החקירה של מה שחשוב: גורם ההתעוררות השני (דְהַמָה-וִיצַ’יָה)

סנטיקארו בהיקהו (Santikaro Bhikkhu) הוא נזיר ממוצא אמריקני שחי זה יותר מעשרים שנה במנזר Suan Mokkh שבתאילנד. היה תלמידו של אג’אהן בודההדאסה, מלומד ומתרגל מוכר שתרם רבות כמורה וככותב להתפתחות של בודהיזם מעורב חברתית.

* * *

חקירה של התופעות (דְהַמָה-וִיצַ’יָה)

כאשר אנחנו כבר בתשומת לב מלאה, יש לנו היכולת או ההזדמנות לתרגל את הגורם השני של ההתעוררות: חקירת הדהמות – התופעות – או דהמה-ויצ’יה. ויצ’יה פירושה לחקור, לבחון או לנתח. אנחנו יכולים להבין את המילה כניתוח אינטלקטואלי, או שאנו יכולים לראות אותה בהקשר מדיטטיבי יותר כבחינה לא אינטלקטואלית. המילה דהמה כאן יכולה להתפרש כמציינת משהו מדויק כמו מצב מנטלי מסוים, או – באופן רחב יותר – כל דבר שיש לו משמעות בחיינו.

כשתשומת הלב כבר מבוססת היטב, היא יכולה לקחת חלק בחוויה ולחקור אותה; לבחור בה, להתבונן ולבחון. אני אוהב לדמות את זה לצורף שעובד בדיוק רב. אנחנו רואים את האנשים האלה עם המונוקְלים הקטנים שלהם כשהם מקרבים אל עינם אבן חן ומתבוננים בה בקפידה רבה. הם בוחנים את צבעה, מרקמה, בהירותה וצורתה. הם בודקים אם יש בה פגמים מכל סוג שהוא. והם גם מתבוננים בה מכל עבר ובוחנים איך היא נראית באור מזוויות שונות, וכן הלאה. כל הבחינה הזאת אקטיבית מאוד, יש בה מעורבות, היא דינמית, היא מחויבת. כפי שזה מתואר באַנַאפַּנַאסַטִי סוטה Ānāpānasati Sutta)), המתרגל “בוחן את המצב הזה בחוכמה ומתחיל לחקור אותה במלואו”. זו האיכות של חקירה שצומחת באופן טבעי מתשומת הלב כגורם השני של ההתעוררות.

בתרגול תשומת לב לנשימה, מה שחשוב הוא שהתודעה קשובה – ערה מאוד לשאיפה ולנשיפה – הנשימה. החקירה שונה מעט מתרגול שיש בו ציון בלבד. בתרגול שרק מציינים בו אנחנו יכולים להבחין ש”הינה עולה מחשבה, הינה עולה תחושה” וכן הלאה. יש בו מידה של תשומת לב, אבל אולי חסרה בו האיכות הזאת של חקירה שנדרשת בגורם השני של ההתעוררות.

חשוב להבחין בדברים שעולים בתודעה, אבל מועיל גם לבחון את ההשפעה שיש לאותם דברים. רוב המורים מדברים על תשומת לב באופן שכולל סוג כלשהו של חקירה. בין שרואים בהם שני גורמים ובין שרואים בהם אחד, מה שחשוב הוא שחקירה נעשית. זהו תרגול מודע.

לדעת מה חשוב

אג’אהן בודההדאסה תמיד הדגיש שבצירוף דהמה-ויצ’יה חשוב להבין את המילה דהמה באופן רחב. מאחר שלמעשה דהמות הן אינסופיות, אדם יכול להעביר את כל חייו במרדף אחרי זוטות שאין להן כל חשיבות ולקרוא לזה תרגול. אבל, הוא אמר, יש דהמות רבות שלא צריך לבזבז עליהן את הזמן.

לדוגמה, תרגול שהוא רק ישיבה והתבוננות בכל מה שעולה בתודעה יכול להיות מפוזר מדי ומעט מעורפל. נכון שההתבוננות בכל מה שעולה בתודעה, היכולת לראות את הדברים עולים וחולפים, היא תרגול טוב של תשומת לב, אבל בתוך הזרם האינסופי של מה שעולה וחולף, יש תופעות מסוימות שהן בעייתיות ודורשות תשומת לב יסודית יותר.

בכל הסוטות שלו הבודהה השתמש בפרספקטיבות שונות כדי לומר מה דורש תשומת לב רבה יותר. צמד שכיח של ביטויים שהרבה להשתמש בו הוא “קוּסַלָה” (kusala) ו”אַקוּסַלָה” (akusala) – מיטיב ולא מיטיב; מיומן ולא מיומן. קוּסַה הוא סוג של עשב ששוליו חדים וגם פועל שפירושו לחתוך. קוסלה משמעו לחתוך את ההשתוקקויות, ההיאחזויות, הזהויות, הזיהומים שמשאירים אותנו לעולם במעגל של הסבל. אקוסלה משמעו לא לחתוך, או לחתוך את הדברים הלא נכונים. קוסלה הוא לפתח את מה שבריא, כמו סובלנות, טוב לב/מֶטַא, חמלה/קַרוּנַא וכל שאר האיכויות המיטיבות. אקוסלה הוא מה שמנוגד לכל אלה.

אם כך, כשאתם חוקרים, אתם יכולים להשתמש ברעיון הפשוט הזה של התבוננות בדבר שעולה: האם הוא מיטיב או לא מיטיב? האם הדבר הזה משאיר אותנו לכודים בסבל, או שהוא מסייע להשתחרר מסבל? האם הוא עוזר לנו להשתחרר מנטיותינו האנוכיות, וכן הלאה. כשאנחנו חוקרים דהמות, זוהי בראשונה ובראשונה חקירה של אותן דהמות בעייתיות בחיינו, כמו פחד, ספק, חרדה, טינה, גאווה, כל אותם רגשות שאנו לכודים בהם. או שאנו חוקרים דהמות מיטיבות, את האיכויות הרוחניות המיטיבות, את הרגשות הבריאים או מצבים מנטליים בריאים כדי לחזק אותם, לאפשר להם לעורר אותנו.

להיות מיומנים בתרגול – ליישם אוּפַּאיָה, או אמצעים מיומנים – פירושו לכוון ישירות לאיכויות שיש להן חשיבות בחיינו. לעיתים קרובות אלה הדברים שקשורים לסבל, לדוּקְהָה. תרגול מיומן כרוך למשל בחקירה של הנטיות שלנו להיאחז, מפני שהיאחזויות גורמות במישרין סבל לנו ולאחרים. וגם חקירה של דעותינו, רגשותינו, השתוקקויותינו, הזהויות שלנו, מנגנוני ההגנה שלנו – כל אלה קשורים באופן ישיר לסבל וחשוב מאוד לחקור אותם. אם, לדוגמה, אין בחיינו פתיחות או גמישות, או שאיננו נוטים לסלוח, או להיות נדיבים, סובלניים, סבלניים; אם איזושהי איכות מהאיכויות האלה או הדהמות המיטיבות היא חלשה, חסרה או לא עקבית, זה עניין לחקור אותו. הצד האחר של המטבע הוא חקירה של אותן סגולות ואיכויות רוחניות חסרות או חלשות, שהיא דרך אחרת לדבר על סבל.

שאלה: האם דרך זו של חקירה שאתה מתאר לא מעבירה אותנו מחוויה לחשיבה מושגית?

חקירה יכולה להיות אינטלקטואלית כשאנחנו באים אליה מתוך תודעה רציונלית ומנתחים דברים ובוחנים אותם מזוויות שונות. וצריך להיות זהירים כדי שלא להינעל בעמדה אינטלקטואלית או רציונלית אחת. אבל במובן רחב יותר של המילה, אף שיש מקום לחקירה אינטלקטואלית, מובלעת בה גם דרך מעודנת יותר של חקירה שהיא, אני חושב, נוגעת יותר למדיטציה. וכאן אנחנו לא משתמשים הרבה כל כך באינטלקט.

האינטלקט, לדעתי, חיוני כדי להעלות שאלות, לנסח שאלות, ולכוון את תשומת הלב לדברים. אבל החקירה הממשית חורגת מעבר לאינטלקט. לעיתים קרובות, כדי להגיע אל מה שאינו מילולי אנחנו צריכים לחשוב קצת, כך שבשלב מוקדם חשיבה יכולה לסייע. חשיבה מביאה את תשומת הלב שלנו אל מה שקורה ממש, ואז החלק המושגי מאבד מחשיבותו. אבל במידה רבה זה חוזר לחוויה ולאמצעים המיומנים. אתם לומדים את התודעה שלכם ואתם לומדים לעבוד עם מה שעובד. לפעמים נדרשת חשיבה בהירה ולפעמים לא לחשוב זה אפילו לא אחראי.

אג’אהן בודההדאסה אמר לי פעם בשיחה שאת התרגול שלו הדריך האינטלקט. הוא נחשב למלומד גדול ולהוגה, אבל באותו זמן הוא גם תרגל. חלק נכבד מהלימוד היה לברר מה חשוב והיכן לרכז את תשומת הלב. ומרגע שאתם משתמשים באינטלקט כדי לכוון את תשומת הלב שלכם, התרגול הוא להסתכל ברמה העמוקה יותר, לבחון את הדברים בקפידה, לראות אותם לעומקם וכן הלאה.

החקירה מה מיטיב או אינו מיטיב במה שמתרחש עכשיו בתודעה שלנו יכולה להיות ברמה מילולית, כמו רפלקציה; אבל כשהתודעה כבר מאומנת היטב אנו יכולים לשמוט את המילים, והחקירה נעשית לא מילולית, אינטימית יותר. כשיטת לימוד, אנחנו יכולים מדי פעם לחקור מקרוב את טבעה של החוויה שלנו עד שאנו מתרגלים לשים לב לדברים בדרך הזאת. במשך הזמן היא יכולה להיהפך להרגל. אם לחזור לצורף שהזכרתי, אני לא חושב שהוא צריך “לחשוב” על מה שהוא עושה כשהוא בוחן אבן חן. ההכשרה שלו נעשתה חלק מהדרך שלו להסתכל על דברים, וכך הבחינה וההתבוננות הן לא שני דברים נפרדים.

לפעמים אנשים משתמשים במונח “מודעות ללא בחירה” ובמשך השנים שמעתי שמשתמשים בו בדרכים שונות, קצתן די מעורפלות. אם המודעות היא אכן ללא בחירה, זה אומר שאין תגובה. ולמעשה מעטים יכולים לתרגל מודעות שאין בה באמת בחירה כשכל שבעת הגורמים מפותחים היטב. אם הדברים המיטיבים והלא מיטיבים מוסיפים לעלות, לא נוכל שלא לבחור. קל לראות דברים כמובנים מאליהם; מצבים שאנו מרגישים בהם נוח, דברים שאנחנו אוהבים להתבונן בהם או לא אוהבים. כולנו נוטים לצבור.

אנחנו משתמשים בכל הכלים שעוזרים לנו להתבונן בחוויה בדרך שמגלה את צדדיה החבויים. זה יכול להיות דבר פשוט מאוד כמו לשאול: האם זה סבל או לא סבל? האם זה מיטיב או לא מיטיב? אלה אינן שאלות שיפוטיות. הסוטות לא באמת נותנות לכם רשימה מפורטת של מה שאינו מיטיב, אבל מעודדות אתכם לבחון את זה ולהבין מדוע הדבר אינו מיטיב, מדוע הוא קיים, מהיכן הגיע. זהו תהליך החקירה.

חקירה של מוסכמות

איך נעשה תהליך החקירה הזה בתרגול בחיי היומיום? צ’רלס טארט, חוקר תודעה מפורסם וסופר, טבע את המונח “טרַנס של מוסכמות” (consensus trance). לדעתי זהו מונח שימושי מפני שהוא מבטא את העולם שאנו חיים בו חלק גדול מהזמן: טרנס, מפני שאנחנו קצת אבודים בו בלי לדעת באמת מה אנחנו עושים, מה אנחנו, מה קורה, ומוסכמות – כי אנחנו בוראים אותו עם אחרים דרך שפה, דרך תרבות משותפת, דרך חינוך ואמצעי התקשורת. אנחנו יוצרים מכלול שלם של אמונות, הנחות, ציפיות, ערכים, תיאוריות, דוֹגמות, דוקטרינות (“איזמים”), שבדרך כלל הם הנחות שלא נבדקו ביסודיות.

עם זאת, היבטים מסוימים של המבנה התרבותי הזה של המציאות יכולים להיבחן דרך חקירה. יש לי חברים מרקסיסטים, והם משתמשים באנליזה מרקסיסטית כדי לבחון את ההיבטים המעמדיים שיש בו ואולי, לפחות במונחים של מעמד, הם מתחילים להשתחרר קצת מהמצב של טרנס. או פמיניסטיות יבחנו אותו מנקודות המבט של מגדר ויחשפו את הדרכים החבויות שבהן החשיבה שלנו עוצבה על ידי מוסכמות. פסיכולוגים יבחנו אותו במונחים של תיאוריות פסיכולוגיות שונות, וכן הלאה.

אני סבור שהחקירה של הדהמה תחילתה בהתבוננות בהנחות, האמונות, התיאוריות, הדוֹגמות, האידאולוגיות שמושרשות בנו במידה זו או אחרת, אולי באופן לא מודע.

אפשר להרבות בתרגול מדיטציות, בייחוד כשאנחנו נמצאים בריטריטים שבהם החוויות שלנו מלאות חיים, צלולות ועמוקות כשהן קורות. אבל לא יחלוף זמן רב ושוב נחזור למבנים האינטלקטואליים הישנים שגדלנו עליהם; לְמה שלמדנו בבית הספר, מה שחונכנו לחשוב באוניברסיטה או בעבודה שלנו. זו יכולה להיות אידאולוגיה פוליטית, הטיה תרבותית, תכונה אישיותית או כל דבר אחר שיצר את ההשקפות, האמונות והרעיונות שאנו חיים איתם. אני מאמין שחשוב להשקיע זמן בחקירה של ההנחות, האמונות וההטיות התרבותיות האלה ולאפשר לתרגול המדיטציה שלנו לשחרר אותנו, לדוגמה, מסוגיות כמו גזענות, פטריארכיה וסקסיזם – אם למנות רק שלוש מהן.

במובן זה הייתי בר מזל, אני חושב, מפני שנולדתי במדינה אחת וכשהגעתי לבגרות (אם זה קרה אי פעם, ויש לי ספקות) עברתי לתרבות שונה מאוד שכמה מהאמונות וההנחות בה היו שונות מאלה שגדלתי עליהן. כך חייתי שנים רבות עם מידה כלשהי של דיסוננס בין ההנחות שלי לבין מה שקורה סביבי. ועכשיו, אחרי שהות של יותר מ-20 שנה בתאילנד וביקורים מדי פעם בארצות הברית, הדיסוננס נמשך, שזה די משעשע. משאיר אותי להלך על קצות האצבעות.

טבען של השקפות

בכמה סוטות בפאלי מזמנו של הבודהה יש דוגמאות להשקפות קבועות שהגו פילוסופים ואנשים דתיים. הטרמינולוגיה של ההשקפות האלה עשויה להישמע מוזר לאוזניים מודרניות, ואולם המשמעות עדיין תקפה בימינו, ואולי אפילו יתברר שגם לנו יש דעות קבועות בעניינים שדובר בהם בזמנו של הבודהה: “האם היקום סופי או אינסופי?” בשאלה קוסמולוגית זו עוסקים גם בימינו, בניסוח שונה – האם היקום ימשיך להתפשט בלי סוף או שסופו להתכווץ? או “האם הנפש והגוף זהים או שהם שונים?” זהו ויכוח מתמשך במדעים קוגניטיביים, הקשור לטבע ההכרה וליחסים גוף/נפש.

אבל, אם אנחנו יכולים לראות שאלה הם רק מבנים של התודעה, שהם מחוץ להתנסות שלנו, שיצרנו אותם במשותף, איננו חייבים להיאחז בהם. השקפה מתקבעת כשחושבים שהתוכן שלה תמיד תקף, קבוע ואמיתי. אבל אם אתם מבינים שזה רק רעיון שנהגה במוחו של אדם אחד או כמה אנשים, ועבר מדוד לדור, קשה להיאחז בו כדבר קבוע. בכמה מהדעות שיש לנו אנחנו עדיין נאחזים מפני שטרם הבנו שהן דעות שמישהו הגה? זה עניין שיש לחקור אותו.

הבודהה דיבר על “השקפה נכונה” כראיית האמת של דבר בלי להיאחז בו. די בהתבוננות זהירה ובחקירה כדי להראות לנו שדהמות הן ארעיות, לא מסַפקות וריקות מכל תנאים. אבל השקפה נכונה מסוג זה שונה בבירור מיצירת שיטה פילוסופית שמבוססת על השקפה, וגם מעוררת בכם הרגשה שאתם עליונים על מי שאינם חולקים איתכם את אותה השקפה. מוכָּרים בודהיסטים שנאחזים ברעיון של אי-היאחזות ואחר כך משתמשים בו כדי לבקר אחרים. או שאתם עשויים לשמוע שכדי להיות בודהיסטים צריך שיהיו לכם השקפות מסוימות. לאחרונה נכתב שאם אתם לא מאמינים בלידה מחדש, אתם לא יכולים להיות בודהיסטים.

כשאנחנו בוחנים את חקירת ההשקפות מנקודת מבט של ההנחיות לתרגול באנאפנאסטי סוטה, אנחנו רואים שהדגש הוא על ארעיות ושמיטה. לא משנה למה אנחנו מכוונים את תשומת הלב שלנו – גורמים של הדרך, חמש היכולות, חמשת הכוחות, או כל נושא אחר שמצוין בסוטה – עלינו לראות את הארעיות של כל מה שנחווה, לראות את אי-היציבות שלו, לראות את העובדה שכל מה שעולה תלוי בדברים אחרים. לכן אין לו קיום מהותי משל עצמו. כל מה שיש הוא תלות הדדית, היעדר עצמיות וריקות של הכול.

חורשים את השדות שלכם עם גורמי ההתעוררות

חלק גדול בלימוד של בודההדאסה היה קשור ביישום הדברים לחיי היומיום. הנחת היסוד שלו הייתה שלהיות בודהיסט פירושו לחיות ללא סבל, ולא רק באיזו מערה, בריטריט או במנזר, אלא בתוך כל דבר שאנחנו עושים. והדרך לחיות ללא סבל היא להפוך את מה שאנחנו עושים – חורשים את שדות האורז, מצחצחים שיניים, מדיחים כלים – לתרגול של הדרך. בודההדאסה היה נטוע בסביבתו, ולכן דיבר לעיתים קרובות על שבעת הגורמים להתעוררות בשפה עממית ופשוטה. בימיו, האיכרים התאילנדים סמוך למנזר סואן מוק עדיין השתמשו בתאואי מים כדי לחרוש את שדותיהם. כיום, בעקבות שינויים כלכליים, כבר כמעט לא משתמשים בהם לחריש, וגם גידולי האורז שם התמעטו, אבל כך היה אז. הוא היה אומר לכפריים: “כדי לחרוש את השדות, האיכר צריך להשתמש בשבעת הגורמים להתעוררות”.

בראש ובראשונה, אתה צריך להיות מודע היטב למה שאתה עושה. אתה צריך לשים לב לתאו, ואתה צריך לשים לב למחרשה. אם המחרשה ננעצת עמוק מדי היא נתקעת; אם היא לא חודרת עמוק מספיק, היא לא תועיל. אתה צריך לשים לב לאן לפנות, לסימנים שאתה נותן לתאו, ולגורמים רבים אחרים.

ולא רק תשומת לב – כשאתה חורש את השדה עם התאו, אתה צריך כל העת גם לחקור. התודעה צריכה להיות דרוכה, לבחון דברים ככל שאתה מתקדם: לבדוק את איכות האדמה, דרגת הלחות, מצב התאו, מיקומם של מכשולים. אתה צריך ללמוד תוך כדי העבודה.

אתה צריך להשקיע מאמץ – פיזי וגם מנטלי. ללא מאמץ אתה עלול לא לשים לב למתרחש סביבך ולהתרשל. אם התאו שלך מאולף היטב, לזמן מה אולי הוא פשוט ימשיך ללכת; אבל, כמו סוסים ופרדות יש גם תאואים לא ממושמעים, ואם הם מבחינים ברפיון כלשהו באחיזה שלך, הם ינצלו את זה.

אתה גם צריך מידה כלשהי של סיפוק במה שאתה עושה. בין שאתה חורש שדה ובין שאתה מתרגל מדיטציה – כל דבר יכול להיות משעמם או מכביד אם לא מוצאים בו סיפוק. או שהוא יכול להיות מהנה במובן הדהמי – מעניין, מתגמל. בדרך מיטיבה אנחנו מסוגלים יותר לחפש את מה שמספק אותנו.

והסיפוק הזה יביא למצב של רגיעה. כשאנחנו חורשים את השדה שלנו אבל מוטרדים פיזית, נרגיז או נבהיל את התאו; כשהתודעה שלנו מוטרדת – זה יעכב כמה מהגורמים האחרים. קל יותר להיות נוכח כשאתם חורשים את השדה או מתרגלים מדיטציה כשאתם רגועים.

כשהתודעה שקטה, היא נעשית ממוקדת יותר באופן טבעי. הגורמים שמטרידים ומסיחים את הדעת מתבטלים ולתודעה קל יותר להישאר ממוקדת במשימה אחת. האיכר והתאו – שניהם צריכים להתמקד כדי שהשדה ייחרש לפני רדת החשיכה.

כשכל הגורמים האלה נוכחים – והם מחזקים זה את זה הדדית – התודעה יכולה רק להשגיח ולשמור שדברים לא יסטו ממסלולם. המאמץ נעשה חסר מאמץ, אם אפשר לומר כך. השתוות הנפש היא כזאת – כאשר אתה לגמרי באיזון ועדיין יש איזו תנופה. אתה לא שוגה, והעבודה נראית כנעה קדימה מעצמה.

כך שבעת הבּוֹגְ’הַנְגָה [גורמי ההתעוררות] יכולים לעבוד יחד ולהפוך כל פעילות בחיי היום-יום לתרגול מתגמל של התקדמות בדרך להתעוררות.