סדהא-בניית אמון בדרך ללא אמונה

א. “אמון” כתכונה הראשונה מתוך “חמשת התכונות” (אינדריה)

“אינדריה” היא מילה בפאלי אשר מתורגמת כ”תכונה” . היא מקושרת לשמו של האל הוודי הדומיננטי  “אינדרה”, ובכך נושאת בתוכה משמעויות של דומיננטיות או שליטה.

הטקסטים הבודהיסטיים כוללים מספר רשימות של “תכונות” המתארות את מרכיבי “עולם התופעות” (הדהארמות)-אלו תכונות שחלקן פיסיקליות וחלקן מנטליות.

אבל בהקשר של מאמר זה, תכונת ה”אמון” קשורה ל”חמשת התכונות” (אינדריה)-רשימה הכוללת חמש תכונות מנטליות שיש לפתח אותן כדי להשיג שליטה על התודעה ולאפשר להגיע להתעוררות מלאה:

(1) הראשונה-התכונה של “אמון” (סאדהא אינדריה)(#)

(2) השנייה-התכונה של “התמדה” או “מאמץ“/”אנרגיה” (וירייא אינדריה)

(3) השלישית- התכונה של “תשומת לב” (סאטי אינדריה)

(4) הרביעית- התכונה של “ריכוז” (סאמאדהי אינדריה)

(5) החמישית- התכונה של “אבחנה” או “חוכמה” (פאנייא אינדריה)

(#) “סדהא” היא מילה בפאלי אשר מתורגמת כ”אמון” או “שכנוע” .

סט זה של “חמשת תכונות” הינו אחד הרחבים והמקיפים ביותר, בין שבעת הסטים הכלולים ב”כנפיים לקראת התעוררות“, היות וכלולים בו כול הנושאים שרק הוזכרו במרומז בחלק מהסטים האחרים.

בנוסף, מוזכרת כאן התכונה של “אמון” אשר רק מרומזת או משתמעת בסטים האחרים אבל לא מוזכרת שם במפורש.

ב.  “חמשת התכונות” כתהליך הדרגתי של שינוי התודעה

“חמשת התכונות” מציגות תהליך הדרגתי שבו פיתוח של תכונה מסויימת מסייע במעבר ובפיתוח של תכונה נוספת.  לאחר מכן, הפיתוח של התכונה הבאה הוא שמסייע למעבר ופיתוח התכונה שאחריה.

בהקשר זה, הדגש הוא על האופן שבן  ניתן לעבוד  עם שלושת התכונות  האמצעיות ב”חמשת התכונות”(#):

(2) עם התכונה השנייה- “מאמץ/התמדה”

(3) עם התכונה השלישית- “תשומת לב”

(4) ועם התכונה הרביעית- “ריכוז”

(#) הערה:

שלושת תכונות אלו הן בדיוק  אותם הפקטורים המרכיבים את הקבוצה השלישית של “משמעת מנטלית“( סאמאדהי)  הכלולה ב”דרך הנאצלת כפולת השמונה“:

(6)  הפקטור השישי -“מאמץ נכון” (שכאמור, כאן הוא תכונה  השנייה מבין “חמשת התכונות”)

(7) הפקטור השביעי- “תשומת לב נכונה” (שכאן הוא תכונה  השנייה מבין “חמשת התכונות”)

(8) והפקטור השמיני- “ריכוז נכון” (שכאן הוא תכונה  השנייה מבין “חמשת התכונות”)

כאשר שלושת תכונות אלו (מאמץ/התמדה, ריכוז, ואבחנה/חוכמה) נובעות  ממצב של “אמון” (התכונה הראשונה מבין “חמשת התכונות”), הן מביאות בסופו של תהליך- לפיתוח של “אבחנה” או “חוכמה“- שהיא כזכור התכונה החמישית מבין “חמשת התכונות”.

יש כאן תהליך מעבר – של התודעה:

מהרמה ההתחלתית– שיסודה בבניית אמון בדרך, התודעה עוברת תהליך של שינוי, בכול הקשור ליכולותיה ולאופן שבו נתפסת המציאות (הן זו הנחווית כ”מציאות פנימית” והן זו הנחווית כ”מציאות חיצונית”)

זהו תהליך שסופו  במצב של התמרת התודעה והגעה לרמה של תודעה נאצלת

או “השקפה נכונה” (“השקפה נכונה” – היא האלמנט הראשון ב”דרך הנאצלת כפולת השמונה” והיא שייכת לקבוצה של “חוכמה”).

נקודה חשובה נוספת היא שהעבודה עם “חמשת התכונות” היא  תהליך של “משוב חיובי“- כזה שמזין ומחזק את עצמו:  השגת רמה מסוימת של (תכונת) “אבחנה/חוכמה” שפותחה, אינה מסיימת את התהליך כאן. מחד- זה אינו “תהליך קווי” (עם התחלה וסוף מוגבלים) ומאידך- זה גם אינו “תהליך מעגלי” (שבו ישנה חזרה בדיוק לאותו מקום תודעתי).

זהו “תהליך ספיראלי” : שבו פיתוח תכונת ה”אבחנה/חוכמה“- מעלה את הרמה של ה”אמון ” שחש אותו אדם,  מה שמאפשר מצידו “סבב” נוסף של טיפוח התודעה והשגת רמה עוד יותר גבוהה של “אבחנה/חוכמה”  וכן הלאה, עד לרמה של ארהנט, שבו תכונת “האבחנה /חוכמה” פותחה לרמה המקסימלית האפשרית – ובמצב זה, תכונת ה”אמון” מפסיקה להיות “חיצונית” והופכת להיות “ביטחון” מלא בדרך ובפירותיה-ביטחון הנובע מידיעה  ומהתנסות ישירה.

ג. “אמון” כמביא לידי ביטוי את ארבעת הפקטורים  של “הנכנס לזרם”

הבודהא מסביר ( S.XLVIII.8 )היכן אותן “חמש תכונות ” ניראות (באות לידי ביטוי):

1. התכונה של “אמון“:

באה לידי ביטוי בארבעת הפקטורים של “הנכנס לזרם“(סוטאפנה), שהן התכונות המובילות אדם לנקודה של “נכנס לזרם”(תכונות שיש לפתח לפני שמגיעים לנקודה זו, והן המסייעות להגעה אליה):

(1) התרועעות עם אנשים טובים (ההולכים בדרך) (וראה 2 S.XLV )

(2) שמיעה של הדהארמה האמיתית (הנכונה/זו שמובילה להתעוררות מלאה )

(3)  תשומת לב והקשבה  נכונה (וראה  53.A.V)

(4) תרגול בהתאם לדהארמה.

“אמון” בא לידי ביטוי גם בארבעת התכונות הקיימות אצל מי שכבר הגשים את מעלת “הנכנס לזרם”:

(1) אמון מלא בבודהא (כמורה , כזה שהגיע להתעוררות מלאה בכוחות עצמו)

(2) אמון מלא בדהארמה (הדרך שהבודהא לימד ואשר ניתן להגשים אותה, כל אחד לעצמו, כבר כאן ועכשיו)

(3) אמון מלא בסנגהא (אלו שהלכו בדרך שלימד הבודהא והגיעו להתעוררות מלאה)

(4) ואשר יש בו את אותן מעלות אשר זוכות לשבחים מהחכמים (מאלו שהגיעו להתעוררות).

2. התכונה של “מאמץ/התמדה“:

באה לידי ביטוי ב”ארבעת סוגי המאמץ הנכון“(סאמא פאדהאנא):

(1) המאמץ למנוע עלייה של מצבים שליליים שעדיין לא עלו ,

(2) המאמץ להכחיד מצבי תודעה שליליים שכבר עלו

(3) המאמץ להעלות מצבי תודעה חיוביים שעדיין לא עלו

(4) והמאמץ לשמר, לטפח ולהגביר מצבי תודעה חיוביים שכבר עלו

3. התכונה של “תשומת לב“:

באה לידי ביטוי ב”ארבעת הבסיסים של תשומת הלב” (סאטי פאטאנא):

(1) תשומת לב לגוף כגוף

(2) תשומת לב לרגשות כרגשות

(3)  תשומת לב למחשבות כמחשבות

(4) תשומת לב לתופעות כתופעות.

4. התכונה של “ריכוז “:

באה לידי ביטוי בארבעת ה”ג’האנא”

(מצבי התודעה הגבוהים הנוצרים מריכוז חד נקודתי)

5. התכונה של “אבחנה/חוכמה”:

באה לידי ביטוי ב”ארבעת האמיתות הנאצלות“:

(1) האמת הנאצלת של הסבל,

(2) האמת הנאצלת של מקור הסבל.

(3)  האמת הנאצלת של סיום הסבל.

(4) והאמת הנאצלת של הדרך המובילה לסיום הסבל(הדרך כפולת השמונה).

ד. “אמון” – כארבעת התכונות של “הנכנס לזרם” (סטי פאטאנא):

הבודהא מגדיר את תכונת האמון – במספר צורות.  ב S.XLVIII.8 היא מוגדרת בתור “ארבעת הפקטורים של הנכנס לזרם (סטי פאטאנא)”  כאשר אותם  ארבע פקטורים מוצגים בשתי צורות:

(1) בתור ארבעת הפקטורים הנדרשות  במי שמתעתד  להיות “נכנס  לזרם” (כלומר, הן התכונות הנדרשות כדי להפוך או לקדם את ההולך בדרך- לקראת דרגת “נכנס לדרך”)

(2)  בתור ארבעת הפקטורים של זה שהגשים/ שהגיע לדרגת “נכנס לזרם” (כלומר, התכונה המצויה /מתבטאת- במי שכבר הגיע לדרגה זו)

ארבעת הפקטורים של המתעתד להיות “נכנס לזרם” הם:

(1)מתרועע עם אנשים טובים

(2) שומע את הדהרמה הנכונה (האמיתית)

(3) בעל תשומת לב/ והקשבה ראויה

(4)מתרגל בהתאם לדהרמה

ארבעת הפקטורים של זה שהגשים/ הגיע לדרגת “הנכס לזרם” הם:

(1) אמון בלתי ניתן לערעור בבודהא

(2) אמון בלתי ניתן לערעור בדהרמה

(3) אמון בלתי ניתן לערעור בסנגהא

(4) בעל מעלות (VIRTUES) המתאימות לנאצלים

שתי הרשימות – רלבנטיות כאן, היות והן מורות:

על כך  שתכונת ה”אמון”  היא תכונה המובילה להגשמת/ השגת “נכנס לזרם“.

ועל כך שהגעה למדרגת “נכנס לזרם”, היא נקודה שבה “אמון” הופך להיות “בלתי ניתן לערעור.”

רק כאשר האדם מגיע למדרגת “ארהנט” (שזו המדרגה הרביעית בשלבי ההארה, וכאשר “נכנס לזרם” היא המדרגה הראשונה) – אין לו יותר צורך ב”אמון”.

זאת, היות ו”ארהנט” חווה את הדהרמא כחלק ממנו ואינו זקוק לשכנוע/ ואמון ממקור חיצוני.

ה. שלושת האספקטים של “אמון”:

אותן שתי רשימות של תכונות “הנכנס לזרם” דומות – בכך שהן מכסות את שלושת האספקטים של “אמון”:

(1) האספקט החברתי – במי יש לתת אמון

(2) האספקט האינטלקטואלי – במה יש לתת אמון

(3) האספקט המעשי – כיצד לנהוג כתוצאה מכך (שאני נותן אמון במישהו ובמשהו)

בהקשר הבודהיסטי, “אמון” אינו ממוקד רק בחלק התיאורטי (“עד כמה אני מאמין במה שמספרים לי לעל הדהרמא/ במה אמיתי”) אלא באופן שבו אני פועל- לאור הבנה זו.

לכן, ביטוייה של הבנה זו היא פעולה מתוך  שליטה יעילה על התהליכים של חוק הקארמה בהיבט  החברתי/ סוציאלי שלו.

כאן הכוונה לחיים ופעולה התואמים לאפקטים שיש לחוק הקארמה (חוק הסיבה והאפקט) על חיינו שלנו ועל חיי הסובבים אותנו (הן הקרובים לנו והן החברה בכלל)   חיים כאלו הם ביטוי לשלושת האספקטים הללו של “אמון”  (חברתי + אינטלקטואלי + מעשי)-  והם שהופכים אותם לבלתי נפרדים

ו. “האספקט החברתי” של ה”אמון”:

“האספקט החברתי” של האמון נובע מהצורך להתרועע עם אנשים אשר כבר  הפנימו  ומתנהגים בהתאם לחוק הקארמה ולתהליכים השולטים בו.

הדרישה כאן-  יש ללמוד ולהפנים תהליכים אלו, מהאופן שבו אותם אנשים מדברים ומתנהגים.

האספקט החברתי של תכונת “האמון” כולל בתוכו שני חלקים:

(1)  החלק הראשון- כיצד לדעת מי הם “אנשים טובים/ שראוי להתרועע איתם”

(2)  והשני- מדוע כדאי להתרועע עם אנשים כאלו.

הכתבים מציגים 3 סוגי אנשים “שלא ראוי להתרועע איתם” ( 45 . III . A ):

(1)  הסוג הראשון- אנשים המותחים ביקורת על תרגול נדיבות ופתיחת הלב .

(2)  הסוג השני- אנשים המותחים ביקורת על תרגול של פרישות /ויתור והליכה לחיי נזירות.

(3)  הסוג השלישי- אנשים המותחים ביקורת על תרגול מתן שרות להורים של אותו האדם.

זאת, מכיוון שחוכמתם של אנשים כאלו והמניעים אשר מדריכים אותם – אינם ראויים לאמון. אם בכול זאת אדם חייב להתרועע עם אנשים כאלו, עליו להתייחס אליהם כאנשים שאין ללמוד מהם ואין לחקות אותם.

בכך, האספקט החברתי והאספקט האינטלקטואלי של “האמון” נמצאים באינטראקציה הדדית. בכך שידיעה עם מי להתרועע-  היא על ידי הקשבה אל מה שיש אותו אדם מלמד ובאותו הזמן, הלימודים שניתנים על ידי “אנשים ראויים”- מאפשר לנו לדעת מה נוכן וטוב .

מהם התכונות של “אדם טוב/ שראוי להתרועע איתו”( 54 .III V .S )?:

(1)  (הוא משוכנע) בעקרון של חוק הקארמה

(2)  (הוא מפגין) נדיבות ופתיחת הלב

(3)  (יש בו ) מעלות

(4)  (ויש בו ) חוכמה / אבחנה

הנקודה החשובה ברשימה זו היא ש”אדם טוב/ שראוי להתרועע איתו ” ניבחן באופן שבו הוא מתנהג – ולא ניתן להסתפק במה שהוא אומר.

אבחנה כזו דורשת התרועעות לזמן ארוך עם האדם.

זוהי הסיבה שנזיר בודהיסטי אינו נשבע לכול חייו לציית למורה. אם הוא חש שלמורה אין את היכולת לתת לו באמת מה שנחוץ (כלומר- אם הוא רואה שהמורה אינו באמת מבטא את התכונות הללו בחייו)- הוא חופשי לעזוב את המורה הזה ולחפש לו מורה אחר.

לאדם שהגשים דרגת “נכנס לזרם” קל יותר להבחין מיהם “אנשים טובים”, היות והוא/היא חבר/ה עכשיו בסנגהא הנאצלת ויכול לזהות תכונות אלו גם באחרים. עבור אדם כזה, “אנשים טובים” הם הבודהא וחברים אחרים של הסנגהא הנאצלת.

כמובן שהבודהא הלך לעולמו מזמן, אבל הוא השאיר אחריו את הדהארמה שלו ואת הוינאייא, שמשמשים מורה במקומו– ובכך, מאפשרים לכול אדם להגיע אליו ולהתרועע איתו (עם הבודהא).

מדוע אדם ההולך בדרך חייב להתרועע עם אנשים טובים/ראויים? מדוע אינו יכול לעשות את הדרך לגמרי לבד?

התשובה נעוצה בכך ששורשי  התכונות היעילות/טובות שבתודעת האדם (קוסאלא) מעורבבות עם שורשי התכונות הלא יעילות /לא טובות( א קוסאלא) וקשה לומר מה היא מה (איזהתכונה היא יעילה  ואיזו לא).

לכן, אדם צריך עצה ודוגמה אישית מאחרים שהם יותר מנוסים בדרך- על מנת שיוכל לזהות בתוכו איזה תכונות הן יעילות / טובות ואיזה לא וכן לקבל מהם (מאחרים)  עידוד בדרך שהוא עושה לטפח אותן (את התכונות הטובות).

אפילו אם אדם אינו מרגיש מחוייב לדרך, עדיין עדיף שיתרועע עם “אנשים טובים”, כאלו שמבטאים בהתנהגותם אמון, נדיבות , מעלות וחוכמה- היות וסביר שאנשים כאלו לא יתנהגו אליו בצורה לא הוגנת או שיגרמו לו נזק כלשהו.

אם הם באמת מבטאים אמון ומעלות–  ניתן לסמוך על כך שהמצפון והדאגה לאחרים ימנעו מהם להתנהג לאדם בצורה לא הוגנת ומזיקה.

אם הם באמת מבטאים נדיבות וחוכמה- הרי שחוכמתם ראויה להישמע ותהיה בהם נכונות לחלוק אותה עם אחרים (ולא לשמור אותה רק לעצמם).

במספר סוטרות (A .X . 61  : הסוטרה על המים הזורמים מההרים הגבוהים וממלאים את הים הגדול וכן  .VIII.2 + A .VII.6 : הסוטרות על שמונה התנאים להשגת החוכמה/אבחנה ) מסביר הבודהא כי התרועעות עם “אנשים טובים” מביאה לתועלות רבות נוספות- הנעת השרשרת הסיבתית המובילה כל הדרך עד להארה.

השרשרת הסיבתית הזו דורשת מהאדם להקשיב לאנשים טובים וכן להבין את המשמעויות של חוק הקארמה.

הדבר דורש מהאדם גם לקחת לעצמו אנשיםכאלו כדוגמה וחיקוי שחייו של האדם.. הצורה כזו, האדם יכול להפוך לאדם טוב יותר בעצמו ולהנות מהיתרונות שמגיעים כאשר הוא שולט יותר ויותר בעקרון הקארמה (כלומר חיי את חייו בהלימה  ובהרמוניה לעקרון זה).

חשוב לזכור (למרות שספרים רבים בנושאים בודהיסטיים נוטים להתעלם מכך) שדבריו של הבודהא אינם רק מלים או הצעות, אלא מבטאים סגולות ויכולות  של הלב ושל התודעה: שליטה מיומנת של המחשבות הדיבור והמעשים.

לא ניתן ללמוד יכולות  אלו רק מתוך קריאה בספרים  אלא משהייה עם אנשים שהשיגו שליטה עליהם.

הדבר דומה ללימוד ספורט מסוים. ניתן לקבל מושג כלשהו עליו דרך ספרים העוסקים בהדרכה לגביו. אבל אין תחליף ללימוד ממי שכבר מיומנים בו. מהם ניתן לפתח תחושה של כמה נכון ומספיק להתאמן, להבין את החוזקים והחסרונות , את הטיימינג הנדרש, מיהם הידידים והאויבים שלך וכן הלאה.

הבודהא מונה (A.VII .61 ) רשימה דומה של תכונות המאפיינות “אדם טוב“:

(1) ידיעה של הדהארמה

(2) ידיעה של משמעות ההצהרות שניתנו(על ידי הבודהא)

(3) ידיעה מהן היתרונות והחסרונות (האמיתיים)  של האדם

(4) הסתפקות במועט בכול הקשור לצרכים של האדם בחייו

(5) תחושה לגבי הזמן והמועד הנכונים לעשיית דברים שונים.

(6) ידיעה לגבי הרמות  שבהם נמצאים  אנשים בחברות שונות

(7) ויכולת לשפוט אנשים בצורה נכונה.

למרות שאת שתי התכונות הראשונות ניתן להעביר גם בצורה ורבלית(על ידי הרצאה ), הרי שכול היתר הן עדינות יותר (וקיימות ברמה הלא מודעת והאינטואיטיבית ) וניתן להשיגן רק על ידי התרועעות עם אנשים טובים והתבוננות באופן שבו הם פועלים.

ז. “האספקט האינטלקטואלי” של “האמון”

זהו האמון בעקרון של חוק הקארמה – היות ופיתוח של תודעה יעילה דורשת מהאדם:

(1) להבין את הטבע של הקארמה.

(2) לקחת אחריות על מעשיו

(3) ליצור אמון ביכולתו של האדם לשנות (את עתידו)

(4) ולקבל תוצאות  מאותם כישורים שפותחו (בהקשר לחוק הקארמה)

התכנים של הידע האינטלקטואלי שניתן לקבל מ”אנשים טובים” -מתחיל במה שהבודהא מכנה “השקפה נכונה- רגילה/ של העולם הזה”(M 116 ), כזו שניתן לתפוס אותה עוד לפני שמגיעים להתעוררות מלאה:

(1) יש את מה שניתן, מה שהוצע(כמנחה/נדיבות ופתיחת הלב), מה שהוקרב (כלומר: “דאנא”, נדיבות ופתיחת הלב- היא בעלת ערך ומשמעות)

(2) ישנן פירות ותוצאות למעשים טובים ולמעשים רעים (כלומר: ישנו עקרון הקארמה הקובע  את השתלשלות התופעות בעולם וכיוונן -ועשיית טוב או רע אינה רק מוסכמה חברתית אלא  היבט  בלתי נפרד מהתנהלות היקום )

(3) ישנו העולם הזה  והעולם הבא (כלומר: יש חיים/המשכיות לאחר המוות. אין סיום והכחדה עם בוא המוות- גישת האניהלציה)

(4) יש אבא /אימא (כלומר: לאדם יש מחויבות מוסרית אמיתית כלפי הוריו-שאין להתחמק ממנה)

(5) ישנם יצורים הנולדים באופן ספונטני (כלומר: ישנם ישויות הנולדות שלא לאחר תהליך רגיל של היריון)

(6) ישנם אנשים ,מורים ונזירים, אשר לאחר התקדמו בתרגול יודעים את העולם הזה והעולם האחרעל בסיס ידיעה ישירה (כלומר: ישנם בודהות וישויות מוארות)

אמון בעקרונות אלו היא תנאי מינימלי הנדרש מהאדם ההולך בדרך. עם אדם מפקפק בעקרונות אלו הוא יתקשה למצוא בעצמו את האנרגיה והמחויבות הנדרשים לפתח תכונות יעילות של התודעה (שזה מה שמתפתח במהלך הדרך והוא מטרתה של הדרך).  אדם כזה ייטה לחזור לחיים המבוססים על ניסיון להשיג סיפוק עצמי מיידי של התשוקות העולות בו ועם מעט מחשבה ותשומת לב באם הדבר נכון או לא.

לכן,  הנכונות לקבל עקרונות אלו על בסיס של אמון (ועדיין לא על בסיס של ידיעה ללא ספקות ופקפוקים-אשר  נובעת מהתנסות ישירה) נחשבת לשלב השני- שלב של מחויבות ,המגיע אחרי השלב הראשון – שבו ישנה רק  הכרות עם הלימודים של הבודהא.

ח. “האספקט המעשי” של ה”אמון“:

“אמון”, בהקשר  הבודהיסטי של חמשת הכוחות הינו אמון בחוק הקארמה: בכך שהעונג והכאב שאנו חווים- מותנים באיכות של הכוונה העומדת מאחורי מעשינו.

אמון כזה נוגד את האשליה ש:”זה לא חיוני לדבוק בעקרונות המוסר, כאשר אני ניצב מול סכנה”.

יש באמון כזה שלושה מרכיבים:

(1) המרכיב הראשון-  אמון בעקרון הסיבה והתוצאה:

זהו אמון שמבוסס על הבנה של עקרון הסיבה והתוצאה (או הכוונה והאפקט שהיא מביאה), מה שאולי ניתן לכנות בתור “אפקט הבומרנג” או “יריקה נגד כיוון הרוח”. אם אנו פועלים מתוך כוונות מזיקות, ללא קשר לנסיבות (שעשויות להיות לא נוחות ואפילו קשות ו”מצדיקות” לכאורה פעולה כזו)- התוצאה המזיקה תחזור אלינו.

אפילו אם פעולה מזיקה כמו הריגה, גניבה, או שקר עשויות ליצור לנו  יתרון לטווח הקצר, הדבר יתקזז ואף למעלה מכך, בנזק לטווח ארוך שאליו נהיה חשופים בהמשך.

מן הצד השני, אותו עקרון קארמטי יכול לגרום לנו לחוש עוצמה בעשותנו פעולות מועילות. כאשר אנו משוכנעים כי התוצאות של פעולות שמקורן בכוונות מועילות  תחזורנה אלינו תמיד, גם אם המוות יחצוץ ביניהם (כלומר, גם אם האפקטים יגיעו אלינו בתקופות חיים הבאות)-אזי קל לנו יותר  לקחת על עצמנו את ההקרבה הנדרשת לאותו מאמץ לטווח ארוך לטובתנו (האמיתית) ולטובת האחרים.

בין אם נזכה או לא נזכה לראות את התוצאות של מעשינו בתקופת חיינו הנוכחית, אנו משוכנעים כי הטוב שעשינו לא הולך לאיבוד לעולם.

באופן כזה, אנו מפתחים את האומץ הנדרש לבניית מאגר של פעולות טובות- נדיבות ובעלות ערך- שמשמשות כקו הגנה ראשון כנגד סכנות ופחדים.

(2) המרכיב השני-  אמון בכך שיש עדיפות למצב התודעה:

זהו אמון  המבוסס על מתן עדיפות למצב התודעה שלנו, מעל כול דבר אחר, היות וזהו (מצב התודעה שלנו)  הדבר שמעצב את הכוונות שלנו וקובע אם תהיינה מועילות או מזיקות.

הדבר משמש כתרופת נגד למסקנה הנובעת מהאשליה הראשונה שהוזכרה מקודם: ” ומה אם דבקות בעקרונותיי תאפשר ביתר קלות לאנשים אחרים לגרום לי נזק?”.

מקורה של שאלה זו הוא באשליה שחיינו הם הרכוש היקר ביותר שיש ברשותנו. אם כך הוא הדבר, יהיה זה רכוש  די חסר ערך, היות והוא מביא אותנו ללא רחם אל המוות (או במלים אחרות, לאובדנו הוודאי והמוחלט של אותו רכוש שכול כך התאמצנו לשמור עליו).

אמון, נותן ערך לחיינו רק לפי המידה שבה אנו משתמשים בהם לפתח את התודעה שלנו- שאם פותחה- אין אף דבר, ולו גם המוות שיכול לפגוע בה. “איכות חיים” נמדדת באיכות וביושר והמוסריות של הכוונות שמהן אנו פועלים, בדיוק כפי ש”זמן איכות” הוא הזמן שהוקדש לתרגול שלהן, או במילותיו של הבודהא:

“טוב יותר ממאה שנים

של חיים ללא מוסר, ללא מודעות,

(הוא) לחיות יום אחד

עם מוסר ועם מודעות”

(דהאמאפאדה 110).

(3) המרכיב השלישי- אמון בכך שיושר ומוסריות אינם מותנים:

זהו אמון שמבוסס על כך שהצורך להיות ישר ומוסרי הוא עקרון שאינו מותנה (בנסיבות חיינו או באנשים אחרים).

גם אם אנשים אחרים השליכו את הרכוש  היקר  ביותר שלהם, את המוסריות שלהם- הדבר אינו מהווה תירוץ עבורנו לכך שגם אנו נשליך את שלנו.

עקרון הקארמה אינו תמרור תנועה שתקף  רק בימים מסוימים או בשעות מסוימות של השבוע. זהו חוק שפועל מסביב לשעון ואשר תקף בכול זמן ובכול מקום ביקום.

יש החושבים כי מאחר והבודהא הציג את עקרון הסיבתיות (פאצ’אייא), לא תהיה לו שום בעיה עם הרעיון שמוסר גם הוא תלוי בתנאים ונסיבות. זוהי אי הבנה בסיסית של העיקרון.

נתחיל בכך שסיבתיות אין פירושה פשוט שכול דבר ניתן לשינוי ולמקריות. סיבתיות, על פי הבודהא, מצביעה על כך שישנם מספר תבניות קבועות, עבור השינויים והאפשרויות שתעלינה.

אחת מאותן תבניות היא (העיקרון הקארמטי) שכוונות מזיקות, שמקורן בהשתוקקות ואשליה, יביאו בהכרח לתוצאות לא נעימות.

אם אנו לומדים לקבל תבנית זו כמוחלטת , לעומת (ולמרות מה שמשדרים לנו) הרגשות וההשקפות שלנו, הדבר דורש מאיתנו יותר מתוחכמים בעיסוק שלנו בסכנות.

במקום ללכת שבי אחרי התגובות המזיקות שנובעות מהדפוסים הקבועים וההרגלים הטבועים בנו, אנו לומדים לחשוב מחוץ לקופסה ,כדי למצוא תגובה שתמנע באופן היעיל ביותר כול נזק אפשרי.

הדבר מכניס לפעולות שלנו ערך מוסף של דיוק/ כנות ושל כבוד.

מצד שני, עלינו לזכור כי הבודהא לא לימד את עיקרון הסיבתיות רק כדי לעודד קבלה פסיבית (כלומר סוג של התייאשות ו”הרמת ידיים”) של כול מה שמגיע לחיינו, בגלל הארעיות הבלתי נמנעת של הדברים.

הוא לימד זאת כדי להראות לנו כיצד אותן תבניות בסיסיות הנמצאות מתחת לכול שינוי כזה, ניתנות לשליטה שמאפשרת ליצור פתח שמוביל אל מעבר לסיבתיות ולשינוי (כאשר אנו מפתחים ידע ומיומנות כלפי אותן תבניות בלתי משתנות ויודעים לכוון את חיינו בהתאם להן).

אם ברצוננו להגיע אל הלא מותנה, זה שראוי לאמון מוחלט, גם היושרה/   המוסריות שלנו חייבת להיות לא מותנית-כזו שתיתן את המתנה של ביטחון ,חופש מסכנה  וחוסר פחד (גם אם זמניים בלבד) לא רק לאלו שנוהגים בנו בטוב, אלא לכולם, ללא יוצא מן הכלל (וכולל, גם כאלו שגורמים לנו נזק ורוצים ברעתנו).

כפי שהטקסטים אומרים, כאשר אתה נמנע לחלוטין מעשיית רע ומפגיעה באחרים, אתה נותן את המתנה הנעלה מכול-חופש מסכנה לאינסוף יצורים- ואז, גם אתה עצמך חולק את אותה מתנה של חופש חסר גבולות.