העוד

“נניח שהיה מלך או שר שמעולם לא שמע את צליל העוד. ובשמעו את צליל העוד הוא אמר, ‘מהו הצליל הזה, אנשים טובים – כה מענג, כה מפתה, כה משכר, כה מקסים, כה שובה לב?’ והם ענו, ‘זה, אדוני, נקרא עוד, שצלילו כה מענג, כה מפתה, כה משכר, כה מקסים, כה שובה לב.’ ואז הוא אמר להם, ‘לכו והביאו לי את העוד הזה.’
הם השיגו את העוד ואמרו, ‘הנה, אדוני, העוד, שצלילו כה מענג, כה מפתה, כה משכר, כה מקסים, כה שובה לב.’ אמר להם המלך, ‘די לי בעוד שלכם. הביאו לי רק את הצליל.’ ואז הם אמרו, ‘העוד הזה, אדוני, עשוי ממרכיבים רבים עד מאוד. באמצעות הפעולה של מרכיבים רבים הוא משמיע את צלילו: כלומר, בתלות בגוף, בעור, בצוואר, במסגרת, במיתרים, בגשר, ובמאמץ האנושי הנדרש. כך שהעוד הזה – שעשוי ממרכיבים רבים עד מאוד – משמיע את צלילו באמצעות הפעולה של מרכיבים רבים.’
ואז המלך ניפץ את העוד לעשר חתיכות, למאה חתיכות. לאחר שניפץ את העוד לעשר חתיכות, למאה חתיכות, הוא קילף אותו לשביבים. לאחר שקילף אותו לשביבים, הוא העלה אותו באש. לאחר שהעלה אותו באש, הוא צמצם אותו לאפר. לאחר שצמצם אותו לאפר, הוא זרה אותו ברוח עזה או הניח לו להישטף בזרם שוצף. ואז הוא אמר, ‘דבר מצער, העוד הזה – או מה שהוא לא יהיה – שכך אנשים הולכים שולל אחריו ונופלים בקסמו.’
באותו אופן, נזיר חוקר צורה, עד היכן שצורה יכולה להגיע. הוא חוקר תחושה… תפיסה… תצורות מנטליות… הכרה, עד היכן שהכרה יכולה להגיע. כאשר הוא חוקר צורה… תחושה… תפיסה… תצורות מנטליות… הכרה, עד היכן שהכרה יכולה להגיע, לא עולה בו שום מחשבה של ‘אני’ או ‘שלי’ או ‘אני הנני’.”