו) – לדוגמא:

 תחושת אי נוחות/סבל (קיימות בעוצמה גבוהה/ קיימות בעוצמה בינונית/ קיימות בעוצמה נמוכה/ לא קיימות כרגע).

 דימוי עצמי  (גבוה/ נמוך)

 תפישת העבר שלנו (כמוצלח/ ככישלון)

 תפישת העתיד שלנו (הסתכלות אופטימית/פסימית, בשמחה/בפחד)

 מכיוון של -ההיבטים “החיצוניים“:

אלו כל ההיבטים שאנו חווים אותם כ”לא בשליטתנו“, כאלו שאנו “נתקלים בהם” במהלך חיינו – לדוגמא:

עבודה

משפחה

בריאות

מצב כלכלי

אנו מבצעים כאן “חלוקת משנה” – לנסיבות חיצוניות אלו – לפי תפיסת יכולתנו להשפיע עליה (במידה רבה \במידה מעטה\בכלל לא).

מה המשותף לשני היבטים אלו – הם ביטוי של תפיסת מציאות המבוססת על האמונה שיש לי “אני”:

 תפישת ה”אני” – כוללת בתוכה שלושה אלמנטים:

1.אני / שלי

2.גבול (הפרדה)

3. לא אני / האחר/ החיצוני

 ההיבטים “הפנימיים” שדברנו עליהם – נתפשים כשייכים ל”אני \עצמי“.

לעומתם,  ההיבטים “החיצוניים”  – נתפשים כשייכים ל”אחר/חיצוני“.

“הגבול / ההפרדה” ביניהם, הוא מושג גמיש, ויש כל הזמן תזוזה פנימה והחוצה של אלמנטים שונים. כך, אגב, ישנם גם אלמנטים “חיצוניים” – שאנו מכלילים בתוך האני/עצמי- לדוגמא:

בן/בת זוג, משפחה

עבודה/ תפקיד/ מעמד

קבוצת כדורגל אהודה, מדינה וכ”ו.

ה. “הצורך בשינוי” (פירוט):

כאמור, ההסבר הבודהיסטי מצביע על תהליך מתמשך ולא מודע- שמהווה את הבסיס לצורך  בשינוי (לצורך הראשוני + לצורך שאנו מגלים בכל נקודת זמן, מחדש).

לתהליך זה ישנם שני מרכיבים:

(1) מצד אחד-ישנם “ודאנה” (תחושות או הרגשות):

אנו חווים בלי הפסק, בכל אחד מששת אברי החושים שלנו -קלט חושי, (ודאנה)  הקלט החושי מסווג (תמיד)- כאחד משלושה סוגים:”נעים”, או “לא נעים”, או “ניטרלי”.

חשוב ביותר לציין כי זהו תהליך טבעי – שאין עימו שום בעיה

(2) מצד שני – ישנם “קילאסה” (“זיהומים”):

אלו הם תפישות,שיפוטיות, ערכים, אמונות, פחדים וציפיות- שאנו “מדביקים” (שוב, באופן אוטומטי – ללא כל מודעות) – לכל סוג הרגשה כזו:

“נעים” – יוצר “לובהא” (השתוקקות)

“לא נעים” – יוצר “דוסה” (איבה/ כעס/ שנאה)

“ניטרלי” – יוצר “מוהא” (בורות/ אשליה/ התעלמות והתייחסות לחוויה/ סיטואציה- באופן אוטומטי, על בסיס ההרגלים והדפוסים שלנו).

הבודהיזם מסביר כי “זיהומים” אלו (כלומר התפישות המיוצרות  כלפי כל הרגשה)- הם מקור הסבל שלנו (דוקהא).

הצורך בשינוי – מתחיל בדרך כלל, כאלו אנו מגלים שהאסטרטגיה הזו (תפישת המציאות בהתאם ל”זיהומים”) – “אינה עובדת“:

יש לנו הרבה “נעים” – אבל, עדיין יש תחושת קושי, חוסר נחת ואפילו סבל, למרות  העונג הזמני שקיים.

יש לנו הרבה “לא נעים” – אבל, המאמץ להרחקתו, עדיין מביא רק  “להקלה זמנית” – ואי הנעימות\הקושי חוזרים

יש לנו הרבה “נייטרלי” – אבל, העובדה שאנו מתעלמים ממנו , אינה עוזרת, כי ההתייחסות  בהתאם לדפוסים וההרגלים – משנה אותו לעיתים קרובות, ל”לא נעים”.

בדרך כלל, הדחף לשנות “מתאזן” (או יותר נכון לומר – נבלם) בגלל הפחד שטמון בו:

אני יודע- שאני לא במצב טוב

אבל לפחות- זה  מצב מוכר (אני מודע למאפיינים…)

ואם יהיה שינוי – מה יהיה? (פחד בפני ה”לא נודע”)

הדחף לשינוי, פירושו: הסבל שבמצב הנוכחי – גדול יותר מהפחד מהשינוי.

ומכאן: שסבל –הוא הדחף לשינוי (במרבית המקרים).

ו. “המטרה” (פירוט):

אנו בונים תסריט או ציפיות:

אם אעשה כך וכך – אצליח להקטין את חוסר הנחת  והקושי/ הסבל הנוכחים

ישנה תקווה – שיש באופק (בעתיד) “מקום ללא סבל” (או לפחות – עם פחות סבל),.אותו מקום ללא סבל  אינו ברור – כי לא הגענו עדיין   לשם אבל , אנו מניחים – כי הוא קיים (אחרת, לא היינו מייצרים  שינוי) , לפחות מסיפורים או ספרים של אנשים שהגיעו לשם (או מספרים שהגיעו לשם…)

הנקודה החשובה בהגדרה זו של המטרה היא הקישור לתפישת ה”אני”:

 כרגע -“אני ” סובל

 ו”אני” – רוצה לא לסבול

התפישה הבודהיסטית רחבה הרבה יותר – ומגדירה 4 סוגי מטרות – שכל אדם ואדם מאמץ לעצמו, לפי “המקום הנפשי” שבו הוא נמצא:

(1) מטרה מסוג ראשון- “הקלה על הסבל הנוכחי“:

 אנו רוצים להשיג יותר שקט והרמוניה (פחות “פיצוצים בראש”)

כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו – כלול כאן ומקורו באישיות שלנו (תפיסת ה”אני”):

 ההשתוקקות להגדיל – את ה”נעים”

 וההשתוקקות להקטין – את ה”לא נעים”

 בגישה זו ישנה   עם “האני” – שבדרך כלל כוללת גם את הגוף שלנו (“הגוף שלי סובל”)

(2) מטרה מסוג שני-“להגיע ללידה טובה יותר- בעתיד“:

זוהי גישה שקיימת בחלק גדול מן הדתות (למשל-התקווה להגיע לגן עדן)  ובפילוסופיות מזרחיות שונות ( הנצחי שבאדם-שמתאחד עם האחד\אחדות )

היא מבוססת על האמונה ה”אטרנליסטית“:שיש בנו משהו קבוע ונצחי, שלא מת ומפסיק  עם המוות הטבעי של הגוף – וממשיך להתגלגל.

אותו “משהו” – הוא תמצית “האני” – ואותו אנו רוצים לשמר במצב הטוב ביותר האפשרי.

גם  בגישה זו ישנה הזדהות עם “האני” – אבל כאן יש נכונות לוותר  על הגוף (כי  הגוף -הוא לא “האני האמיתי” שלי) ולהחליף אותו –במושג מופשט יותר של “אני הוא הנפש שלי“.

(3) מטרה מסוג שלישי-“להגיע לשחרור סופי מסבל (ניבאנה/ נירוואנה)”:

כאן, קיימת הבנה עמוקה – שמקור הסבל הוא ההשתוקקות עצמה ,הן השתוקקות – להשיג יותר “נעים” והן השתוקקות -להימנע מ”לא נעים”

הפסקת ההיאחזות – היא שתביא ( לפי גישה זו)- להכחדת הסבל.בגישה זו, אין “אני קבוע” (שאנו מתמידים להיאחז בו-למרות זאת) וישנה כבר  הבנה שהמושג  “אני”- היינו אשלייתי.

(4) מטרה מסוג רביעי-” להגיע להארה- על מנת לעזור  לאחרים”:

כאן, נכנס מושג “הבודהיסאטווא” – אדם אשר עובד למען ההארה האישית שלו (כי אפשר להשיג הארה- עבור ההולך בדרך בלבד , לא עבור מישהו אחר) ,אבל ,ההארה האישית – הופכת לכלי (ולא למטרה הסופית) של  השגת ההארה האישית – מתוך הבנה שזו הדרך היעילה ביותר לעזור לאחרים

ז. “הדרך” (פירוט):

לא במקרה , ה”דרך” ממוקמת אחרי “המטרה”.  זאת – מכיוון שהמטרה שיש לנו – מכתיבה את הדרך להשגתה .אם אין מטרה (גם אם היא “מעורפלת” או לא ברורה לחלוטין) – הדרך אינה יעילה. ויותר מכך-אם אין בנו אמון בכך שהדרך מובילה לאותה מטרה,קרוב לוודאי שלא נמצא את המשאבים המנטליים הנדרשים כדי ללכת באותה דרך.

לא במקרה -“הדרך” הבודהיסטית (“מאגה“),כפי שהיא מובאת ב”ארבעת האמיתות הנאצלות” ( המופיעות בשיחה הראשונה שהבודהא נתן ) היא “האמת הנאצלת הרביעית” אשר ממוקמת  אחרי   שלושת האמיתות האחרות:

האמת הנאצלת הראשונה-“יש סבל” (לא “אני סובל”, אלא יש סבל כמאפיין של המציאות ) זוהי  הגדרת הבעיה\המחלה,שהכרה בקיומה (שבכלל ישנה בעיה ) היא  שגורמת לנו להתחיל בכלל בתהליך החיפוש

 האמת הנאצלת השנייה-“יש מקור לסבל”(המקור הוא ההשתוקקות שלנו) זוהי הגדרת הסיבה לאותה בעיה והיא שגורמת לנו לחפש את האמצעים היעילים ביותר (התרופה)לריפוי הבעיה

האמת הנאצלת השלישית-“יש סיום לסבל”(הסיום של הסבל הוא בהכחדת ההשתוקקות) זוהי  הגדרת העובדה שיש אפשרות לרפא את הבעיה והיא מבטאת את האמון שאנו בונים בנו לעצם היכולת להצליח  ונותנת  כוחות לעמוד בקשיים שמלווים את תהליך הריפוי.

הדרך הבודהיסטית קרויה “הדרך כפולת השמונה“-היות והיא מכילה שמונה תחומים או נושאים, שיש לפתח אותם:שמונה נושאים אלו- מקובצים לשלוש קבוצות:

(1) הקבוצה הראשונה-סילה (מוסר או התנהגות מוסרית):

זהו הבסיס להליכה בדרך. אם אין לנו מוסר בבסיס הדרך-היא לא יכולה להוביל לשום פרי בעל ערך. הערך של הדרך- נובע מהיותה דרך מוסרית, דרך שאינה פוגעת (באחרים ,או בעצמנו-לא פחות חשוב).

קבוצה זו כוללת פיתוח של שלוש תכונות :דיבור נכון, מעשה נכון, עיסוק נכון.

(2) הקבוצה השנייה- סמאדהי (משמעת מנטאלית):

קבוצה זו מפתחת את הכלים הנדרשים להליכה בדרך. כל הכוונות הטובות שבעולם-אינן מספיקות,באם לא אפשרי לגרום להן לבוא לידי ביטוי מעשי

קבוצה זו כוללת פיתוח של שלוש תכונות:, מאמץ נכון., תשומת לב נכונה, ריכוז נכון

(3) הקבוצה השלישית-פאנייה (חוכמה):

זהו הפיתוח ההדרגתי של הבנה חודרת-אשר יודעת להתבונן בתופעות ולראות אותן ללא עיוותים,ללא זיהומים שמסתירים את טיבען האמיתי,כמו מראה שקופה ונקייה-שמשקפת במדויק את כל מה שמופיע עליה

הבנה חודרת זו –מקורה בהתנסות ישירה ,אשר זוקקה מכל האלמנטים המפריעים(מאותה השתוקקות-שהוגדרה מקודם כמקור הסבל).

החוכמה –במובנה הבודהיסטי , היא שינוי בתפיסת המציאות  שלנו, זוהי הסתכלות מכילה ושלווה על כל מה שקורה, תוך  קבלה של כל התופעות כפי שהן.

חשוב ביותר להדגיש כי במונח קבלת  התופעות כפי שהן אין הכוונה לאי עשייה מוחלטת, בטלה  וכניעה ללא תנאי, אלא לעשייה השונה מהעשייה הרגילה בכך – שבבסיסה קיימת כוונה מלאה בכל פעולה ופעולה ביחד עם  מוכנות לקבל את האפשרות של אי היכולת לשנות, בלי שהתוצאה תביא לתסכול ולסבל ,במידה והיא “לא מוצלחת”.

קבוצה זו כוללת פיתוח של שתי תכונות: השקפה (הבנה) נכונה, כוונה (מחשבה)  נכונה.

מנקודת הראות הבודהיסטית- “הדרך” כוללת שני היבטים:

היבט הלימוד– של הדהרמא (ההסברים שנתן הבודהא)

היבט התרגול – של “סאטי פאתאנהא” (מה שקרוי מדיטציה בודהיסטית ובטעות – ויפאסאנא)

יש לפתח אותם במקביל – ובאופן מאוזן:

פיתוח (רק) של לימוד – מביא למצב של “אינטלקטואל קר”:מישהו שיודע הרבה דברים (שהם באמת) בעלי ערך, אבל הם נשארים עבורו “חוויה חיצונית” בלבד .בדומה לאדם שמבין הרבה בשחייה (מדוע חשוב לשחות,מהו הסגנון המהיר ביותר,מה צריך לעשות כשנקלעים למערבולת בים  וכו’)-אבל לא שחה מעולם  בבריכה…

פיתוח (רק) של התרגול – מביא למצב של “שוטה טוב לב“:מישהו שמתרגל הרבה שעות-אבל בגלל חוסר ידע אינו מתקדם. בדומה לשחיין ,שמשקיע שעות על שעות בשחייה(כי שחייה זה חשוב…),אבל לא משתפר ומתקדם כי אינו מקבל הדרכה-לאן ואיך לשחות.

פיתוח מאוזן של שני אלמנטים אלו – מביא לבניית:

חכמה – “הבנת הדברים כפי שהם באמת”

חמלה– פתיחת הלב כלפי כל היצורים בעלי התודעה

ח. הסכנות שבשינוי

יצירת שינוי-הוא תהליך ארוך ובדרך כלל קשה .אבל הוא מייצר תחושות של אושר וסיפוק  בזכות הפירות שהוא מביא עימו.

עם זאת  יש לזכור כי טמונות בשינוי סכנות לא מעטות,  בגלל שהוא מלווה ב”פתיחת” מקומות קשים.תהליך השינוי- מוריד (לפחות באופן חלקי) את ההגנות (מנגנוני ההגנה) שהאישיות בנתה במשך כל השנים.

 הגנות אלו – מונעות מאיתנו להיות בקשר עם “הצדדים הלא נעימים”  של האישיות שלנו (זהו אותו “זיהום”- שדוחה /מכחיש את ה”לא נעים”). במקרים לא מעטים-הן מסתירות מאיתנו לחלוטין את כל אותם צדדים אפלים ולא נעימים שקיימים באישיותנו(מאז  ומתמיד-בכול אחד ואחד מאיתנו) . כאשר אנו מתחילים בתהליך של שינוי-הפירות שלו (ובמיוחד בשלבים הראשונים-כאשר איננו מודעים לתהליך זה)-נתפסים כהרעה במצב  ,כרגרסיה ,כתהליך שלילי

המשל הבודהיסטי- מדמה  תופעה זו לאדם העומד יום יום  ליד אותו כביש ראשי  שעמוס במכוניות(במשל זה-“המכוניות” הן  כמובן הצדדים הפחות נעימים באישיות שלנו).

כל זמן שהאדם אינו מתבונן בכביש ועסוק בדברים אחרים- הוא אינו מודע לכמות המכוניות הנוסעות בכביש. רק כאשר הוא מתבונן בתשומת לב לכיוון הכביש הוא שם לב למכוניות ותחושתו היא- שכרגע יש  בכביש הרבה יותר מכונית מאשר בעבר.

הדבר כמובן אינו נכון-על הכביש נעות כל הזמן  מכוניות באותה כמות  ,השינוי הוא סובייקטיבי וקשור למיקוד תשומת הלב שלנו ולפיתוח מידת הכנות כלפי עצמנו

תהליך זה עשוי להביא לתחושות קשות – כלפי עצמנו:כעס, ירידה בדימוי העצמי, אכזבה,  תחושת חוסר מסוגלות (בודאי כאשר יש פער- בין המצב הנוכחי ובין האידיאל), במיוחד כאשר אנו עובדים ללא ידע מספיק או ללא הנחייה (מורה\מנחה-המנוסה בתהליך).

 תחושות אלו “מתורגמות” לא פעם – כהשלכה כלפי הדרך ( הדרך הזו – אינה מתאימה עבורי) ויגרמו לנו – להפסיק את התהליך.