חקירת התופעות (דְהַמָה-וִיצַ’יָה)

אג’אהן טירדהמו(Ajahn Tiradhammo)  הוא מוותיקי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1973 בתאילנד, היה שותף להקמת מנזרים באנגליה ובשווייץ וגם שימש כאב מנזר בניו-זילנד.

***

מדיטציה

מִצאו תנוחת ישיבה נוחה, שמרו על גב זקוף.

התחילו בהבאת תשומת הלב לגוף היושב כאן. חושו את הגוף, הֱיו מודעים לתחושה של הגוף. האם יש איזושהי תחושה חזקה במיוחד? התרכזו בה לרגע. האם זוהי תחושה מוכרת, או שזאת תחושה חדשה? בעודכם מתבוננים בה, האם היא קבועה או רק חולפת? האם אתם חשים מה עורר אותה, או מה יכול לגרום לה לחלוף?

כעת הפנו את תשומת הלב לתחושה של נשימה טבעית. האם החוויה הזאת מוכרת לנו או שהיא חדשה? האם אנחנו מודעים לתחושה של הנשימה באופן ישיר, או שהיא יותר בבחינת מושג? האם התחושה הזאת די קבועה או שאתם מבחינים שהיא משתנה?

כעת שימו לב להרגשה הכללית ברגע זה – מה הגוון שלה? האם הוא נעים, לא נעים או ניטרלי? האם מקורה בגוף או ברוח? האם זו הרגשה מוכרת או חדשה? האם היא נראית די קבועה או שאתם מבחינים בה בשינויים?

עכשיו הפנו את תשומת הלב למצב התודעה שלכם כעת. איזה מצב תודעה בולט לכם יותר ברגע זה? האם מצב התודעה הזה מוכר לכם, או שהוא חדש? האם אתם יכולים לחוש שהוא מצב מתמיד או קבוע, או אולי אתם חשים את השבריריות שלו? האם אתם יכולים להבחין מתי ואיך הוא עולה, או מתי ואיך הוא חולף?

***

כותרת הפרק הזה היא ‘חקירת הדהמה’. למילה ‘דהמה’ יש כמה פירושים, תלוי בהקשר שמשתמשים בה. היא יכולה להתפרש כדהמה במובן של תורת הבודהה, או משמעותה יכולה להיות פשוט דברים או תופעות. לעיתים קרובות הכוונה היא לשתי המשמעויות בו בזמן; כלומר, ראיית התופעות בהקשר של תורת הבודהה. בהקשר מסוים זה, ‘חקירת הדהמה’, בהיותה השנייה בשבעת הגורמים להתעוררות, אחרי תשומת לב, כוונתה בדרך כלל לחקירת התופעות שפיתוח תשומת לב חשף בפנינו. ייתכן שנהיה מודעים להיבטים מסוימים של הגוף, לגוונים של תחושה ולמצבי תודעה. אבל, ייתכן שלכמה מהתופעות האלה תידרש חקירה, או שלפחות הן יוכלו להרוויח מבחינה או מבדיקה מעמיקות יותר. מאחר שאנו יודעים שכל הדברים הם תולדה של סיבות, ייתכן שכמה מהתופעות שאנו נעשים מודעים להן הן רק התוצאות של סיבה שעדיין נסתרת מעינינו, ושאפשר להבין אותן במלואן רק כשיורדים לעומק הסיבה שבבסיסן.

יש שלבים שונים בהתפתחות של מודעות. בדרך כלל המודעות היא סובייקטיבית מאוד. לדוגמה, אני לא אוהב להתבונן במחשבות הטיפשיות שלי – אני מעדיף את מחשבותיי האינטליגנטיות. אבל מפעם לפעם מגיחה לה מחשבה טיפשית ואז התודעה שלי מגיבה – ‘אה! אל תסתכל על זה’. כך שמה שאני מתבונן בו, מה שאני מודע לו, יכול להיות סובייקטיבי למדי. אך כאשר המודעות מפותחת יותר, אנחנו נעשים מודעים להיבטים רבים יותר בחוויה שלנו. וככל שהיא מתפתחת כך פוחתת אותה הטיה סובייקטיבית. לדוגמה, אתם מתחילים לראות מחשבות באופן כללי, ולא רק את ‘המחשבות שלי שאני אוהב’. וכשאתם מתבוננים במחשבות באופן כללי, אתם מתחילים להבחין שעולים מהן דפוסים מסוימים.

התבוננות

לחקירת התופעות דרושה מודעות שמאפשרת לנו להתבונן ללא שיפוט. ההתבוננות הזאת אינה ניתוח או חשיבה על דבר כלשהו; היא ראייה צלולה, שקטה של מצב הגוף והתודעה כפי שהם. לעיתים די לראות בבהירות הרגלים מסוימים של הגוף או דפוסים של התודעה כדי לפוגג אותם. עם זאת, לפעמים הם מתמידים – חוזרים שוב ושוב, ואז בהתבוננות לבדה אין די. למעשה, מה שאנו רואים אז הוא רק קצה הקרחון של תהליך סיבתי רחב הרבה יותר. המודעות שלנו התפתחה מספיק רק כדי לראות חלק מהתהליך הזה, העמוק בהרבה, כך שהחקירה דורשת איזושהי יכולת לבחון דברים לעומקם. דומה הדבר לשיגור המודעות שלנו לתוך אזור מסוים בחוויה שלנו כדי לחקור אותו באופן יסודי יותר. ואם היכולת הזאת היא תוצאה של תרגול תשומת לב, משמעות הדבר היא בחינה של דברים שנוגעים לנו מאוד המתרחשים ברגע זה.

אביא כדוגמה את התחושה שיש לנו כשאנחנו יושבים במדיטציה בכתפיים שמוטות. ייתכן שהתחושה תשתחרר ברגע שנבחין בה בפעם הראשונה. אבל אז אולי היא תחזור. יש לי כלל אצבע אישי האומר שאם דבר מסוים חוזר יותר משלוש פעמים, אולי הוא דורש תשומת לב מיוחדת. ובאותה תשומת לב שאתם יכולים לתת לדבר הזה יש שלבים שונים. השלב הראשון הוא פשוט לרכז בו את תשומת הלב לרגע או שניים במקום לחזור מיד לנשימה. אולי זה יפתור את העניין. אולי הדבר הזה רק רוצה תשומת לב! אבל לפעמים, אם הוא חוזר, ייתכן שהוא דורש תשומת לב מיוחדת – להתבונן בפתיחות – מה זה באמת? מה זה ברמה קיומית עמוקה יותר? לעיתים אנחנו עשויים לחשוב שאנחנו מכירים את התחושה, ואנחנו נותנים לה שם, מתייגים אותה. כך שבדוגמה של כתפיים שמוטות, אולי כך אנחנו מתייגים את התחושה, אבל התווית היא רק מונח נוח או מקובל. אולי במציאות הכתפיים נראות יותר כ’כתפיים שחוחות’, ביטוי שלא נשמע מתאים כל כך – מרמז שהחיים הכריעו אותי, וזה כבר לא מקובל כל כך!

כך, שכשאנו מתחילים חקירה, כדאי לנו לאמץ גישה צנועה, שואלת, ‘מה זה באמת?’ האם הכתפיים שלי באמת שמוטות, או האם הצוואר שלי כפוף? ואולי הצוואר שלי בולט קדימה? ואנחנו יכולים להעמיק את המודעות הזאת ולהמשיך ולחקור את המתח בצוואר, או לבדוק אם התחושה הזאת קשורה פיזית למקום אחר בגוף, כמו הגב התחתון או מקומות אחרים. אנחנו יכולים גם להרחיב את ההתבוננות ולבדוק את הגוונים של ההרגשה. מה הגוון שלה? אולי ההיבט הפיזי שלה אינו נעים – ההרגשה לא נעימה (אלא אם כן אתם אוהבים במיוחד כתפיים שמוטות). אך אם אתם מתבוננים בה מנקודת מבט מנטלית או רגשית היא יכולה להיות נעימה. ואז אנו חוקרים מדוע זה כך. אולי זה קשור לתחושה של ביטחון, לתחושה של הגנה. אבל מוטב לא להניח יותר מדי הנחות, אלא רק לשאול בלי לשפוט. הניחו למודעות שלכם להשיב.

או שאנו יכולים להתבונן מנקודת המבט של מצבי תודעה. אולי תבחינו שגם בתודעתכם אתם חשים שפופים. התודעה אינה מאוד פתוחה והגוף הולך בעקבותיה. כך שכעת אתם חוקרים את מצב התודעה ואת הקשר לביטוי שלו בגוף. או שאנו יכולים להשתמש בתבנית של חמדנות, איבה ותעתוע. אולי התחושה הזאת קשורה לחמדנות. אולי זו תנועה כלפי חוץ שנבלמה, כמו מכה על היד – ‘אל תתאמצו להשיג את זה!’ או שאולי זה קשור לאיבה, כמו להדוף משהו מכם. או אולי זה קשור לתעתוע – ‘אני לא יודע’. זה אחד מהמוכרים לי! או שזה יכול להיות גם ויתור – ‘אני באמת לא יודע, וגם לא אכפת לי’.

התפתחות נוספת היא לבחון, לחקור את מקור התופעה, מתי החלה. לדוגמה, הכתפיים השמוטות – האם הן כך מתחילת הישיבה, מאמצעה, בסופה? אם כל שלוש האפשרויות נכונות, הרי שזה מצב די קבוע! האם זה כך כשאנחנו מתעוררים? כשאנחנו הולכים לישון? או אולי רק בנסיבות מסוימות, למשל כשאנחנו בדרך לעבודה, או כשאנחנו צריכים לדבר עם הבוס. או אולי הן שמוטות עוד יותר כשאנחנו חוזרים הביתה למשפחותינו. ואיך זה כשהן כבר לא נוטות מטה? האם בסופו של דבר התופעה מתפוגגת או באה אל קיצה? אולי היא נרגעת רק אם אנחנו באמת מתרגעים לתוכה, או נושמים לתוכה.

היפרדות

היבט אחר של חקירת הדהמה הוא היפרדות או חריגה מהקשר הסובייקטיבי הישיר לתופעות. בדרך כלל, אנחנו מתייחסים לתופעות מנקודת המבט של סובייקט-אובייקט, הנעולה בהרגלים שלנו, בפרשנויות ובהנחות הסובייקטיביים שלנו. אנחנו נוהגים להתייחס לדברים מתוך גישה מוגבלת, המאשרת את עצמה, וחוזרת ומאשרת את התופעה באותה דרך מוכרת. כדי לחקור יותר בבהירות, בפתיחות ובכנות, עלינו להיות מסוגלים לחרוג מתוך אותה מסגרת התייחסות מוכרת. כך שגישה של התרחקות מתופעות יכולה להועיל, אף שעלינו להיות כמובן זהירים ולראות שאין הכוונה להפרדה או להתנתקות מהן, אלא לחריגה מהקשר הרגיל של סובייקט-אובייקט. בין הדרכים לעשות זאת אפשר לדבר על התייחסות לתופעה מתוך גישה של סקרנות (מה זה?) או חוסר עניין (זו רק מחשבה), או להמעיט בחשיבותה (הכול חולף) או על-ידי אי-הזדהות איתה (זו רק פעילות מנטלית).

גישה של סקרנות או פליאה מאפשרת להשתחרר ולהתבונן בתופעה באופן חקרני יותר ללא ההמשגה – ‘היי, זה מעניין!’ – ואנחנו יכולים לחקור אותה דרך מודעות לתחושות, לגוונים של ההרגשה ולמצבי התודעה. חוסר עניין אינו התעלמות או דחייה, אלא הגישה שזה לא באמת חשוב – זה שם, אך אינו חשוב ברגע זה. אם הדבר הזה באמת חשוב, הוא יוסיף להיות נוכח באיזשהו אופן. המְעטה בחשיבות יכולה להועיל כשמשהו נוטה להשתלט על התודעה או להעסיק אותנו באופן אובססיבי. לזמן מה אנחנו יכולים למקד את תשומת הלב שלנו במשהו אחר, ואחר כך לחזור אליו, בתקווה שזה יהיה מתוך פרספקטיבה אחרת או עם תודעה משוחררת יותר. אי-הזדהות פירושה לקחת צעד אחד אחורנית כדי להתייחס לדבר באופן אישי פחות. לדוגמה, במקום להתמקד במחשבה אחת מסוימת, אנחנו פוסעים לאחור כדי להתבונן במחשבות באופן כללי. במקום לראות רק את המחשבה ‘שלי’, אנחנו מתבוננים ברכבת המחשבות.

דוגמה ממשית לכך היא תופעה שהטרידה אותי בימים שבהם תרגלתי בתאילנד: במהלך ישיבת המדיטציה עלו בתודעה שלי פנים של בני אדם. בדרך כלל הם היו לא מפחידים, הם רק הפריעו לי והסיחו את דעתי. לא הבנתי מה המשמעות ומה עורר את זה, ונעשיתי די מוטרד. מורה שהכרתי, שהתפרסם ביכולת שלו לתרגל ריכוז באופן עמוק וניחן, כפי ששיערו, גם בכוחות על-טבעיים, טען שאני קולט את ההַכָּרות של חיילים שנהרגו במלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בקרבת מקום. זה היה מפחיד! ועם זאת, לא הרגשתי שזה ממש נכון, גם מפני שלא חשבתי שהמדיטציה שלי מתקדמת כל כך, אבל גם בגלל שהפנים היו לפעמים של נשים, ילדים או זקנים, ולא רק של גברים צעירים. כעבור זמן התמזל מזלי והתאפשר לי לשאול את אג’אהן צ’ה בקשר לכך. הוא קרא לזה ‘תופעות מנטליות’ ואמר, ‘רק התבונן ואל תיקָסם מהן. דע אותן וחזור לנשימה.’ אנחנו יכולים להימשך לדברים כאלה מפני שהם חדשים ומעניינים. הוא אמר שאני עשוי או להתלהב מדי ולחשוב שיש לי כוחות על-טבעיים כמו ראיית הנולד, לראות את הפנים של מי שאולי יציע לי מזון ביום שלמחרת, או לחשוב שאולי רודפות אותי רוחות רפאים. אבל אלה הן רק תופעות מנטליות.

דברים כאלה יכולים לעלות בזמן ישיבת המדיטציה, ואם אתם יכולים לזהות אותם ולהיות אובייקטיביים יותר, מעורבים פחות, בסופו של דבר הם פשוט נעלמים. הם כמו תחבולות שהתודעה עושה כדי למשוך אותנו להאמין בה – אני וסיפורי הפָּנים שלי שוב! אבל אלה הן רק תופעות מנטליות, דימויים שעולים ונעלמים, מחשבות שבאות וחולפות. אם תוכלו להביא את עצמכם למצב תודעתי אובייקטיבי יותר ולא להפוך את התופעה לעניין אישי, בסופו של דבר היא תיעלם. וזה מה שקרה לי בסוף, הפנים הפסיקו להופיע. ולא רק זאת, מאחר שהייתי אובייקטיבי יותר, יכולתי לראות מה הייתה הסיבה לתופעה. הבנתי שבזמן מוקדם מאוד בחיי, אולי אפילו כשעדיין שכבתי בעריסה, התודעה שלי החלה לצלם פנים של בני אדם – ‘זה אבא, הפנים האלה הם אימא, אני לא יודע מי הפנים האלה.’ זה נהפך להרגל והמשכתי כך, מצלם תמונות של פנים כל הזמן, קליק, קליק, קליק. טיילתי הרבה במשך שנתיים וצילמתי תמונות מנטליות רבות של פניהם של בני אדם, כל אותם זרים. זה עזר לי להיות מיומן למדי בזיהוי אנשים על פי פרצופם, אף שהייתי אבוד לגמרי בכל מה שנוגע לשמות שלהם. אז, בכל אופן, ראיתי כיצד להרגל הזה הייתה השפעה כמו לתמונה בהילוך חוזר כשהתודעה שלי נרגעה. עם התובנה הזאת ‘סגרתי את המצלמה’ והפנים שצצו בתודעה שלי נמוגו. עם זאת, לרוע המזל, כעת אני לא רק חסר תקווה לגבי שמות, אני גם לא זוכר פרצופים בכלל!

חשוב להבין שהיפרדות אינה הפרדה או ניתוק. והיא גם לא שלילה של מאפיינים אישיים – ‘זה לא אני’ – הנובעת מהפרעת אישיות. כל התופעות האלה הן היבטים שלכם, אך הן אינן שלכם. אלה רק תופעות המתבטאות בתור אתם. כשאנחנו מבינים את זה באמת, התופעות האלה נראות כאישיות, אך איננו מזוהים איתן כאילו היו ה’אני’ האולטימטיבי.

עניין אחר הוא שרבות מהתופעות הן רק חלקים מהרצף של סיבה-תוצאה. אנחנו מתעוררים לחלק אחד שלו, חושבים שזה הדבר עצמו, ואז נעשים מעורבים בו ומנסים לפתור אותו, כשלמעשה הוא רק היבט אחד של הרצף. אם נוכל להתרחק קצת, כלומר להשתחרר מה’דבר’ עצמו, תוכל להיות לנו נקודת מבט רחבה, מלאה יותר, היכולה לגלות את הסיבה העומדת ביסוד התופעה כך שיוכל להימצא לה פתרון אמיתי.

מעורבות

אנו יכולים גם לחקור דרך מה שאני מכנה ‘מעורבות’, כלומר עיסוק בתופעות האלה. עלינו להיות מעט זהירים כאן, מכיוון שכשאנחנו עוסקים באיזשהו דבר אנו עשויים למעשה לחזק או לאשר אותו. אחרי ככלות הכול, הבודהה לימד שאחיזה היא אחד הגורמים הראשוניים לסבל שלנו. עם זאת, כדי לחקור דבר מסוים עלינו לאחוז בו בדרך כלשהי, אך עלינו להחזיק בו כמו שצריך. הדרך להחזיק ביצה היא אולי דימוי מתאים. אם נחזיק בה חזק מדי, היא תישבר, אם לא נחזיק בה חזק מספיק היא תיפול לרצפה. כך שאנחנו מתעסקים עם התופעות בדרך שהיא מתאימה, כאמצעי שמסייע לחקירה עמוקה יותר.

כך שאם כתפיכם שמוטות, אתם יכולים לנסות להדגיש את זה. כופפו אותן אפילו יותר, וראו מה קורה בתודעה שלכם ובגופכם. או שאתם יכולים לנסות לעשות את הדבר ההפוך, זקפו את הכתפיים וראו מה קורה. אתם יכולים אפילו לעשות איזו תנועה בתשומת לב, או תרגילים מדיטטיביים אקטיביים. אולי יש שם רק כמה שרירים תפוסים או איזשהו מתח. לפעמים, כשתופעות אינן חולפות ברמה הפיזית, עלינו להתייחס אליהן קצת יותר בכובד ראש ולעסוק בהן ברצינות.

ברמה הרגשית אנחנו יכולים לשאול, ‘אם לדבר הזה היה קול, מה הוא היה אומר’ (מלבד אַאוּץ’)? האם הוא היה אומר ‘הירגע’, או ‘תהיה טוב אלי’, או ‘אל תדחק בי כל כך’? או שאנחנו יכולים להיות יצירתיים קצת יותר ולשאול, ‘איזה צבע יש לו?’ או ‘איזה שיר הוא שר?’ או ‘איזה ריקוד הוא רוקד?’ או ‘איזו תנועה הוא היה עושה?’

ואז אנחנו יכולים לעסוק בגוון של ההרגשה. אם היא מאוד לא נעימה אנחנו יכולים להעצים אותה, לעשות אותה דרמטית יותר. לדוגמה, כולנו יודעים שכעס אינו נעים במיוחד, ועם זאת הוא עולה בנו מדי פעם. כך שאם יזדמן לכם במקרה יום אחד לעמוד מול מראה, עשו פרצוף כועס, ממש הגזימו אותו. זה כזה אבסורד, כל כך מכוערים ומגוחכים אתם נראים עד שזה ממש מעורר צחוק! כך שלפעמים הקצנה של תופעה יכולה להפוך אותה על פיה. להסתובב עם כתפיים שמוטות כל היום זה אבסורד. אם אינכם מודעים לכך אנשים לא יגידו שום דבר, אך אם תכופפו אותן בכוונה הם יתחילו לשאול, ‘היי, האם יש לכם בעיה או משהו?’

אם כן, בדרך זו עלינו להיות יצירתיים ומעט יותר מעורבים – מעורבים בדרך מיומנת בהתנסויות האלה כך שאנחנו למעשה עובדים איתן, משחקים איתן, ולאו דווקא מאשרים אותן. אנחנו עובדים איתן בעדינות, לא נגדן. והכול מתוך מודעות.

לזרוע בתודעה

שלב מתקדם יותר אולי הוא להיות מסוגל רק ‘לזרוע בתודעה’. בתהליך הזה אנחנו שומרים על קשר כלשהו עם התופעות האלה, אך חוזרים מיד לתשומת הלב הרגועה או הממוקדת. העניין כאן הוא ליצור יותר אובייקטיביות, וככל שהתודעה שקטה יותר כך נוכל לראות יותר בבהירות. כמו שאג’אהן צ’ה אמר פעם, ‘ככל שעמוק יותר השקט, כך עמוקה יותר התובנה.’

הסיבה שלעיתים קרובות איננו יכולים לראות את טבעם האמיתי של דברים היא שאנו מעורבים בהם באופן סובייקטיבי מדי וחוששים ממה שהם עשויים לגלות לנו על האגו שלנו. אך אם נתרחק מהם, הם כבר לא יהיו כל כך ‘הסיפור שלי’, אלא פשוט ‘סיפור’. הדבר דומה לצפייה בסרט מהנה מאוד – כשהוא נגמר אתם יכולים לומר, טוב, זה לא הסיפור שלי. זה לא אני.’ יכול להיות שחוויתם קשת של רגשות אנושיים מלהיבים (אם הסרט טוב באמת), אך לאחר מכן אתם יכולים לחזור בשקט לחייכם הרגילים.

כך שאנו ‘זורעים בתודעה’ את התופעה הרלוונטית, לדוגמה הכתפיים השמוטות. אנו חשים אותה באופן ברור וחי, ואז מחזירים את התודעה אל הנשימה השקטה. לעיתים, כשמידת השקט נכונה, דברים מתגלים. במצב הזה דברים יכולים לעלות מתוך רמה עמוקה יותר של מודעות, רמה עמוקה יותר של עולמכם הנפשי, אולי הרמה האינטואיטיבית. רמה מעודנת יותר של ידיעה עצמית התגלתה. וכשדברים מודעים כך במלואם, אתם יכולים לשחרר אותם.

דרושה מידה כלשהי של אמון כדי שהתהליך הזה יקרה, אך כשמגיע הרגע הנכון, דברים יכולים להשתנות. עם זאת, לפעמים אין לנו תשובה מיידית – אולי היא לא תתגלה לנו עכשיו. ייתכן שזה אומר שעלינו לפתח יותר את הגורמים האחרים להתעוררות, יותר שלווה או יותר אנרגיה, למשל.

כך שכדי לחקור אנחנו צריכים להיות מסוגלים לצאת מאזור הנוחות שלנו, מהטריטוריה המוכרת. בדרך כלל אנחנו רואים דברים רק בדרך מוכרת, שגורמת לנו להרגיש בנוח עם עצמנו. אך סביר להניח שמקורן של כמה מאותן תופעות לא ינעם כל כך לאגו. חקירה עשויה לגלות את השליליות שלכם, או את חשדנותכם, או דבר אחר שהאגו אינו מוכן להסכים לו, להכיר, לקבל. וזה מגיע מתרגול המודעות שלנו. רובנו כנראה מקשרים חקירה עם חשיבה – ‘האם זה הדבר הזה? האם זה ההוא?’ אך מה שאנו מדברים עליו כאן הוא חקירה המבוססת על חוויה ישירה – היא לא רק אינטלקטואליזציה, אף על פי שלפעמים השימוש בראש יכול לאפשר לנו לחלץ איזושהי הבנה, לקבל מושג מה עומד מאחורי תופעה מסוימת.

ואנו יכולים להחיל חקירה זו על כל דבר – על הרגלים רגשיים, על דפוסי חשיבה וכן הלאה. אנחנו יכולים להגיע כך לרמות עמוקות יותר של מודעות. ואנחנו יכולים לראות בראייה בודהיסטית שכל הדברים עולים בשל סיבה, וכשאנו חוזרים אל שורש הסיבה דברים נפתרים בסופו של דבר. תורת הבודהה יכולה לתת לנו מבט כללי או תבנית שאנחנו יכולים להחיל על ההתנסויות שלנו. אנחנו יכולים לראות איך דברים מתאימים לתבנית ולמצוא דרכים לעבוד איתם.

כשאני חווה משהו שאינו נעים רגשית או פיזית, אני שם לב לנטייה שלי לִרצות לשנות אותו – אני רוצה להפוך אותו ל’טוב’. אני רוצה להיות ה’בחור הטוב’. אני לא באמת רואה מה יש שם, או מתייחס לתופעה כפי שהיא, אלא זאת הדרך של האגו שלי לפרש את התופעה ולהתערב בה. וכך אני חוזר ומזין את שביעות הרצון שלי מעצמי. בדרך הזאת אולי ‘נפתור’ את הכתפיים השמוטות, אבל אז נקבל כאב בטן! לא באמת פתרנו את העניין כולו – רק שינינו את התסמינים למשהו נסבל קצת יותר. אסטרטגיות ההתמודדות שלנו יעילות יותר, אבל, עדיין, אנחנו רק מתמודדים. ועד שלא נראה את כל תהליך ההתמודדות, לא באמת נוכל לצאת ממנו.

אם תתבוננו בתחושות בתשומת לב עקבית במשך פרק זמן מסוים, תבחינו שהן משתנות כל הזמן – למרבה המזל, אחרת הרגל שלי עלולה לנשור! אם אזיז את הרגל התחושה תשתנה; התחושה לא נמצאת שם לצמיתות. כך שאם נוכל לראות איך דברים תמיד משתנים, איך דברים מופיעים ונעלמים, איך משהו מעורר תופעה וגורם לה להשתנות, נבין סיבה ותוצאה. ומי הבעלים של כל זה? אף לא אחד. יש רק התופעות האלה שעולות וחולפות.

כך שאנו מתבוננים בעקביות בתופעות האלה – לא כדי לאשר אותן, אלא כדי לבחון אותן, לחקור, לחפש, לגלות, לראות מה הן באמת, מהי המהות האמיתית שלהן. הבנה כזו אם כך היא ברמה עמוקה יותר. זוהי חוכמה – לראות את התמונה המלאה יותר, המקיפה יותר, שיש בה הבנה מלאה יותר. כך בצורתה המפותחת ביותר חקירת הדהמה מגיעה לחוכמה.