היאחזות בתענוגות החושים, אחד מארבעת סוגי ההיאחזויות…
אג’אהן אמארו, מבכירי תלמידיו המערביים של אג’אהן צ’ה, מכהן מאז שנת 2010 כאב מנזר אמרוואטי באנגליה. אג’אהן אמארו, שהוסמך לנזירות בשנת 1979 על-ידי אג’אהן צ’ה, הקים בשנת 1996 את מנזר אבהיאגירי שבקליפורניה, ועמד בראשו במשותף עם אג’אהן פסאנו, עד קבלת תפקידו הנוכחי. אג’אהן אמארו הוא מחברם של ספרים חשובים רבים, האחרון שבהם הוא “האי – אנתולוגיה של לימודי הבודהה על ניבאנה”.
* * *
הדרשה הראשונה של הבודהה לאחר שהתעורר, הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, תמיד נוגעת לליבי. היום הזה היה ראשיתה של הסנגהה – קהילת תלמידיו של הבודהה. בפארק הצבאים בבנארס ישבו יחד חצי תריסר נזירים נודדים להקשיב לשיעור הראשון של הבודהה. אחד הנזירים, קונדניה, הבין; הוא ראה את האמת, את הדרך. הרגע הזה היה הפעם הראשונה שבה נמסרה תורתו של הבודהה לאחרים, והתגובה של קונדניה הייתה מיידית: “הייתי רוצה להיות תלמידך“. הקהילה שהתקבצה סביב הבודהה חוללה מאז תמורה בחייהם של מיליוני בני אדם.
אבל מדוע האימון יחד כקהילה חשוב כל כך? קבוצה של אנשים החיים יחד חיים פשוטים, המקפידים על טוב לב ואיפוק – מדוע יש בכך ברכה רבה כל כך? מדוע זה כה חשוב כדי לחולל תמורה בעולם? בכל הנוגע אלי, אלמלא היו לי שותפים לדרך שיסייעו לי בחיי הרוחניים, לא הייתי יכול לפתח איכויות רוחניות ולזכות בהבנה או בשלוות הנפש שיש בחיי כעת.
בשנות ההתבגרות שלי התעניינתי מאוד בדברים מיסטיים. כשסיימתי את התואר האקדמי עזבתי את אנגליה ושמתי פעמיי למזרח, למסע של חיפוש רוחני. עד אותו זמן תמיד הרגשתי שדי לי שאפלס את דרכי הרוחנית באופן אקראי; לא חיפשתי במודע שום סוג של מוסד או קבוצה להשתייך אליהם. למעשה, היו לי רגשות אנטי-ממסדיים חזקים וחשבתי שהאידאל הוא להיות בעל נפש חופשית: “כאשר רומזת לך האהבה, לך אחריה… כאשר היא דוברת, האמן לדבריה”,כפי שניסח זאת חליל ג’ובראן.
ובכן, “אהבה” הוליכה אותי במסעותיי לכמה מקומות הרסניים – למשל, לפטפוט עליז עם צעירה להוטה בזמן שהחבר החמוש והנזעם שלה מוחזק בידי שלושה מחבריו בחדר הסמוך, או לשתייה עד אובדן חושים ארבעה-חמישה לילות בשבוע כדי לשחרר את הנפש הכבולה תמיד. אף כי התאמצתי לחיות חיים חופשיים ורוחניים – מנסה לפתח טוב לב, ידידות ונדיבות ולהימנע מלגרום נזק – לא נראה שזה סייע לי לפוגג את הבלבול בתודעתי; תמיד הרגשתי לכוד ברשת של אי-ביטחון, מנסה להיות שלם עם עצמי ובה בעת לספק את כל תאוותיי.
לחיי במחיצת צעירים משכילים מהמעמד הבינוני המחפשים אחר ריגושים, שערכיהם ארציים מאוד וחסרי מטרה, הייתה השפעה שלילית מאוד. הנורא מכול היה שבגיל עשרים כבר הייתי למעשה אלכוהוליסט. ולא רק זאת, יכולתי לראות שכמה מידידיי הידרדרו במהירות להתמכרויות הרסניות אחרות ולא נראָה שהוטרדו מכך ולו במעט. “מסטולים לגמרי”, כך היה מקובל לתאר באהדה את מצבנו – את האירוניה שבביטוי היה אפשר לראות רק בזמן כלשהו אחר כך. בליבי ידעתי שמה שנזקקתי לו יותר מכול היה סביבה שבה אוכל לפתח את הפוטנציאל הטמון בי. יכולתי להבחין שרבות מהתכונות הטובות שבי – ובאחרים – אכן בוזבזו, וכי זו הייתה טרגדיה.
מאז ילדותי שאפתי לפייס בין בני אדם, ותמיד הרגשתי נפגע ממי שעוררו מחלוקת. לכן, כשפגשתי את הסנגהה הנזירית בתאילנד, בלטו לעיני מיד ההרמוניה והידידות שהיו בבסיס קיומה של אותה קהילה. פירוש המילה סנגהה הוא “אלה שהם יחד“. מהותה היא התקבצות יחד של בני אדם יחידים החיים זה עם זה “בידידות ובשלום, כמו חלב ומים, מביטים זה בזה בעיניים טובות”. המשיכה הראשונית שלי לסנגהה נבעה מההבנה שהייתה כאן קבוצה של אנשים המבטאים במעשיהם את הרוח של מה שכיבדתי וראיתי כדבר היקר והחשוב ביותר בחיים. היו כאן אנשים שלמדו לחיות זה עם זה בהרמוניה. רוב האחרים שהצטרפו לסנגהה הנזירית התעניינו במדיטציה, חיפשו מורה, או למדו בודהיזם וביקשו להתנסות בחיי נזירים. בשבילי, כל אלה הגיעו רק אחר כך – רוח הקהילה הייתה מה שכמהתי לו באמת.
יופייה של הסנגהה הוא בשהייה בחברת אנשים שותפים לְדרך היכולים לתמוך בנו בחיינו הרוחניים ולעודד אותנו בנוכחותם. כשהתמקמתי ב-Wat Pah Nanachat (מנזר היער הבין-לאומי בתאילנד) , התודעה שלי הייתה מלאה כל הזמן במחשבות שאין להביע אותן במילים – תאוות מזעזעות וחששות. חשבתי, אילו ידעו האחרים מה מתרחש בתודעה שלי הם היו נחרדים. אבל הנזירים הסבירו שהמנזר לא נועד ל”קדושים”, הוא נועד ל”חוטאים”. אילו כבר היינו כולנו טהורים וערים, לא היה כל צורך במקום כזה. מנזר הוא מקום שבו אנו לומדים לראות, ולשנות, את כל אותם הרגלי התודעה שלנו. מה מקורם של הרגלים אלה? אילו מהם טובים, וכיצד נוכל לפתח אותם? אילו מהם אינם מועילים לנו, וכיצד נוכל להרפות מהם?
כשאנחנו חיים בקהילה, מי שתומכים בנו אינם מצפים שנהיה בלא פגמים או בעיות. הם תומכים בנו לא בגלל המחשבות שחולפות בתודעתנו, אלא בשל שאיפותינו לפתח ולהוקיר את הטוב. הסנגהה היא התקבצות יחד של בני אדם המעודדים זה את זה למצוא את הכוח ואת האומץ להמשיך הלאה, להגשים את ההחלטה לשנות את עצמנו. אילולא הייתה לי התמיכה הזאת, הייתי מוותר כבר מזמן. הייתי שותה לשוכרה, או גומר באיזו מאורת סמים בבומביי, או זוחל לפינה קטנה כדי לשכוח את הצרות שלי: אני לא יכול לעמוד בזה יותר, אני מוותר. כל כך הרבה פעמים עלתה בי ההרגשה הזאת. אך מכיוון שאני חלק מקבוצת אנשים, תחושת הכבוד וההשתייכות לחבריי השותפים לחיפושיי עצרה בעדי: אם אוותר, אני גוזל מאחרים את העידוד להמשיך הלאה. הנחישות שלי מחזקת את נחישותם.
להיות חלק מקבוצה ולבטא מסירות לשאיפה המשותפת – זה מה שמשמש מעצור לחבריה: “לא, אל תוותרו כשהאימון נעשה קשה”. הוויתור על שאיפה מתוך כניעה להרגשה חולפת – אכזבה, רצון, תסכול, ייאוש או סתם שעמום – יהיה טרגי. כשאנו עוצרים כדי להרהר בערכיה של הקהילה אנו נוכחים לדעת שכל מחשבה, כל הרגשה, אינה מוחלטת כפי שהיא נדמית לנו. הסנגהה מטבעה מעצימה בליבנו רגש של כבוד האומר: “אתה יכול להרפות מזה, אינך חייב להאמין בזה, אינך חייב להיענות לזה”.
כמובן, יש גם זמנים שבהם האדם באמת אינו רוצה להיות חבר בקהילה: אילו לא עמדו בדרכי כל האחרים, אילו לא הייתי צריך להשתתף בעוד פגישה, אילו לא הייתי חייב למלא אחר כל הכללים האלה, הייתי יכול באמת להתמקד באימון שלי. קשה להתמיד ביחס מכבד למוסד ולעמוד בתסכולים שהוא יכול לעורר.
אבל, למעשה, הסנגהה היא דבר שיש לכבד כמוסד וכישות בפני עצמה, ולהוקיר באופן עמוק. ללא הסנגהה והשאיפה המשותפת של חבריה, רבים כל כך מאיתנו היו פשוט שוקעים, נגררים מטה על-ידי התשוקות שלנו, דאגותינו, פחדינו והסחות הדעת שלנו. אותן איכויות טהורות ונאצלות הטמונות בנו היו אובדות או לא מקבלות הזדמנות לבוא לידי ביטוי. התמיכה של הסנגהה היא כמו התמיכה של הים הנושא אותנו מעלה כשהנחישות שלנו נחלשת. אילו היינו כולנו ערים, לא היינו זקוקים לתמיכה הזאת. אך מכיוון שיש עבודה שעלינו לעשות, אנו זקוקים לחברים שיעזרו לנו להמשיך לצוף על פני המים.
פריטים נוספים
בודהיזם – קווים במיסטיקה, חרות ועוד
מאת: רחל ששון הכיוון המיסטי בזן הוא שאינסוף הרצונות שואבים מהרצון האחד – האחדות הקוסמית. תוך ריכוז בתשומת-לב במדיטציה יש להרהר בתבונה הנעלה (פרג’ניא) האומרת שהמציאות הקוסמית היא שלווה, אינסופית, […]
הקלטת מפגש שבילים רבים דהרמה אחת: שמחה בבודהיזם זה ענין רציני
שהתקיים ב- 2 באוגוסט 2024 בהשתתפות: סנדיה בר-קמה, ד״ר אסף סטי אל-בר, ד״ר אסף פדרמן, שלמה בזם מנחים: אילן לוטנברג ואבי פאר ״כל שמחה שקיימת בעולם זה מקורה בשאיפה שאחרים […]
“דילמת הרועה” – על הגנה העצמית ושימוש בכוח במסורות הבודהיסטיות
לומד, מלמד ומתרגל בודהיזם טיבטי, מאהמודרה ודזוגצ’ן, תלמידו של קרמה צ’גמה רינפוצ’ה וסנגטרול רינפוצ’ה – שושלת הקגיו. מייסד MEDITATION FACTORY, מרכז בודהיסטי לתרגול ולימוד בהרצליה. *** הגנה עצמית היא […]
תקווה פחד ותרגול הדהרמה
פגש את הבודהיזם בשנת 1983, ומאז מחויבותו כלומד ומתרגל הלכה והעמיקה במסורת התהרוואדה ובמסורת הטיבטית בשנת 2003 היה שותף בהקמת תוכנית הכשרה תלת-שנתית ליועצים ברוח הדהרמה .(www.mindproject.com) במסגרת מכון ‘למה […]
לקום מהשבעה
מתרגל, ופוסע על הדרך מאז 1997 במסורת הוויפסנא והבודהיזם הטיבטי. חוקר דהרמה בת-זמננו, דהרמה מעורבת חברתית ואת המפגש בין ההגות הבודהיסטית לפילוסופיה המערבית. עבודת הדוקטורט שלו מציעה תפיסה חינוכית דיאלוגית […]