השלמות של החיוניות (ויריה פארמיטה)

בהיקהו קנטיפאלו (Khantipalo), יליד 1932 באנגליה, מהאבות המייסדים של הבודהיזם באוסטרליה, התחיל את דרכו כנזיר בתאילנד, שם למד עם מורים כאג’אהן מהא בוהה. בשנת 1973 עבר לאוסטרליה שם היה שותף להקמת מרכזי המדיטציה Wat Buddharangsee בסידני, ו Wat Buddha Dhamma בניו סאות’ וולס, שם כיהן המורה הבית במשך 14 שנים. אחרי כ- 30 שנים פשט את הגלימה והתעמק בלימודי הבודהיזם המהאיאני בעיקר דזוגצ’ן טיבטי. ב-2010 חזר להיות נזיר, הפעם במסגרת מסורת הבודהיזם המהאיאני הויטנאמי. במהלך השנים הוא נודע כמומחה לפאלי ופרסם ספרים ומאמרים רבים. נפטר ב-2021.

***

כפי שאין להעלות על הדעת התעוררות שלא נדרשת לה סבלנות, כך היא גם לא תושג ללא מאמץ. הדהַמה לעולם אינה מעודדת גישה פטליסטית, ובודהיסטים אמיתיים לעולם אינם רואים את האירועים כנקבעים מראש באופן מוחלט. פטליזם כזה מתנגש בקשיבות (מיינדפולנס) ובחיוניות עצמה. חיוניות היא המשלימה של קודמתה [הסבלנות], וכששתי השלמויות מאוזנות באמצעות תרגול, הן מבטיחות שבודהיסט אמיתי לא יקבל באופן פסיבי את מה שהוא צריך להיאבק בו ולא יזדרז להגיב על כל הפרעה שמקורה בו עצמו או באחרים כשנדרשת ממנו סבלנות.

חשוב להזהיר ולהזכיר כאן כי בעולם הבודהיסטי אפשר למצוא כמה “שיטות” המבטיחות את הזכייה באוצרות הדהַמה כולה בתוך זמן קצר. אפשר לשמוע אמירות כמו, “מה התועלת בספרים ובלימוד?” או אפילו, “פיתוח שלווה הוא בזבוז זמן! צריך לפתח רק תובנות”. גישות צרות כאלה אינן משקפות את חוכמת הבודהה, שהורה שוב ושוב את הצורך בפיתוח מאוזן של התודעה. הלימוד מתוך ספרים יכול להועיל למי שרוצים להבין היטב את הרקע לדבריו של הבודהה בטרם יתחילו בתרגול מאומץ יותר. במה שנוגע לטענה האחרת, שום תובנה אמיתית (רק רעיונות מוטעים) לא תעלה במי שתודעתו לא חוותה שלווה. דעות כאלה, המבוססות לרוב על ניסיון מוזר כלשהו של אותם “מורים” שהגו אותן, עשויות להטעות רבים, מכיוון שההשתוקקות לתוצאות מהירות וההתנגדות לעבודה הקשה ההכרחית ניצתות מיד. דרושה סבלנות כדי לקבל שהתנאים להצלחת התרגול (כפי שהותוו כאן) חייבים להתקיים והתוצאה היחידה אם נכשלים בכך היא סטייה מהדרך. המתרגל מתמסר לכל משימה שעומדת בפניו, וכשהוא מסיים הוא לא חש כל עייפות אלא מקבל עליו מיד משימה חדשה.

בהקשר הזה, מעניין שיש שני סוגים של עייפות: האחד נוגע לתשישות פיזית, והאחר מנטלי וקשור בנרפות ובקהות. העייפות מהסוג הראשון היא כמובן בלתי נמנעת; העייפות מהסוג השני נגרמת רק כאשר שורשי התעתוע (או העמימות) נעשים דומיננטיים בתודעה. זה קורה במצבים שאינם נעימים “לי”, אינם רצויים, ושמהם “אני” רוצה לברוח. אנשים מתלוננים שהם מתעייפים הרבה יותר מישיבה במדיטציה כשהאימון אינטנסיבי מאשר מקריאה בספר מעמיק, למשל. כשהעצמי חש מאוים בגלל אירוע שחושף את עצמיותו, העצמי הזה, ששורשיו באי-ידיעה, יוצר ערפל סמיך של קהות ששורשיה באותו תעתוע. מצד אחר, רבים מהמתמידים בתרגול מדיטציה מציינים שאינם זקוקים לשינה הממושכת שנזקקו לה בעבר, בזמן שהחיוניות, כשהיא נעשית לַשלמות כפי שתרגל אותה הבודהיסטה, היא טבעית ולא מאולצת.

את השלמות הזאת ממחיש הסיפור על האדם שהנהיג שיירת מסחר והציל סוחרים, גברים ובעלי חיים שהיו תחת חסותו על-ידי פעולה תקיפה. כשאחרים היו נכנעים למוות לאחר שהשיירה תעתה בדרכה במדבר וכל מלאי המזון והמים אזל, האדם הזה הכריח את אחד מהאנשים לחפור בור בחיפוש אחר מים, שאכן נמצאו. כך, בחיים קודמים, גוטאמה, בדומה למי שהוביל את השיירה, עשה מאמץ לא רק למען חייו שלו, אלא גם למען חייהם של אחרים. בכמה מקומות בכתבים הפאליים מתייחסים גם לנזירים כאל “מובילי שיירות”, מה שמראה שלא רק הבודהה או בודהיסטה יכולים להנהיג אחרים. אם אנחנו נשקיע אנרגיה בתרגול שלנו, תהיה גם בנו האנרגיה לפעול לקידומם של אחרים. בחיבורים בודהיסטיים רבים נוכל למצוא סיפורים דומים לזה שסיפרנו כאן המלמדים עד כמה נחוצה החיוניות, שממנה נובעות התמדה ונחישות כדי לראות את האמת לאשורה, את הניבאנה.