אסטרטגיות להקטנת סבל מול אסטרטגיה לסיום הסבל

א. מהו מקור הסבל ?

כל אחד מאיתנו חש שהוא סובל מעת לעת. בכך אין יוצאים מן הכלל, לפחות לא לאורך זמן.

אנו מאמינים שאנו יודעים את מקורות הסבל שלנו, את הסיבות האמיתיות שגורמות לנו לאי נחת, אי שקט, תסכול, כאב, פחד, כעס וכן הלאה.

רובנו משוכנעים באמת שמקורות הסבל בחיינו הינם חיצוניים, תוצרים של נסיבות החיים שבהם אנו נתקלים מעת לעת ושל כוונות, דיבורים ומעשים של אנשים אחרים.

האירועים העיקריים שנתפסים כ”גורמי סבל חיצוניים” הם נסיבות הטומנות בתוכן קושי רגשי.

לכאן שייכים החל מאירועים דרמטיים כמו מחלות קשות, פרידות מאהובים, פיטורין, תהליכי הזדקנות, גסיסה ומוות ועד לאירועים שהינם יומיומיים יותר כמו פקקים בדרך לעבודה, הלחץ במשרד, הוצאות כספיות לא מתוכננות ואפילו התור בקופת חולים או הבטחות שקיבלנו ולא קוימו.

כך אנו מביטים גם על מערכות יחסים עם אנשים שונים, שאנו משוכנעים שעצם קיומם גורם לנו לחוות רמות שונות של סבל בגלל מי שמצוי בצידה  השני של אותה מערכת (ואין שום סיכוי אמיתי שהוא/היא ישתנו ויבינו סוף סוף אותנו ואת הטעויות שהם עושים בקשר אלינו)  ולכן, אנו משוכנעים שרק אי קיומן של אותן מערכות יחסים הוא זה שיכול לפתור סופית את הסבל העולה מהן.

ב. כיצד ניתן להקטין סבל ולהרבות אושר?

היות ואנו משוכנעים כי ביכולתנו להצביע באופן ישיר ומדויק על אירועים, אובייקטים , נסיבות, תנאים ואנשים, שהם גורמי הסבל בחיינו, הדבר מביא אותנו, באופן טבעי, לחיות באסטרטגיה שמטרתה היא הקטנת רמת הסבל הזו.

השקפה זו מביאה לבניית תגובות מסוגים שונים כלפי החיים וכלפי הנסיבות “מייצרות הסבל ” שבהם וכול אחד מאיתנו יכול לזהות בעצמו אחד מהן או שילובים שלהן:

(1) התגובה הראשונה היא התעלמות- זהו אותו דיבור פנימי שמנסה לשכנע את עצמנו ששום דבר לא קרה, אותו ניסיון שלא להיות בקשר עם גורמי הסבל, והמאמץ ליצור הכחשה שלהם.

(2) התגובה השנייה היא הקטנה-זהו הניסיון ליצור מערכת פנימית שאינה מושפעת מאותן נסיבות חיצוניות, על ידי שכנוע עצמי שזה לא כל כך נורא, שזה יעבור בקרוב וכן הלאה, מתוך תקווה שהדבר יקטין את מידת השפעתם הרגשית על חיינו.

(3) התגובה השלישית היא מהילה- זהו הניסיון למלא את חיינו במקסימום של גורמים הנתפסים כמעלימי סבל, ניסיון למהול את הסבל באושר, גם אם הוא זמני. מכאן הצורך “לקרוע את החיים”, “אכול ושתוה כי מחר נמות” ועוד משפטים המנסים להאדיר את חשיבות ההנאות החושיות שניתן לחוות.

(4) התגובה הרביעית היא תקווה- זהו הניסיון להעביר את כובד המשקל לעתיד . כי זה מה שחשוב באמת ומתוך בניית תקווה שבעתיד יהיה טוב יותר, היכולת לסבול את ההווה מתחזקת  

(5) התגובה החמישית היא התגברנו- זהו הניסיון להעביר את כובד המשקל אל העבר ואל מה שאירע בו . מתוך בניית אמונה שבעבר כבר אירע הרע מכול, ובזכות העובדה שהצלחנו לעמוד במה שהיה, היכולת לסבול את ההווה מתחזקת. 

(6) התגובה השישית היא פסיביות- זהו מצב של ייאוש שקט, שבנוי על חוסר אמון בעצמנו וביכולתנו ליצור שינוי, להקטין את הסבל בחיינו ולהביא אושר.

מכאן, יכולה להתפתח גם השקפה של “הרמת ידיים” שאומרת שאין מה לעשות, יש גורל שאין לשנותו ומה שנותר הוא או  להעביר את הזמן.

תגובה אחרת היא הנכונות להעביר את  האחריות לגורם חיצוני שנתפס כבעל ידע ויכולת להתמודד עם המצב (החל מגורו, קואצ’ר, רב, מנטור, בן/בת זוג דומיננטי/ת, רופא, פסיכולוג,  ועד לאמונה באל כול יכול).

(7) התגובה השביעית היא אקטיביות- זהו מצב של פעילות יתר (או אולי “ייאוש פעיל”), אותו רצף של ניסיונות ליצור שליטה על העתיד דרך עשייה.

השקפה זו משרתת אותנו בהפחתת הסבל בהווה, הן בזכות כך שההזדהות עם העשייה מגדירה אותנו (אני איש עסקים, אני מצליח, אני בעל ידע) והן בזכות העובדה שהפניית תשומת הלב לעשייה מאפשרת לנו להימנע מהתבוננות במחירים שעשייה זו גובה מאיתנו.

בסוג תגובה זה, העשייה אינה במטרה להשיג יותר (כסף, מעמד, כוח, הערכה, הצלחה וכו’) והעשייה עצמה הופכת להתמכרות שאינה תלויה בתוצאותיה.

(8) התגובה השמינית היא שכר ועונש- זוהי השקפה שיש מישהו או משהו  שבודק ושופט אותנו, לפי מחשבותינו, הדיבור שלנו ומעשינו.

לפיכך, עלינו לחשוש מעשיית רע- כדי שלא נענש על כך  ולהרבות בעשיית טוב- כדי שנקבל שכר הולם לכך.

בסוג תגובה זה, השכר והעונש נתפסים ככאלו שיבואו לידי ביטוי בחיינו (בריאות שלמה, פרנסה טובה, הצלחה, הערכה, מעמד, חיים נוחים וכו’)

ג. מהי התורה על רגל אחת

כאשר נשאל הילל הזקן על ידי גוי: “מהי התורה על רגל אחת?”, השיב לו: “ואהבת לרעך כמוך. על תעשה לרעך מה ששנוא עליך”.

זהו אחד המשפטים המורכבים  ביותר שאני מכיר. על פניו, יש כאן רק דרישה מפורשת לא לעשות רע לאנשים אחרים, בשום אספקט שאני לא הייתי רוצה לחוות אותו.

אבל , יתרה מכך, יש כאן דרישה שככול שאהבתי את עצמי גדלה (תחושת העצמי/ אגו שלי עולה), כך עלי לאזן אותה לראות את האחר כשווה לי.

ובנוסף, ישנה כאן הצעה להתבונן גם באופן שבו אני יכול לראות כל אדם כרעי, לא רק את אלו שקל להגדירם כך (בני משפחתי, חברי, השותפים להשקפותיי וכן הלא) אלא גם את אלו שיש צורך לעשות עבודה פנימית כדי לראותם ככאלו (מי שקשה לי איתו, מי שפגע בי בעבר ואף את אלו שאני מכנה אויביי).

כאשר אנו מנסים לברר, מהי תמצית הוראותיו של הבודהה לשאלה מסוג זה, חושבני שהתשובה המתאימה ביותר היא (בתרגום חופשי):

“הימנע מעשיית רע,

הרבה בעשיית טוב

וטהר את התודעה.

זוהי תורתם של כול הערים”.

הבודהה מצביע כאן על האוניברסאליות של הדרך, על כך שזו אינה תורתו שלו בלבד, אלא מה שמלמדים כל אלו שניעורו מהאשליה של קיום  “עצמי” עצמאי, נפרד, שאינו משתנה ואינו תלוי נסיבות ותנאים.

אלו שניעורו מאשליה זו, רואים את המציאות שמעבר לסובייקטיבית כריקה מאותה אשליה וכפי שהיא באמת.

כפי שראינו, ישנו כאן אזכור של שלושה מרכיבים בהליכה בדרך שיפורטו להלן.

ד. הימנעות מעשיית רע

הדרישה להימנעות מעשיית רע, נובעת מכך שקיים חוק הסיבה והתוצאה (הקרוי חוק הקארמה), לא כחוק אלוהי שמישהו כפה אותו עלינו וישפוט אותנו על מעשינו, אלא כתהליך טבעי, שהתעלמות ממנו לא תשנה את התוצאות הנובעות מכך.

כשם שהתעלמות מחוק הכבידה לא מונעת מחפץ כבד ליפול ולגרום נזק למי שמצוי מתחתיו,בין אם יאמין בכך ובין אם לאו,  כך גם עשיית רע תגרום לאפקטים שלא ניתן להתעלם מהם ושאינם נשחקים עם הזמן.

“עשיית רע” מתחילה בכוונה או ברצון שעומדים בבסיס הפעולה. כאשר  עולה בנו כלפי האובייקט תגובה מזיקה-  של כעס, פחד, אי שקט, קנאה, דחייה, זדון, רצון להרע וכן הלאה- היא זו שקובעת את הפעולה.

הפעולה לפי הבודהיזם יכולה להתבצע באחד משלושת השערים: יכולה לבוא לידי ביטוי כמעשה, יכולה להיות דיבור ויכולה גם להיות מחשבה שתעלה בנו.

כל עשיית רע מייצרת סוג מסוים של אפקט  קארמטי על תודעתנו., כזה שיבוא לידי ביטוי ברמת התודעה שלנו, במקום ובזמן שבו התנאים והנסיבות יהיו מתאימים. בלי שהפוטנציאל לכך יעלם עם הזמן.

כמו זרע שנטמן באדמה וממתין לטמפרטורה הנכונה, ללחות ולדשן בקרקע על מנת לנבוט. כאשר התנאים יבשילו יוכל לנבוט רק זרע מסוים.

ואם נטמן זרע של שיח רעיל, יצמח ממנו רק אותו שיח רעיל ולא שום שיח אחר, גם אם הדבר יקרה אחרי הרבה שנים או אפילו לאחר סיום תקופת חיים הנוכחית.

העובדה שהאפקטים של עשיית רע אינם מוגבלים רק לתקופת חיים אחת,  מסבירה גם “אחורנית” ( את העובדה שאנו  חווים סבל בחיינו אלו, כאן ועכשיו, שמקורו פתיחה של אפקטים קארמטיים, מפעולות שנעשו בעבר) וגם “קדימה” (את העובדה שפעולות שליליות שאנו עושים היום יאפיינו את המשך חיינו ויגרמו לנו לסבל בעתיד  ) 

ה. להרבות בעשיית טוב

“עשיית טוב” מייצרת את אותו תהליך קארמטי, רק שכאן, נטמן זרע של עץ נושא פירות טובים למאכל, כאשר ינבוט בעתיד, יהיה זה רק אותו עץ נושא פירות טובים.

הסיבה שהבודהה אינו מסתפק בהנחיה להימנע מעשיית רע , נובעת מכמה סיבות שהעיקרית בהן היא העובדה שהאפקטים הקארמטיים מתנהגים כמו מלח שמפוזר על פני המים.

כאשר המלח (פעולות שליליות) מפוזר בכוס קטנה (תודעה שבה אין הרבה פעולות חיוביות), השפעתו מועצמת ולא ניתן יהיה לשתות מים אלו בגלל היותם מלוחים מאד.

לעומת זאת, אם המלח מפוזר באגם גדול, (תודעה שבה קיימות הרבה פעולות חיוביות), הם יהיו עדיין ניתנים לשתייה וטעמו של המלח (הסבל כתוצאה מאותן פעולות שליליות) מתמתן.

אנלוגיה זו מסבירה הן את הפרדוקס של “צדיק ורע לו” ו”רשע וטוב לו” ,היות ואיננו יודעים מה היחס בין פעולות חיוביות ופעולות שליליות שנעשו על ידי כל אדם ואדם, הן בתקופת החיים הנוכחית והן בתקופות חיים קודמות.

בנוסף, האופן שבו בא לידי ביטוי חוק הקארמה , מונע מהחיים להיות דטרמיניסטיים, קבועים מראש וחסרי כל אפשרות ליצירת שינוי.

על פי הגישה הבודהיסטית, כל אדם, אפילו אם הוא הפושע הגדול ביותר, יכול לייצר שינוי בחייו, על ידי הימנעות מעשיית רע והתמקדות בעשיית טוב והטקסטים הבודהיסטיים מלאים בדוגמאות של אנשים כאלו, שהגיעו להתעוררות מלאה, אף במשך תקופת חיים אחת שבה הקדישו את עצמם ליצירת אותו שינוי.

ו. וטהר את התודעה

טיהור התודעה הוא ההליכה בדרך. זהו הכלי שבעזרתו ניתן להגיע לערות מלאה ולהכחדת הסבל.

זוהי נקודה חשובה, היות והבודהה אינו נעצר בהנחיות להימנע מרע ולהרבות הטוב. למרות שאלו אבני היסוד שעליהם נבנית הדרך, שאין לוותר עליהם ולא ניתן להמעיט בחשיבותן.

טיהור התודעה מתייחס לשינוי באופן שבו אנו תופסים את המציאות בכלל ואת עצמנו בפרט.

זהו טיהור של “שלושת הזיהומים”, אשר נמצאים בשורשיהן של כול הפעולות השליליות:

(1) השתוקקות- לריגושים סנסוריים  נעימים, לכך שאנו רוצים “להיות” ולהמשיך להתקיים, להכחדה של קיום מסוים שנתפש כלא ראוי או מייצר סבל

(2) כעס/ איבה/ שנאה- כלפי כל אובייקט שנתפס  כמאיים על ה”עצמי” שעימו אנו מזדהים

(3) בורות- הבלבול והאשליה שמעוותים את ראיית המציאות שלנו וגורמים לנו להזדהות עם ארבעת העיוותים (ויפאלאסא) בתפיסה, לפיהם  :

הגוף הוא יפה

הגוף והתודעה הם (מקור ) אושר

הגוף והתודעה הם קבועים ולא משתנים

הגוף והתודעה הם “אני” ו”שלי”, בעלי מהות נפרדת וקיום עצמאי

ז. אסטרטגיה להפסקת הסבל

טיהור התודעה מביא אותנו לראיית המאפיינים האמיתיים של המציאות ומאפשר לנו לחיות בתוך הסבל, בלי להיות מוכרעים על ידיו.

כפי שניתן לראות, הגישה הבודהיסטית, מתחילה בשינוי משמעותי כלפי האקסיומה שעמדה בבסיס אותן האסטרטגיות להקטנת הסבל שפורטו מקודם. בהבנה שגורמי הסבל אינם נסיבות חיצוניות אלא פנימיות, כאלו שמקורן בתודעה מבולבלת ולא מיומנת.

מכאן, נגזרת האסטרטגיה הבודהיסטית להפסקת הסבל- הסטת המאמץ מאותם ניסיונות בלתי פוסקים להקל על הנסיבות החיצוניות של חיינו,  למאמץ שיביא לתוצאות בעלות ערך אמיתי ולהפסקה מוחלטת של הסבל.

אין זה תהליך פשוט כלל וכלל.

יש קושי עצום בנכונות לקבל על עצמנו את האחריות המלאה על קיומו של הסבל בחיינו, והסכמה להפסיק עם הניסיונות להטיל את האחריות על מקורו של אותו סבל על גורמים חיצוניים, נסיבות חיינו, מערכות יחסים ואנשים אחרים.

זהו מאמץ שמופנה פנימה, ליצירת שינוי בתודעה שלנו, להפיכתה מתודעה מבולבלת ומלאת אשליות, לכזו שהיא פתוחה, שקטה ויודעת את המציאות כפי שהיא באמת.

בסופו של תהליך, זהו מה שהבודהה מכנה: “לחיות חופשי בתוך העולם”. בניית היכולת להמשיך ולחיות בתוך אותו עולם כאוטי, מלא כאב, צער, ייאוש, וקשיים שהיו תמיד וימשיכו להיות כאלו, אבל עם הבדל אחד משמעותי- בלי להזדהות עם נסיבות אלו, בלי להגדירן לעצמנו כ”מייצרות את הסבל שלי” ובלי להיות נשלטים על ידיהן.