סאטיפאטהנה – ארבע הבסיסים לפיתוח תשומת לב

א. הסבר ראשוני

” סאטיפאטהנה” או “ארבעת המסגרות להתייחסות” כפי שמתרגם אותם טהאניסארו בהיקהו (מתורגמות גם כארבעת בסיסי תשומת הלב או ארבעת האובייקטים לביסוס תשומת לב), הינו לימוד שנתן הבודהה לגבי התרגול והיבטיו המעשיים והתיאורטיים.

לימוד זה מסביר  היכן המתרגל אמור למקד את תשומת הלב שלו וכיצד לעשות כך.

התפקיד הכפול של אותן ארבעת המסגרות להתייחסות,  גם “היכן” למקד תשומת לב וגם “כיצד” למקד תשומת לב-  משתקף בכך שהמונח סאטי פאתהאנא ניתן להסבר מבחינה לשונית בשתי צורות:

מצד אחד, אפשר להתייחס אליו כמורכב מ “סאטי” (תשומת לב, התייחסות, היכולת לשמור אובייקט מסוים בתודעה) ושל “פאטהנה” (יסוד, בסיס, תנאי, מקור).

בכך המונח מתייחס “לאובייקט” שנשמר/ נוכח בתודעה כמסגרת של התייחסות עבור מתן ההקשר להתנסות של המתרגל (היכן יש לשמור את תשומת הלב שנוצרה).

זהו ההיבט של  “היכן“.

מצד שני, באופן חלופי, אפשר להתייחס למושג כאל תרכובת של “סאטי” (תשומת לב) ושל “אופאטהנה” (בסיס קרוב, קיבוע קרוב)

בכך מתייחס “לגישה” (כיצד יש לתרגל) של שמירת משהו קרוב לתודעה, של שמירת מסגרת קבועה להתייחסות.

זהו ההיבט של “כיצד“.

מלומדים חלוקים בדעתם איזו הסבר נכון יותר, אבל בכל הקשור להיבטים המעשיים של הלימוד שנתן הבודהה, שניהם נכונים.

הבודהה היה אולי יותר משורר מאשר כותב פרוזה מדויקת מבחינה לשונית ובמקרים רבים בחר בכוונה תחילה מושגים שמשמעותם מעורפלת ולא חד משמעית, כדי שתהיה להם משמעות מפרה ביותר ממישור אחד.

עבור התרגול של “סאטיפאטהנה”, הן האובייקט והן הגישה הנכונה אליו, הינם קריטיים כדי להגיע לתוצאות הרצויות.

למעשה, כפי שנראה בהמשך, עצם  הבחירה באובייקט המתאים (אחד מארבעת האובייקטים שהבודהה מגדיר כראויים להתבוננות וחקירה ), היא זו שגורמת להתחלת האימוץ של גישה מתאימה, היות ואם לא בחרנו אובייקט מתאים להתבוננות וחקירה, הרי שלא נצליח להפיק תועלת מהתהליך ולא נצליח לפתח ולאמן את התודעה, גם אם נשקיע הרבה מאמץ וההתמדה בהתבוננות זו.

הגישה מסתיימת בכך שנלקחים ממנה כאובייקטים (ראויים לאימוץ) אותן תכונות של התודעה שנחקרה ופותחה בתהליך זה (של השאיפה להשגת אותה גישה שאומצה).

במילים אחרות, ה”מה” (המטרה) מתמזג עם ה”איך” (כיצד), כאשר אותו “איך” שהינו חקירה הופך להיות “מה”  שחוקרים אותו.

דרך אחרת להסביר את מה שנאמר למעלה הוא שטיהור התודעה והפסקת “הזיהומים המנטאליים”) מתאפשר (רק) דרך ההתבוננות הדוממת בתודעה ובאופן שבו היא פועלת ומשתנה בלי הפסק (כאן, ההתבוננות היא הכלי להבנת התודעה),

מאידך, אותה התבוננות דוממת, הופכת להיות מאפיין בסיסי וקריטי של הגשמת המטרה עצמה (היות ורק תודעה שטוהרה מהזיהומים יכולה להיות דוממת)

ב.  הקשר בין סאטיפאטהנה ובין ג’האנה

הטקסטים מציגים שתי תמונות נפרדות, בכל הקשור לאופן שבו ארבעת מסגרות ההתייחסות משמשים בתהליך התרגול.

חלק מהטקסטים קובעים כי פיתוח ארבעת מסגרות ההתייחסות (סאטיפטהאנה) הינו תנאי מקדים לפיתוח ג’האנה (מצבי תרגול שבהן התודעה, הופכת להיות יותר ויותר שקטה ויציבה וחסרת כל הפרעות) שמצידה אחר כך, מגבשת את הבסיס לאבחנה הנעלה (חכמה, התעוררות, התבוננות חודרת = ויפאסאנה).

טקסטים אחרים אינם מזכירים כלל את הג’האנה וקובעים כי המתרגל עובר ישירות מארבעת מסגרות ההתייחסות אל הנעלה (אותה האבחנה הנעלה שהוזכרה מקודם).

על פניו, ניתן לחשוב כי קיימות שתי דרכים חלופיות – האחת עם ג’האנה והשנייה ללא ג’האנה, אבל הבנה זו סותרת טקסטים רבים שמאשרים כי ג’האנה נדרשת להגשמת אבחנה נעלה.

חלק מאותם טקסטים משתמש פשוט במושג “ריכוז” במקום ג’האנה, אבל יש לנו כל יסוד להניח כי ריכוז פירושו “ריכוז נכון“, שאינו אחר מאשר ג’האנה.

הבנה זו מקבלת אישור מהטקסטים (בסוטה של מהא סאטי פאטהתאנא 40.47) אשר קובעים שפיתוח ארבעת המסגרות להתייחסות נעשה דרך “הדרך הנאצלת כפולת השמונה“. (האמת הנאצלת הרביעית), שכוללת ג’האנה, כפקטור השמיני והאחרון – “ריכוז נכון”.

לכן, עלינו לחפש הבנה אחרת ואותה אנו מגלים בטקסטים המצביעים על כך שארבעת מסגרות ההתייחסות דורשות פיתוח מלא של “שבעת גורמי ההתעוררות” (בוג’הנגה).

היות ואותם גורמי התעוררות קשורים בצורה קרובה לג’האנה , הדבר מצביע על כך שפיתוח נכון של ארבעת מסגרות ההתייחסות מחייב בהכרח והוא בעצמו, התרגול של ג’האנה.

מלומדים חלוקים בדעתם איזו פרשנות נכונה, אבל בכל הקשור להיבטים המעשיים (של הלימוד שנתן הבודהה) שניהם נכונים.

הבודהה היה (אולי) יותר משורר מאשר כותב פרוזה מדויקת מבחינה לשונית ובמקרים רבים בחר בכוונה תחושה מושגים שמשמעותם מערפלת ולא חד משמעית, כדי שתהיה להם משמעות מפרה ביותר ממישור אחד.

עבור התרגול של “סאטיפאטהנה”, הן האובייקט והן הגישה הנכונה אליו, הינם קריטיים כדי להגיע לתוצאות הרצויות.

למעשה, כפי שנראה בהמשך, עדיין הבחירה באובייקט המתאים גורמת בהתחלה לאימוץ של גישה מתאימה. והגישה מסתיימת בכך שנלקחים ממנה כאובייקטים הרצויים,  אותן תכונות של התודעה שפותחה בתהליך זה (של השאיפה להשגת אותה גישה שאומצה).

הדבר מקבל אישור בטקסט נוסף (ב M118) שמתאר כיצד אותן ארבעת  המסגרות להתייחסות קשורות אל 16 השלבים של מדיטציית נשימה ומצד שני, כיצד אותן 16 שלבים של מדיטציית נשימה הינם תיאור לאופן שבו ג’האנה מתפתחת אצל המתרגל ומיושמת ככלי לטיפוח אבחנה והפסקת ה”שטפים“” (אסאווה) של התודעה.

כך שבסיכומו של דבר, אנו יכולים להתייחס לארבעת המסגרות להתייחסות, כאל תיאור השלבים לשליטה המלאה בג’האנה וליישומה (של אותה שליטה בג’האנה) כדי לסיים את אותן שטפים (אסאווא- השטפים או הזיהומים בתודעה)

ג.  האובייקטים המתאימים לתרגול

האובייקטים המתאימים שיש להתייחס אליהם לצורך התרגול הם ארבעה: הגוף כפי שהוא, הרגשות כפי שהן, התודעה כפי שהיא ומושאי התודעה כפי שהם.

הביטוי “כפי שהוא” חשוב כאן (לפעמים מתורגם בתור: “מתוך התחשבות בטבע הפנימי”, “לגבי מהותו” “בתור שכזה” או “לעומקו”), אם ניקח לדוגמא את הגוף כמסגרת להתייחסות.

בדרך זו, הכוונה היא שהמתרגל לא מתבונן בו (בגוף) בהקשר של הפונקציות שהוא ממלא בעולם, היות ובמקרה כזה מסגרת ההתייחסות תהיה העולם כולו.

הכוונה היא פשוט להתבונן בגוף כפי שהוא, באופן שבו הוא נחווה ישירות.

במילים אחרות, המתרגל אינו מוטרד לגבי הערך היחסי של הגוף, התועלת שהוא מביא עבור העולם ובמה שהעולם מגדיל כתועלת מהגוף, היופי שלו, החוזק שלו, גמישותו וכן הלאה – אלא פשוט במה שהוא, כאשר מתייחסים אליו כפי שהוא.

ד.  הקבוצה הראשונה: גוף, רגשות ומצבי תודעה – כאובייקטים “נתונים מראש”

ארבעת המסגרות להתייחסות מתחלקות לשתי קבוצות

הקבוצה הראשונה כוללת את הגוף, הרגשות והתודעה – שהם מתנהגים כאובייקטים “נתונים מראש” בתרגול המדיטציה.

כל התנסות, התרחשות או חוויה הקשורה אליהם, תשמש, כפי שהיא, כבסיס להתבוננות. המתרגל בוחר אחת משלושתם כמסגרת להתבוננות ומתייחס לכל מה שעולה בהקשר של אותה מסגרת התייחסות שנבחרה.

כך לדוגמא, למרות שהמתרגל יחווה רגשות ומצבי תודעה שונים במהלך ההתבוננות בגוף כמסגרת ההתייחסות, הוא ינסה לקשר אותם להתנסות/ לחוויה שעולה בגוף, כאל מסגרת ההתייחסות הראשונית שלו.

ההתייחסות לרגשות תהיה באופן שבו הם באים לידי ביטוי בגוף או כיצד הגוף משפיע עליהם. באופן דומה, יתייחס המתרגל גם למצבי תודעה שעולים

אנלוגיה לתרגיל זה היא אחיזת אובייקט בידו של המתרגל, כאשר אובייקטים אחרים באים במגע עם ידו, המתרגל מודע לאותם אובייקטים אחרים כאשר הם במגע, אבל לא שומט את האובייקט שהוא מחזיק בידו כדי לתפוש את אחד מהאחרים.

ה.   הקבוצה השנייה: איכויות התודעה (דהרמה) – כאובייקטים “שנתונים לפיתוח”

הקבוצה השנייה של אובייקטים להתייחסות – היא “איכויות התודעה” (דהרמה), אשר הן תכונות שקיימות (כבר כיום) בתודעה שלנו, אבל עלינו לפתח או לנטשם.

רשימת איכויות התודעה שמופיעה בטקסטים עשויה לסתור את התרגום שלהם בתור “איכויות התודעה” היות והיא כוללת לא רק את “חמשת המכשולים” (ניוואראנה) ואת “שבעת גורמי ההארה” (בוג’הנגה), שהם בוודאי איכויות של התודעה, אלא גם את “חמשת המיצרפים” (קהאנדהה), “ששת אברי החישה” ו”ארבעת האמיתות הנאצלות”, שמתאימים יותר לפירוש הנוסף של המושג “דהרמה” שהוא “תופעה” (או תופעות)

מכל מקום, כאשר אנו מסתכלים יותר לעומק בכל אחד מאותן קבוצות נוספות, נוכל לראות שהם עוסקות בעצם בשיטות שונות לנטוש את המכשולים ולפתח את גורמי ההארה.

הקטע המדבר על “אברי החישה“, מתמקד פחות באברי החישה עצמם ויותר בנטישת הכבלים,  תשוקה ועונג, אשר מקושרים לאיברים אלו (S.X.LI.1 MFU PP 52-53)

הקטע המדבר על “המיצרפים” מתאר מצב תרגול, אשר במקום אחר בטקסטים מזוהה כפיתוח סוג של ריכוז, שבו המיצרפים שכוללים את המצב של ג’האנה, יוצרים אובייקט לחקירה.

הקטע לגבי “ארבעת האמיתות הנאצלות” מתאר מצב של תרגול שבמקום אחר בטקסטים נאמר שהוא דורש סוג מסוים של יציבות בתודעה וצלילות שלה, שניתן למצוא אותם רק בג’האנה.

כך שכל הגישות האלו כלפי “דהאמות כפי שהן” נראים כואריאציות שונות על נטישת המכשולים ופיתוח גורמי ההארה.

בגלל שתפקוד המוצהר של אותן מסגרות ההתייחסות הוא להביא לשיא את גורמי ההארה ובעזרתם (של אותם גורמי ההארה) להביא לידיעה בהירה ולשחרור, התרגום של  “דהרמה” כ”איכות מנטאלית” נראה כדרך הנכונה לשמור על פעילות התודעה ולהימנע מללכת לאיבוד בתוך הפרטים של האספקטים השונים שבה.

ישנם לכך גם תמיכה היסטורית מעניינית: “ויבהאנגה” שהיא טקסט קדום של “אבהי דהרמה”, כוללת רק את המכשולים ואת גורמי ההארה בדיון שלה בנושא זה.

כך גם בוורסיה של “סארוואסטיוואידין” לטקסט  זה, שנשמרה בשפה הסינית .

מלומדים חלוקים בדעתם, האם שני טקסטים אלו ניתנים להיחשב כעדות לכך שהדיון המקורי בנושא דהרמה כולל כאן רק שני נושאים.

לא ניתן להכריע סופית בנושא זה,מתוך הטקסטים שזמינים לנו, אבל ניתן להגיע למסקנה שללא קשר מהי הוורסיה המקורית, המסורת הקדומה רואה את נטישת המכשולים ופיתוח גורמי ההארה כמגייסת את כל הפקטורים שניתן לכלול בנושא זה.

ו.  שלושה שלבים בתרגול

נאמר כי כל אחד מאותם ארבעה אובייקטים לתשומת לב, מספיק על מנת להגיע להתעוררות (הכוונה, שניתן להסתפק בתרגול תשומת לב לאובייקט אחד מתוך אותן  ארבעת המסגרות להתייחסות).

קל להבין נקודה זו, כאשר אנו מתבוננים על הגישה שיש לנקוט כלפי כל אחד מארבעת האובייקטים, היות ואז, ההבנה שמדובר על פיתוח איכויות מנטאליות (כשל עצמן – כמטרת התרגול), ללא קשר לאובייקט שנלקח כמטרת התרגול בראשיתו- הופכת להיות בהירה.

גישה זו כוללת שלושה שלבים:

השלב הראשון – (וכאן אנו משתמשים בדוגמא של הגוף) מכונה בפשטות “מסגרת להתייחסות”:

“ישנו המקרה שבו נזיר נשאר ממוקד בגוף כגוף – נלהב, ערני ובתשומת לב – מניח בצד כל תשוקה או ייאוש ביחס לעולם”

ישנם כאן ארבעת מונחים, שהם המפתח להבנת הטקסט:

“נשאר ממוקד” (אנופאסין) – זהו מונח שניתן לתרגום גם כ”ממשיך במעקב”, מונח זה מצביע על האלמנט של ריכוז בתרגיל, כפי שאדם מנסה להישאר עם נושא ספציפי בתוך ערבוביה של חוויות.

“נלהב” (אטאפי)- מצביע על הפקטור של “מאמץ” בתרגול, הפרשנים משווים תכונה זו ל”מאמץ נכון” , אשר כולל (גם) את האלמנט של “הבחנה”,  בהקשר של יכולתה להבחין בין תכונות מנטאליות מיומנות ובין תכונות מנטאליות לא מיומנות.

“ערני” (סאמפאג’אנה) – פירושו להיות מודע בבהירות לכל מה שמתרחש בהווה, כאן ועכשיו. תכונה זו מתייחסת שוב, ל”הבחנה”.

“בתשומת לב” (סאטימה) – פירושו המילולי הוא “להיות מסוגל לזכור”, כאן הכוונה לזכור או לשמור בתודעה את המטלה שיש למתרגל.

המטלה כאן היא כפולה, להישאר ממוקד באותה מסגרת ההתייחסות (בדוגמא שלנו- הגוף כגוף) ולהניח הצידה את כל ההפרעות של השתוקקות ושל צער ומצוקה, שעשויות לעלות כתוצאה מהסטת תשומת לב המתרגל ממסגרת ההתייחסות, חזרה לעולם.

במלים אחרות, המתרגל מנסה להישאר עם התופעות שעולות כרגע, בלי לגלוש אל תכנים והשקפות כלפי העולם, אשר בונות בתודעתו את תחושת העולם.

בתמציתו, זהו תרגיל בריכוז, יחד עם שלושת התכונות של התלהבות, ערנות ותשומת לב, המוקדשות להשגת ריכוז:

תשומת לב– שומרת על נושא (אובייקט)  התרגול בתודעה, ערנות -מתבוננת בנושא כאשר הוא נוכח במודעות וכן מודעת כאשר התודעה מוסטת מהנושא (שבו מתבוננים).

לאחר מכן (במקרה והערנות זיהתה שהתודעה נדדה מנושא/ אובייקט התרגול), תשומת לב – זוכרת היכן התודעה אמורה להיות ממוקדת והתלהבות– מנסה להחזיר את התודעה בחזרה להיכן שהיא אמורה להיות ממוקדת, מהר ככל האפשר ובמיומנות.

באופן כזה, שלושת התכונות עוזרות לבודד את התודעה משקיעה בהרהורים והסחות דעת (שמקורן בקלט חושי) ובתכונות מנטאליות לא מיומנות, ובכך מביאה להשגת הג’האנה הראשונה.

הדימוי שהבודהה נותן (125 MN) הוא של מאלף פילים שתוקע מוט חזק בתוך הקרקע כדי לקשור אליו פיל פראי שזה עתה נתפס ביער,  בצווארו, כדי לגמול אותו מהרגליו הקודמים (בהיותו ביער), מהזיכרונות של היער ומההרגלים, ההחלטות וההתרגשות שעלו בו ביער.

ולהרגילו ולנטוע בו עונג ושמחה כלפי העיר וכלפי הרגלים שיתאימו לסביבה של בני אדם.

כך בדיוק, אותן מסגרות ההתייחסות נועדו לקשר את הערנות של המתרגל של דרך הנאצלים, להפריד בינו ובין ההרגלים של בעלי הבתים (אלו שאינם מיומנים בתרגול), הזיכרונות של בעלי הבתים, ההפרעות, העייפות וההתרגשות מכך שעזב את חיי בעל הבית, כדי להגשים את השיטה הנכונה להגשמת השחרור.

השלב השני– כאשר שיטה זו אכן עובדת, ניתן להגיע לשלב הבא שהוא ואריאציה של הראשון ( 125 MN):

“נשאר ממוקד בגוף כגוף, אבל לא חושב מחשבות כלשהן הקשורות בגוף”

דבר זה, כך נאמר, לוקח את המתרגל לג’האנה השנייה, שם מחשבות ישירות (ויטאקה) והערכה שלהן (ויצ’ארא) נעלמות – מכאן והלאה התודעה יכולה להתקדם הלאה (לג’הנה הבאות).

הערה: השלב השלישי- מפורט בהמשך המאמר- ראה חלק ט.

ז.  כיצד מרכיבי התרגול מקושרים לגישות תרגול שנפוצות במערב

ניתן להדגים את הנקודות שפורטו מקודם, במספר שיטות מדיטציה שמקובלות ופופולאריות במערב:

(1) גישת ה”ציון המנטאלי”:

בגישת “הציון המנטאלי”, ישנו תהליך בלתי פוסק של הצבעה מנטאלית על מה שעולה (תחושה, רגש, מחשבה). כאן:

“תשומת לב”- היא הזכירה להמשיך בציון המנטאלי,

“ערנות”- פירושה כאן ראיית התופעות שעולות ויש לציינן.

ו”התלהבות”- היא היכולת להתמקד עוד ועוד בציון המנטאלי ולהיות אפילו מדויק יותר וזריז יותר בערנות לכך.

במונחים של הפקטורים שמרכיבים את תרגול הג’האנה:

תשומת הלב והערנות- יהיו קשורים למחשבה ישירה

התלהבות -תהיה קשורה לדבקות בהעסקת התודעה בתהליך,

בעוד שערנות תהיה מכוונת להערכת התוצאות של הציון המנטאלי, הרי שהתלהבות לשמירת ה”לחץ” של הציון המנטאלי כהלכה תהיה קשורה להערכה .

אם תרגול זה מתבצע בהתאם לטקסטים הבודהיסטיים, הוא אמור להשיג שלב שבו התודעה מתבססת לתוך התמקדות בג’האנה הראשונה.

במצב זה מוצע למתרגל להפסיק את הציון המנטאלי כך שתודעתו יכולה להגיע לתשומת לב ולערנות עדינות יותר, וכך להיכנס לג’האנה השנייה.

(2) גישת “הסריקה” או “סריקת הגוף” (סוויפינג ):

בגישת “הסריקה”, תשומת לב פירושה לזכור להמשיך בתהליך הסריקה של הגוף, ערנות פירושה (יכולת) התבוננות בתחושות העדינות של הגוף, באותם אזורים שנסרקים בו. התלהבות פירושה המשכת התהליך וניסיון להיות אפילו יותר רגיש לתחושות העדינות ביותר.

כמו בגישה הקודמת, פעולות אלו קשורות לפקטורים של ג’האנה והתהליך, אם מבוצע בהתאם לטקסטים אמור להגיע לשיאו במצב של התמקדות בגוף כולו, כך שבאותו זמן ניתן להפסיק את תהליך הסריקה והתודעה נכנסת לריכוז גבוה יותר.

 (3) גישת “הנשימה”:

בגישת “הנשימה”, תשומת לב פירושה שמירת הנשימה בתודעה כנושא המדיטציה, ערנות פירושה להיות רגיש לתחושות של הנשימה, התלהבות פירושה המשכת התהליך והיצמדות אליו ביתר שאת.

עם התקדמות התרגול,  האדם מנסה להיות מודע לכל הגוף במהלך כל נשיפה ושאיפה ולאפשר לנשימה להיות רגועה ושלווה יותר ויותר.

בהקשר לפקטורים של ג’האנה, תשומת לב תהיה קשורה למחשבה ישירה, ערנות להערכה והתלהבות להתמקדות בהעסקת התודעה בתהליך.

כאשר ערנות ממלאת את הגוף והנשימה הופכת לשלווה יותר ויותר. הערנות של המתרגל נשארת יציבה על הנשימה והתודעה נכנסת להתמקדות בג’האנה הראשונה.

בנקודה זו, המתרגל אינו צריך יותר להנחות באופן מודע את תודעתו אל (תהליך) הנשימה. וכך, התודעה, כמו מקודם, יכולה לפתח תשומת לב וערנות עדינות יותר ולהיכנס לג’האנה השנייה.

בהתאם לטקסטים (D.18) כאשר המתרגל ביסס ריכוז בגופו בצורה זו, הוא יכול להגיע לסוג דומה של “ידיעה וראייה” לגבי גופם של אנשים אחרים.

מתקבל הרושם כי ידיעה וראייה פירושם כאן ידיעה אינטואיטיבית בעזרת כוחות על- טבעיים שיש אנשים שמפתחים אותם באמצעות ריכוז.

כאשר משתמשים בו כהלכה, ידע זה מאפשר לפתח תחושה של התנתקות כלפי (תהליך) הרצון להתקיים, היות והמתבונן רואה כי כל הגופים, אפילו הנחשקים ביותר,  נתונים לאותם פגמים של ארעיות, סבל ואין –אני.

כאשר אדם מתמיד במדיטציה זו, עם גופו שלו או גופם של אחרים, הדבר נופל תחת השלב הראשון של התרגול, כפי שניתן לראות בפסוק הבא:

“באופן כזה, הוא נשאר ממוקד פנימה, בגוף כפי שהוא,  או החוצה, בגוף (של אחרים) כפי שהוא, או גם פנימה וגם החוצה בגוף כפי שהוא”.

ח. התבוננות בעלייה ובדעיכה של התופעות (המותנות)

במידה והושג (בשלב הראשון בתרגול) מצב יציב של ריכוז, אזי יכול להתחיל השלב השני בתרגול – שהוא פיתוח ארבעת המסגרות להתייחסות:

“המתרגל נשאר ממוקד בתופעה של עלייה (של התופעות המותנות) בהקשר של הגוף כשלעצמו (כלומר: כפי שהיא באה לידי ביטוי “בגוף כגוף” ללא הקשרים נוספים שפורטו מקודם) או בתופעה של דעיכה (של התופעות הללו) בגוף כשלעצמו, או בתופעות של עלייה ודעיכה בגוף כשלעצמו”

ה”תופעה של עלייה ודעיכה” מכסה שלושה סוגי אירועים:

(1) הראשונה – התרחשויות מותנות/ אירועים מותנים באובייקט להתבוננות (בדוגמא שלנו – הגוף עצמו)

(2) השנייה – התרחשויות ביתר שני “האובייקטים” של מסגרת ההתייחסות (הרגשות והתודעה)

(3) השלישית – ב”גישה” למסגרת ההתייחסות, כלומר  ב”איכויות המנטאליות” שמתפתחות (או שמעורבות) בתהליך שבו מסגרת ההתייחסות נלקחה בראש ובראשונה.

למשל, כאשר ישנו מיקוד בגוף, המתרגל יכול להתבונן בעלייה ובדעיכה של התחושות הגופניות הקשורות לנשימה, או שהוא יכול  להתבונן בעלייה ובדעיכה של הרגשות של עונג או במצבים מנטאליים של כעס בעודו משתמש  בגוף כעוגן (למיקוד תשומת הלב) או שהוא יכול להבחין במעידות (הפסקות קצרות) של תשומת הלב שלו במהלך ההתמקדות בגוף.

בכל אחד משלושת המקרים, אם העלייה והדעיכה הינם של אירועים ניטראליים, כמו אלו של המיצרפים, המתרגל מכוון רק להיות בערנות אליהם, כאל אירועים, ומאפשר להם להתקיים (ולהשתנות), במהלך הטבעי שלהם, ללא הפרעה והתערבות מצידו, תוך כדי התבוננות איזה פקטורים מלווים אותם ומכוונים אותם להופעתם ועלייתם.

כאשר מדובר על אירועים הקשורים להימצאות או לחסר של מיומנות (כלומר אירועים שהם בעלי/ חסרי ערך בפיתוח התודעה) מומלץ למתרגל להשפיע עליהם ולחקור אותם, כדי שיוכל לצפות בהם ולהבין טוב יותר את הסיבתיות שגורמת לקשרים ההדדיים (לזיקה הדדית) ביניהם.

זה יאפשר למתרגל להיות מיומן יותר במיקסום איכויות תודעה מועילות ובצמצום של איכויות תודעה לא מועילות (מזיקות).

במילים אחרות, המתרגל מפתח תובנה כלפי התהליך של עלייה ודעיכה, באמצעות לקיחת תפקיד פעיל ורגיש בתהליך, בדיוק כפי שאנו לומדים על ביצים, תוך בישול שלהם

ואוספים  ניסיון מתוך ההצלחה והכישלון שלנו בתהליך,  שבו כול פעם אנו מנסים לבשל מאכלים מסובכים יותר ויותר.

הצורך בהשתתפות פעילה בתרגול מסביר מדוע המדיטציה צריכה להתחיל בשליטה על טכניקה ספציפית ולא רק בהתבוננות בסיסית במה שעולה ברגע הנוכחי.

הטכניקה מאפשרת לעצב את הקלט הנוכחי (מה שעולה ברגע הנוכחי) אל תוך הרגע הנוכחי (כלומר – מאפשרת לראות את אותו קלט נוכחי, בו זמנית, עם עלייתו ולא רק כזיכרון מהעבר) והופכת את המתרגל לרגיש יותר לאספקט זה של “סיבתיות זה/ ההוא” (עקרון הסיבתיות המקוצר שהציג הבודהה). היא גם מספקת הקשר אקטיבי להערכה של איכויות התודעה כאשר הם עוזרות או פוגעות בהצלחת המתרגל בישום הטכניקה הזו.

לבסוף, כאשר רגישות המתרגל מפותחת ברמה מספקת, ניתן לתרגל מעבר לטכניקה (כלומר, ללא צורך “להישען” על הטכניקה שתוארה בפירוט מקודם) כדי לחקור ולשלוט בתהליך הסיבתיות, כפי שהוא מתפקד בתודעה שבה נוכחות איכויות תודעה מועילות.

תהליך זה ניתן להדגמה בקטע הבא שמוקדש ל”איזון התודעה” (אופקהא), בהתחלה, כאשר המתרגל נמצא בשלבים הראשונים של התבוננות בתודעה ובמאמצים שלה בזמן המדיטציה, המתרגל פשוט מבחין בהימצאות או באי הימצאות של איזון התודעה, כפי שמסביר הטקסט הבא של הבודהה:

“ישנו מצב שבו ישנו איזון התודעה (אופקהא) כפקטור של התעוררות (בוג’האנגהא) שנוכח בו, הוא מבין (אז המתרגל מבחין/יודע)  ש:”איזון התודעה כפקטור של ההתעוררות נוכח בי”, או, כאשר אין בו איזון התודעה כפקטור של התעוררות, הוא מבין: “איזון התודעה כפקטור של התעוררות אינו נוכח בי”.

על ידי התבוננות ואבחנה בכיוון של אותה עליה ודעיכה, המתרגל מנסה להביא את התודעה לאיזון של ג’האנה.

 הוא מתחיל לראות תבניות של סיבה ואפקט במה שעובד או לא עובד (מועיל  לבניית איזון התודעה או לא מועיל לכך).

הדבר מאפשר למתרגל לבנות את איזון התודעה בתוכו, גם כאשר אינה מתקיימת מעצמה (כלומר, גם כשאינה מתקיימת ללא מאמץ מצד המתרגל).

וכאשר היא מתקיימת, ניתן לחזק אותה (את איזון התודעה), עד שהיא מגיעה לשיא התפתחותה.

תהליך דומה, מומלץ עבור האירועים ב”אובייקט” של מסגרות ההתייחסות, דבר זה מוצג בטקסט המציג את 16 השלבים במדיטציית נשימה.

המתרגל מאמן את עצמו לנשום ולנשוף בערנות לכול הגוף, או לנשום ולנשוף מתוך רגישות לתחושות של התלהבות ושל עונג, היות ותרגיל זה מעודד ומפתח את הפקטורים של ג’האנה.

הטקסטים מציגים גם תהליך של החלפת תבניות לא מיומנויות של צער ומצוקה, שמחה ושלווה- בואריאציות מיומנות יותר של אותן רגשות (יש לשים לב כי גם שמחה ושלווה יכולות להיות תבניות לא מיומנות, במידה ומקורן לא יעיל- השתוקקות, התניה בעונג חושי וכן הלאה)

התהליך ממשיך , עם החלפת צער ומצוקה בשמחה מיומנת (מה שקורה כשנכנסים לג’האנה הראשונה) ולאחר מכן, בהחלפת  שמחה מיומנת באיזון תודעה מיומן (מה שקורה בשלבי ג’האנה גבוהים יותר, כאשר נעלמות גם תחושות השמחה וההתלהבות ונשאר רק איזון התודעה).

היות ותהליך זה מוביל למצב ריכוז חזק יותר ומעודן יותר, הוא מעדן את רגישות המתרגל לראות את הרמות הגסות יותר שבהם תודעתו (של המתרגל) משתתפת בתהליך העלייה והדעיכה ולרמות הגסות יותר של הסבל שתהליך זה יוצר בו.

הדבר מוליך להרפיה מאותן רמות גסות יותר של ההשתתפות (בתהליך העלייה והדעיכה של התופעות המנטאליות הללו), ככל שהמתרגל מסוגל לעקוב אחריהם יותר ויותר ולהביא לשתי תוצאות:

(1)  הדבר מביא לרמות יותר ויותר מעודכנות של ריכוז, ככל שהמתרגל זונח יותר את הפקטורים אשר מערפלים ומטשטשים את איזון התודעה (אופקהא), או ככל שהמתרגל מתמקד באיזון התודעה שלו ברמות עדינות יותר של ריכוז.

(2)  או, כאשר המתרגל הופך להיות מסוגל יותר להתמקד בפעילות המעורבת ביצירת איזון תודעה מעודן עוד יותר, הוא מגיע להבנה שגם זה (עצם התהליך שבו המתרגל מנסה “לגרום לעצמו להיות באיזון התודעה”) הוא תהליך של אספקת קלט להווה (ברגע הזה) אשר יוצר תבניות מנטאליות שמטרתן “אי קיום” (כלומר, בבסיסו של תהליך זה עומד סוג של רצון לאיין כל דבר שעולה בתודעה וקשור להשתוקקות או לדחייה ).

מכאן, כאשר מפותח רגש של “אי הידבקות” (גם) למצב של איזון התודעה, המתרגל יכול להגיע מעבר לכך (לאותו רצון של אי קיום), אל מצב המכונה “אי היצמדות (א- טאמאוואטא), דרך  השלב השלישי והאחרון של תרגול מסגרות ההתייחסות (שמתואר לחלק).

ט.  השלב השלישי- חופשי ולא נצמד לשום דבר בעולם

הקטע מתוך הסוטה, אשר מגדיר את השלב השלישי בפיתוח מסגרות ההתייחסות הוא:

“או שתשומת ליבו היא ש”ישנו גוף (רגשות, תודעה, מושאי תודעה) נשמרת ברמה של ידיעה וזכירה (של  “ישנו גוף” בלבד) והוא נשאר חופשי ולא נשען על  (לא נצמד אל) שום דבר בעולם”.

שלב זה נמצא בהלימה למצב התודעה אשר הבודהא (ב  M.121) מכנה “נכנס לתוך ריקות“, לכן הוא מתייחס (אל מצב תפישה זה) כאל “ריק ממה שאין שם”. ומה שנשאר (במצב תודעה זה), הוא מבחין בו כקיים/ נוכח: “יש את זה”.

זהו האיזון המסיים את הדרך של התרגול אשר מובילה למצב לא אמצעי (התנסות ישירה) של “אי- היצמדות” ומכאן לפירות של ההתעוררות והשחרור.

ישנם מתרגלים אשר קוראים את הפסקאות הקודמות (לגבי שני השלבים הקודמים בפיתוח מסגרות ההתייחסות) ומנסים לקפוץ מיד לשלב השלישי של אי היצמדות, לפני שהם משיגים מצב של רגישות פנימית לסיבות ולאפקטים, לפעולה ואי פעולה, אשר מגיעה (אותה רגישות פנימית) מפיתוח של ריכוז.

לכן בתרגול, זה לא עובד.

רק דרך (פיתוח) רגישות זו יכולים להתגלות מערכות היחסים הסיבתיות הבסיסיות של “התהוות הגומלין התלויה” ושל “סיבתיות זה/ ההוא”

גילוי זה דרוש כדי לייצור תחושה של אי- היצמדות, שמתגברת ככל שהמתרגל מוקסם פחות ופחות מהטבע הארעי והמלאכותי של כל התופעות המנטאליות ומפתח תשוקה חזקה להשיג שחרור מהן.

הדבר נחוץ גם כדי לחשוף את הנקודה המדויקת של אי-היצמדות לקיום ולאי קיום, שבה אותו שחרור (מהסבל) נמצא.

התבנית הבסיסית שמופיע בטקסטים,  לגבי אותם שלושה שלבי מדיטציה של מסגרות ההתייחסות- הינה:

(1).  התמקדות באירועים  כאירועים (בהם כשלעצמם) ברגע הנוכחי

(2).  הבנת מערכות היחסים הסיבתיות (של אותם אירועים העולים ברגע הנוכחי) עם אירועים אחרים, על ידי פיתוח היכולת לתמרן אותם באופן מועיל (במיומנות) – ואז

(3).  להגיע למצב של שיווי משקל מלא (שפותח במלואו)  המתעלה אפילו מעל המיומנות הזו  (של תמרון התודעה באופן מועיל, שפותחה קודם), חופשי לחלוטין מכל קלט נוכחי אל  תוך הרשת הסיבתית – שהוא בסיסי לכל ההיבטים של תרגיל מדיטציה בודהיסטית.

בין היתר, דבר זה (המתואר למעלה) מונח ביסודם של שלבי מדיטציית הנשימה, השליטה בריכוז והאסטרטגיה של אבחנה שמובילה להתעלות (מעל ומעבר לארצי).

לכן, יש לשמור אותו בקפידה בתודעתנו כאשר אנו קוראים לא רק את הטקסטים הנוגעים לתרגול המדיטציה (סאטיפאתהנה ואחרים) אלא לכל הטקסטים הבודהיסטים, ככלל.

י. התבוננות באובייקטים דוחים ומעוררי סלידה

בטקסטים בודהיסטיים נוספים, מלבד סאטיפאתהנה ,ניתן  למצוא ואריאציות של השלב השני (כך למשל בטקסטים של S.L.II.1 והטקסט של A.V.144) , אשר מציגים כיצד תשומת לב ניתנת לפיתוח עד לאיזון התודעה, על ידי תמרון (מניפולציה) של תפישות, אשר מתבוננות באובייקטים דוחים ומעוררי סלידה כאובייקטים שאינם דוחים (מושכים) ובאובייקטים מושכים, ככאלו שהם (למעשה) דוחים ומעוררי סלידה.

כל מי שמנסה את משחקי התפישות הללו, זקוק לכוחות ריכוז חזקים ואבחנה חדה, כדי לא להפוך לאובססיבי לגבי עיוות התפישות (ויפאלאסה).

כאשר תהליך זה מנוהל כהלכה, למרות שמדובר על תהליך תמרון התודעה, הדבר מקנה תובנות עמוקות כלפי טבען של התפישות שלנו וכלפי הצורך שלא להיות מרומים על ידן.

נקודה זו נכונה גם כלפי הרהור על חלקי הגוף השונים (M.10), אשר הושמץ על ידי חוגים מערביים מסוימים  ככזה שמקדם דימוי גוף שלילי, אבל כאן יש להבדיל בין דימוי שלילי בריא או לא בריא, כלפי הגוף שלנו.

“דימוי גוף שלילי שאינו בריא”, הוא כזה שרואה את גופם של אחרים כמושך ואת גופנו כלא מושך, מה שיוצר תאווה ותשוקה לגופם של אחרים.

“דימוי גוף שלילי בריא”, הוא כזה שרואה את כל הגופים, ללא קשר עד כמה אטרקטיביים, צעירים או בריאים הם עשויים להיות ברמת העור שלהם (כלומר, באופן שבו אנו רואים אותם מבחוץ), ככאלו שמורכבים מאותם חלקים בדיוק, שכולם אינם אטרקטיביים.

הכבד והמעיים של האדם המושך ביותר בעולם, אם יוצגו לראווה, לעולם לא יזכו לתואר של משתתפים ב”תחרות יופי” וגם אם יופיעו בפרסומת, לא יסייעו למכור את המוצר שהם מפרסמים.

לכן, אין שום סיבה אמיתית לתפוס את גופנו כנחות מזה של אחרים.

תפישה זו של שוויוניות כל הגופים, אם מטופלת כהלכה, בריאה במובן זה שהיא מאפשרת לשחרר את האדם לא רק מתחושות נחיתות, אלא גם מהמחלה של תאווה ותשוקה כלפי הגוף  ומקדמת תחושת אי היצמדות כלפי מחשבות תאוותניות באופן כללי.

כאשר נושא תרגול זה מתפתח בעזרת שימוש בתמרון (מניפולציה) והשפעה על תפישות האדם כלפי גופו, הדבר מאפשר לו להבין שכאשר הוא פשוט מוריד את (תפישת) הגוף לדרגת “גופה” או “גוף כגוף” (הכוונה ל”גוף נטו”, ללא כל התכנים, הציפיות, התקווה, והאכזבות והסיפורים שאנו מעמיסים עליו), אזי כל הגופים הופכים לבעלי מעמד שווה והשאלות של אטרקטיביות או חוסר אטרקטיביות נגזרות בסופו של דבר מההקשר של מסגרות ההתייחסות שיש לאדם.

האדם רואה כי המכשול לאיזון התודעה ולשלווה ולתובנות גבוהות יותר בתרגול אינן כל כך האובייקטים של ההשתוקקות ושל השנאה כפי שהם, אלא רק מתוך הקשרים והתפישות שלנו כלפי אותם אובייקטים (שהם אשר יוצרים את האופן שבו אנו תופסים אותם)

תובנה זו יכולה לייצור את הבסיס לתפישות מיומנות שתפעלנה באופן שמייצר תרופת נגד משחררת לנטיית התודעה לאשליה עוצמתית.

יא.  האם התרגול הוא אנוכי (אגואיסטי)

הטקסטים (S.X.LVII 19) עוסקים גם בשאלה שעלתה לעיתים קרובות, עוד בתחילת הבודהיזם, האם התרגול שמוצע על ידי הבודהא הינו אנוכי בתמציתו – בכך שמתרגל נאבק בפשטות לשפר את איכות חיים שלו.

הבודהא עונה לשאלה זו על ידי שלילת כל שוני מהותי, בין איכות חיים של המתרגל ובין איכות חייהם של האחרים.

עבודה למען איכות חייהם האמיתית של האחרים היא עבודה למען איכות החיים האמיתית שלנו (והדגש על המילה “אמיתית”), עבודה למען עצמנו היא, לפיכך, עבודה עבור האחרים.

הנקודה הראשונה ניתנת להדגמה בטקסטים, למשל באופן שבו הכרת תודה (או אסירות תודה) להורינו ,יכולה לטפח את אושרנו שלנו, כיצד תמיכה בקהילת המתרגלים מאפשרת לאדם לשמוע את הדהרמה, כיצד מוסריות שמופנית כלפי אנשים אחרים וכלפי רכושם מחזקת את תשומת הלב בתוכנו, וכיצד (שינוי) הגישה כלפי טוב לב, חמלה, שמחה משתתפת ואיזון התודעה (שהן ארבעת הברהמה ויהרה) מטפחת ריכוז ומשחררת את התודעה מאיכויות תודעה מזיקות.

לכן האיכות של עזרה לאחרים אינה יכולה שלא ליצור אפקט על תודעתו של אותו אדם (שעוזר לאחרים)

בכיוון ההפוך, של אותה דינאמיקה – הדרך שבה עבודה עבור איכות חיינו היא בעצם גם עבודה עבור איכות החיים של אחרים.

 הבודהא ממחיש נקודה זו בעזרת האינטראקציה שבין אנשים: שני אקרובטים העומדים באיזון על מוט.  אם אקרובט אחד מאבד את שיווי משקלו, שניהם יפלו מהמוט. כדי ששניהם יישארו מאוזנים על המוט, כל אחד חייב לשמור על שיווי משקלו שלו.

האנלוגיה הזו מדגימה מצביעה על שהפעולה של פיתוח תכונות (תודעה) טובות בתודעתו של האדם, היא כשלעצמה, פיתוח של יציבות וחמלה כלפי אחרים.

האדם (שמפתח בעצמו תכונות טובות) שומר בכך על האחרים מפני האפקטים המזיקים שעשויים להיות (על האחרים) לכעס בלתי נשלט שלו וכן הלאה, וחושפת אותם לאפקטים הטובים של תשומת לב, שלווה ותכונות מועילות נוספות שהאדם פיתח בעצמו.

לכן אין זה אפשרי לתרגל את מסגרות ההתייחסות כהלכה, בלי ששאר העולם ייהנה מכך במידה כזו או אחרת.

ובעולם שבו אף אחד יכול לשמור על האיזון של האחרים, הדוגמא של מיומנות האדם לשמור על האיזון (של עצמו) הינה מתנה בעלת ערך לכל אלו שיש בהם אינטליגנציה מספקת לראות זאת ולקחת את הדבר לתשומת ליבם.

ברגע שאדם השיג ערנות מלאה ולא צריך לעשות כל דבר נוסף עבור איכות חייו, הוא ממשיך לפעול עבור איכות החיים של האחרים, בתוך המערכת של שלושת מסגרות ההתייחסות, ששונות מאלו שנדונו מקודם:

(1).  היכולת להיות ללא הפרעה (באיזון התודעה/ בתודעה שקטה ולא מופרעת), בתשומת לב ובערנות- כאשר אחרים לא מגיבים לדהרמה (ללימודים שהאדם נותן לגבי הדרך)

(2).  היכולת להיות מאוזן, בתשומת לב וערנות -כאשר חלק מגיבים וחלק לא מגיבים לדהרמה.

(3).  היכולת להיות ללא הפרעה, בתשומת לב וערנות- כאשר כל האחרים מגיבים לדהרמה שהאדם נותן.

 במילים אחרות האיזון המנטאלי של האדם הוא כל כך  חזק, שההצלחה או הכישלון של אחרים להגיב לניסיון (של אותו אדם) לעזור להם אינה מפריעה ומבלבלת את תודעתו.

זהו ההקשר היחידי שבו הבודהא מתייחס לאותן שלושת מסגרות ההתייחסות שמתייחסות להתעוררות מלאה. כלומר- רק במקרה שבו האדם הגיע להתעוררות מלאה (ולכן – אינו צריך לדאוג יותר לאיכות חיים שלו) הבודהא מוכן לדבר על אותן שלושת מסגרות ההתייחסות ככאלו שיש בהם את האפשרות לעזור לאחרים בלי לחשוב על איכות החיים של האדם (שעוזר לאחרים).

האדם שהתעורר חי את שארית חייו, ככול שהקארמה שלו תאפשר זאת, “עבור איכות החיים של האחרים, האושר של האחרים, מתוך חמלה לעולם” (MV.11.1).