שאיפה נכונה

אג’אהן סומדהו, נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. נולד בסיאטל, וושינגטון ב- 1934 והוסמך לנזירות ב-1967. מבכירי תלמידיו של אג’אהן צ’ה. ב-1975 הקים את וואט פה נאנאצ’ט  (Wat Pah Nanachat) – מנזר בינלאומי של נזירי היער שבו יכלו ללמוד ולתרגל נזירים דוברי אנגלית והיה המערבי הראשון שכיהן כראש מנזר תאילנדי. אג’אהן סומדהו היה גורם מרכזי בייסוד הסנגהה של נזירי היער באנגליה ובמסגרת זו היה שותף בכיר בהקמה של שני מנזרים שם – צ’יטהרסט ואמרוואטי שבו הוא כיהן כאב המנזר משנת 1984 ועד לפרישתו בשנת 2010 וחזרתו לתאילנד, שם הוא שוהה כיום.

***

היסוד השני של דרך שמונת הנתיבים הנאצלת הוא סמא סנקפה. לעיתים זה מתורגם כ”מחשבה נכונה”, חשיבה באופן הנכון, אך יש בזה תכונה דינמית יותר – כמו “כוונה”, “גישה” או “שאיפה”. אני אוהב להשתמש במילה “שאיפה” שהיא איכשהו משמעותית מאד בדרך שמונת הנתיבים הזו – מאחר ואנו אכן שואפים.

חשוב להבחין כי שאיפה איננה תשוקה. משמעות המילה הפאלית “טנהא” היא השתוקקות שנובעת מתוך בורות, בעוד ש”סנקפה” היא שאיפה שאינה נובעת מתוך בורות. שאיפה עלולה להיראות לנו כהשתוקקות מאחר שבשפה שלנו אנו נוהגים להשתמש במילה “השתוקקות” עבור כל דבר מהטבע הזה – בין שזו שאיפה או רצון. אפשר לחשוב ששאיפה היא גם סוג של טנהא, הרצון להיות מואר, בהאווא-טנהא – אבל סמא סנקפה מגיעה מהבנה נכונה, מראייה צלולה. זה לא רצון להיות שום דבר, זה איננו הרצון להפוך לאדם מואר. בעזרת הבנה נכונה, האשליה וצורת החשיבה הזו הופכים לבלתי הגיוניים.

שאיפה היא הרגשה, כוונה, גישה או תנועה בתוכנו. רוחנו מתרוממת, היא לא שוקעת מטה – זה איננו ייאוש! כאשר יש הבנה נכונה אנו שואפים לאמת, ליופי ולטוב. סמא דיטהי וסמא סנקפה, הבנה נכונה ושאיפה נכונה, נקראות פניא(panya)  או חוכמה, ויחד הן מהוות את הראשון מתוך שלושת החלקים של דרך שמונת הנתיבים.

אנו יכולים להרהר: למה אנחנו עדיין מרגישים חסרי סיפוק, אפילו כשיש לנו את הטוב ביותר מהכול? אנחנו לא מאושרים לחלוטין אפילו אם יש לנו בית יפיפה, מכונית, נישואים מושלמים, ילדים נפלאים וחכמים וכל היתר – וכמובן שאנחנו לא מסופקים אם אין לנו את כל הדברים האלו! … כשאין לנו אותם אנו עשויים לחשוב, “לו רק יהיה לי את הטוב ביותר, אז אהיה מסופק.” אבל גם אז לא נהיה. כדור הארץ הוא לא המקום לסיפוק שלנו, הוא לא אמור להיות. כאשר אנו מבינים זאת, לא נצפה לקבל סיפוק מכדור הארץ, לא נציב את הדרישה הזאת.

כל עוד לא נבין שהפלנטה הזו לא יכולה לספק את כל הרצונות שלנו, נמשיך לשאול, “למה את לא יכולה להפוך אותי לשבע-רצון, אמא אדמה?” אנחנו כמו ילדים קטנים שיונקים מאמם, כל הזמן מנסים להוציא ממנה עוד ורוצים שהיא תמיד תטפל בהם, תאכיל אותם ותגרום להם להרגיש מרוצים.

אילו היינו מסופקים לא היינו תוהים באשר לדברים האלו. ובכל זאת, אנו מזהים שקיים משהו מעבר לקרקע תחת רגלינו, קיים משהו מעבר לנו שאנו לא ממש מצליחים להבין. יש לנו היכולת לתהות לגבי החיים ולהרהר בהם, לחשוב על משמעותם. אם אתם רוצים לדעת את משמעות חייכם, אינכם יכולים להסתפק בעושר חומרי, נוחות וביטחון בלבד.

לכן אנו שואפים לדעת את האמת. אתם עלולים לחשוב שזה סוג של רצון או שאיפה יומרניים: “מי אני חושב שאני? אדם קטן כמוני מנסה לדעת את האמת על הכול.” אך ישנה השאיפה הזו. מדוע יש לנו אותה אם הדבר אינו אפשרי? חישבו על הרעיון של מציאות אולטימטיבית. אמת מוחלטת או אולטימטיבית היא רעיון מעודן מאוד. רעיון קיומו של האל, של אלמותיות, של נצחיות, הוא בעצם מחשבה מעודנת מאוד. אנו שואפים לדעת את המציאות המוחלטת הזו. בעל החיים לידינו לא שואף, הוא לא יודע דבר על שאיפות כאלו. אך בתוך כל אחד מאיתנו קיימת אינטליגנציה אינטואיטיבית שרוצה לדעת, היא תמיד איתנו אך אנו נוטים שלא להבחין בה, אנחנו לא מבינים אותה. אנו נוטים להפנות לה עורף או לא לבטוח בה – במיוחד אנשים מודרניים וחומריים. הם חושבים שזו פנטזיה ולא מציאות.

באשר לי, אני הייתי ממש מאושר כשהבנתי שהפלנטה הזו היא לא הבית האמיתי שלי. תמיד חשדתי בכך. אני זוכר שאפילו כילד קטן חשבתי ש”אני לא ממש שייך לפה.” מעולם לא באמת הרגשתי שכדור הארץ הוא המקום אליו אני באמת שייך – אפילו לפני שהפכתי לנזיר מעולם לא הרגשתי כחלק מהחברה. עבור אנשים מסוימים זו יכולה להיות רק הפרעה נוירוטית, אך יתכן שזו עשויה להיות גם סוג של אינטואיציה שלעיתים קרובות יש לילדים. כשאתה תמים, התודעה שלך מאוד אינטואיטיבית. התודעה של ילדים מחוברת באופן אינטואיטיבי יותר לכוחות מסתוריים מאשר התודעה של רוב המבוגרים. ככול שאנו מתבגרים אנו הופכים מורגלים לחשוב בדרכים מוגדרות מאוד, ויש לנו רעיונות מקובעים לגבי מה אמיתי ומה לא. ככול שאנו מפתחים את האגו שלנו, החברה היא זו שמכתיבה מה אמיתי ומה לא, מה נכון ומה לא נכון, ואנו מתחילים לפרש את העולם דרך התפיסות המקובעות האלו. אחד הדברים שקוסם לנו בילדים זה שהם עדיין לא עושים את הדברים האלו, הם עדיין רואים את העולם עם אותה תודעה אינטואיטיבית שעדיין לא הפכה למותנית.

מדיטציה היא דרך לפרק את ההתניות של התודעה ולעזור לנו לשחרר את כל ההשקפות הנוקשות והרעיונות המקובעים שיש לנו. על פי רוב, ממה שהינו אמיתי אנו מתעלמים בעוד שמה שאינו אמיתי מקבל את מלוא תשומת ליבנו. זו המשמעות של בורות, אוויג’א (avijjā).

הרהורים באשר לשאיפות האנושיות שלנו מחברים אותנו למשהו גדול יותר מאשר רק לממלכת החי או לכדור הארץ. בעיני החיבור הזה נראה אמיתי יותר מאשר הרעיון שזה כל מה שיש, שאחרי מותנו הגוף יירקב ואין דבר מעבר לזה. כשאנו חושבים ומהרהרים לגבי היקום בו אני חיים, אנחנו רואים שהוא נרחב מאוד, מסתורי ובלתי ניתפס עבורנו. לעומת זאת, כשאנחנו בוטחים יותר בתודעה האינטואיטיבית שלנו, אנו יכולים להיות זמינים לקלוט דברים שאולי שכחנו או שמעולם לא היינו פתוחים לקלוט לפני כן – אנו נפתחים כשאנחנו מרפים מתגובות מקובעות ומותנות.

יכולים להיות לנו רעיונות מקובעים על היותנו בעלי אישיות, על היותנו גבר או אישה, על היותנו אנגלים או אמריקאים. ההגדרות האלו יכולות להיות מאוד אמיתיות עבורנו ואנחנו יכולים לכעוס או להתרגז מאוד בקשר אליהם. אנחנו אפילו מוכנים להרוג אחד את השני למען ההשקפות המותנות האלו בהן אנו אוחזים ולהן אנו מאמינים ללא פקפוק. ללא שאיפה נכונה וללא הבנה נכונה, ללא פניא, לעולם לא נראה את הטבע האמיתי של ההשקפות הללו.