אמת יחסית מול אמת מוחלטת

1. הקדמה-מדוע צריך בכלל לדון במושג ה”אמת”?

מטרת הבדיקה של המושג “אמת”-איננה פילוסופית או לצרכים אינטלקטואליים (כי “זה מעניין”)

הכוונה היא:

         -להאיר לנו את האופן (הלא מודע) שבו אנו עובדים עם סיטואציות וחוויות( ובמלים אחרות את    הדפוסים המנהלים אותנו…)

         – ולתת לנו כלים מעשיים, שבעזרתם נוכל להקטין את הסבל (דוקהא) בחיינו

בהקשר זה-למושג “אמת”-ויותר מכך, לכל מה שמשתמע ממנו עבורנו-ישנו ערך רב. לכול כיוון שנביט-פנימה והחוצה ,לעבר ולהווה-נוכל לאשר כי הרבה סבל נגרם בשם “האמת” והרבה דם  נשפך בשם ה”אמת”

לסיכום: “אמת “- שממנה נגזרים ניסיונות להשיגה\להגן עליה\להנחיל אותה היא מושג מפתח- בחיי היומיום של כול אחד ואחד מאיתנו ואיננה רק מושג פילוסופי-שנחמד לדון בו.

2. המלה “אמת”-ומשמעותה בשפה העברית:

המלה “אמת”:

         -מתחילה באות א’ (האות הראשונה)

         – ומסתיימת באות ת'(האות האחרונה)

         -במלים אחרות-“אמת”  חייבת לכלול-הכול (מא’ ועד ת’), אחרת היא “אמת חלקית”

כאשר “אמת” היא חלקית-ניתן למצוא בתוכה (בתוך המלה “אמת”-המסמלת את המשמעות העמוקה של המושג):

         – בהתחלה-“אם” (אימא)=לידה\התחלה

         – בסוף- “מת”(מוות)=סיום

מדוע זה כך? כי כול דבר חלקי-כפוף בהכרח להתעוררות\לידה ולדעיכה\מוות ויש בו שינויים, בכל הזמן שבו הוא קיים(כ”אמת”)

3. לידה ומוות-במחזור החיים של “אמת מוחלטת”

זהו גם האופן שבו אנו מתייחסים ל”אמיתות”  שלנו: בהתחלה –כשאנו מבינים(סוף סוף) משהו-אנו נוטים להתייחס אליו בתור “אמת מוחלטת”

זהו תהליך “הלידה” של אותו מושג. שבשלב זה –תחושה של הקלה\של נשימה לרווחה – “סוף סוף מצאתי את האמת”.

יחד עם תחושה זו-ישנה נטייה להפוך את המושג –ל”אקסיומה”. במלים אחרות-אנו ניגשים לכל סיטואציה או חוויה,עם ביטחון גדול יותר- שנובע מכך שאין צורך לבדוק שוב את מה שמוגדר אצלנו כ”אמת”(לרוב-באופן לא מודע)

ברמה המעשית-אנו ניגשים לסיטואציה\חוויה-לא כחוויה שנפגשנו איתה לראשונה, אלא “ישירות לשלב ב'” (אנחנו יודעים מראש- “מה נכון” או “מה עומד לקרות”). בהמשך-מתחיל לעלות ספק, לגבי ה”מוחלטות ” שהייתה בנו כלפי אותה השקפה.

זהו  תחילת ה”מוות” שלה (בהקשר של ההתייחסות אל ההשקפה -כאל “אמת מוחלטת”). תהליך זה הינו תהליך של שינוי, שאנו מבצעים וחווים אותו ברמות קושי שונות:

         -מאמיתות  שוליות\פחות חשובות-נפרדים בקלות (יחסית)

         – מאמיתות משמעותיות של חיינו-ישנה היאחזות וקושי רב לשנות (גם אחרי שישנה הבנה         בצורך בשינוי)

הסיום-או ה”מוות” (של אותה השקפה- כ”אמת מוחלטת”) נדרש כדי ללדת אמת חדשה. אי אפשר לשפוך מים חיים לתוך כוס מלאה, יש צורך לרוקן קודם את התכולה הנוכחית

כאן משתנה נקודת המבט –ואנו מבינים שמה שהיינו    בטוחים שהיא “אמת מוחלטת”-אינו אלא “אמת יחסית”.

4. אמת מוחלטת ואמת יחסית –בבודהיזם

הבודהיזם מדבר על שתי רמות של “הבנה” או “ידיעה”:

         -“ידיעה יחסית” או “ידיעה מותנית”= “אנובודהא” (ANUBUDDHA ). זוהי הבנה הקשורה לידע או לתוספת ידע. הידע ברמה זו הוא ידע אינטלקטואלי, מבוסס על זיכרון מצטבר, תפיסה אינטלקטואלית של נושא בהתאם למידע נתון. אמת כזו, מקורה הוא בגורם חיצוני (מישהו או משהו שהקנה לנו את הידע)

         -“ידיעה מוחלטת” או “הבנה עמוקה”=”פאטיוודא” PATIVEDA) ). זוהי ראיית טבעם האמיתי של הדברים, ללא שום תווית או שם (ללא המשגה). אמת כזו-מקורה פנימי,היא יכולה להתקיים  רק במקרה של התנסות ישירה. היא אפשרית-רק כאשר התודעה משוחררת מכל  “הזיהומים” ומפותחת במלואה באמצעות מדיטציה

“קאלאמא סוטה”-מאירה את יחסו של הבודהא למושג האמת:

תושבי קאלאמא התלוננו בפני הבודהא שהם מבולבלים ביחס לאמת. הם הסבירו שכול פעם מגיע אליהם מורה\גורו\רישי\סוואמי אחר: שמסביר את תורתו, משמיץ את התורותשהסבירו המורים שהיו שם לפניו ומכנה את תורתו-“האמת היחידה”.

הבודהא אומר להם שהם מבולבלים בצדק-כי הנושא מסובך ואחר כך מונה 10 נושאים –שבזכותם נהוג להתייחס לנושא מסוים כ”אמת”:

                  1) סיפורים

                  2) מסורת

                  3) שמועות

                  4) סמכות של ספרים קדושים

                  5) היגיון

                  6) היקש

                  7) רושם

                  8) ההנאה בהעלאת השערות

                  9) מראית העין של האפשרויות

                  10)הרעיון של “זהו המורה שלי”

הוא פוסל את כול אלו- כנימוקים שבזכותם ניתן להתייחס למשהו כאל “אמת” ומסביר כי רק התנסות ישירה מאפשרת לאדם להחליט מהי אמת: “כאשר אתם יודעים בעצמכם שדברים מסוימים אינם מועילים (א קוסאלא),שגויים ורעים- הניחו להם. כאשר אתם יודעים בעצמכם שדברים מסוימים הם מועילים (קוסאלא) נכונים וטובים-דבקו בהם”.

*הבודהא מרחיק לכת ודורש מתלמידיו לבחון אפילו את ה”טאטאגאטא”(השם שבו הבודהא התייחס לעצמו),כדי שהתלמיד יהיה משוכנע מעבר לכול ספק בערך האמיתי של המורה שלו

אם כך, הבודהא מתייחס ל”אמת מוחלטת” ככזו שעולה רק מהתנסות ישירה, שקיימת בתוכנו כבר כיום-  אבל  (רק)  כפוטנציאל ותבוטא-כאשר הפוטנציאל שבנו יפרח במלואו (על ידי אימון התודעה וטיהורה מזיהומים).

לכן, בסוף הדרך, ה”ארהנט” מעיד על עצמו (במשפט הסמלי- שבו הוא משתמש כדי להכריז על ההארה) “חיי הטוהר מוצו, מה שיש ללמוד נלמד,לא תהיה עוד לידה”. למי שהגיע לסוף הדרך אין יותר צורך ללמוד-הוא הגיע לידיעת הדברים כפי שהם באמת (הגשמת האמת המוחלטת)

תזכורת: בשלושת שלבי ההארה הראשונים (שלא בטוח כי הגענו אליהם…) עדיין יש צורך ללמוד!!!

5. הספק- ומקומו בחיפוש אחר “האמת המוחלטת”:

ספק או חוסר החלטיות הוא: “זה אשר חסר את התרופה של החכמה” (וי/VI=חוסר/DEVOID, צ’יקיצ’א/CIKICCHA= חכמה/WIDOM). המכשול הזה מוסבר גם- בתור: ה”רוגז” (VEXATION) כתוצאה ממחשבות מבולבלות (PERPLEXED) (ויצ’י/VICI= חיפוש/ SEEKING, קיצ’א/KICCHA= רוגז/VEXATION)

חשוב להבין כי המושג הנ”ל אינו בשימוש של “ספק כלפי הבודהא”, היות וגם “לא בודהיסטים” מדכאים באופן זמני (INHIBIT) ספק- כאשר הם משיגים את  (מצב התודעה של) הג’האנא.

הערה: רק כאשר משתמשים במושג ספק בתור אחד מעשרת  ה”כבלים”=   סאמיוג’אנא (FETTERES) אשר קושרים את האדם לסאמסרה- שם, המושג כולל ספק ביחס לבודהא (וכן לדהאמה ולסנגהא)

כאשר ההתייחסות היא בתור “מכשול”, ספק מצביע על: “חוסר יציבות” או “חוסר החלטיות” של האדם- כלפי משהו ספציפי שאותו אדם עשה או מתעתד לעשות

הפרשנים מסבירים “ספק” בתור- חוסר היכולת לקבל החלטה ברורה/מוחלטת לכאן או לכאן, ובמילים אחרות “חוסר החלטיות”

הסימבול: אגם שמלא בחול שלא שקע (עקב מחשבות מבולבלות…) שמעכיר את המים ואינו מאפשר לראות את הדברים בצלילות ובהירות

מהו ספק המהווה מכשול להכרה באמת (ויצ’יקיצ’א). זהו ספק אשר מופנה לעתיד-לדרך שבה אנו מתקדמים. זהו ספק שמקורו-בפחד מפני השינוי, כי כל שינוי-מאיים על יציבות ה”אני” ונתפס כמביא למותו של ה”אני”,( אותו “אני”, שמנסה בכל כוח- להישאר במצב המוכר) גם אם הדבר כרוך בסבל רב במצב הנוכחי(וראה הדיון במושג המוות כחלק מהדרך-מקודם).

ומהו ,לעומתו “ספק נאצל”-המהווה כלי \מניע להתקדמות בדרך? זהו ספק –אשר מסרב לקבל כמובן מאליו- את המצב הנוכחי, ואת “האמיתות ” הנוכחיות-כמוחלטות. זהו ספק שמתפתח יחד עם ההליכה בדרך מתוך הצטברות של התנסויות המצביעות שוב ושוב על השינויים הבלתי פוסקים בנקודות ההשקפה שלנו

ספק מסוג זה  מוכן לקבל- את חוסר היכולת שלנו להבין כעת את “האמת המוחלטת”(או במלים מעשיות יותר-את מאפייני המציאות כפי שהיא באמת) אבל אינו רואה בחוסר יכולת זו מגבלה או מכשול, אלא אתגר.

6. שלושת מאפייני המציאות (טי לאקהאנא) – ההגדרה

שלושת מאפייני המציאות לפי הבודהא הם:

         – אניצ’א- ארעיות,שינוי מתמיד, העובדה שאין שום תופעה מותנית שהיא נצחית

         – דוקהא- סבל,קושי, אי נוחות, חוסר היכולת לשהות באותו מצב ללא שינוי

         – אנאטא- אין אני קבוע ולא משתנה שניתן למצוא בגוף (רוּפָּא) או בתודעה (נאמא)

כאן מופיעה בעיה – שלושת מאפייני המציאות מוסתרים מעינינו, אנו לא יכולים “סתם” להתבונן עליהם (לפחות, כשמדובר על מי שנמצא בתחילת הדרך- ולא רכש עדיין מיומנות ו”חכמה” מספקים)

7. מה מסתיר את שלושת מאפייני המציאות? מדוע אנו מתקשים לראותם?

מה מסתיר את שלושת מאפייני המציאות?

(1) אניצ’א – ארעיות:

הגורם אשר מסתיר את אניצ’א ב”גוף- תודעה” שלנו – הוא “ההמשכיות” (סאנטאטי). אין מדובר בחוסר יכולת לראות שנוי וארעיות בתופעות “מובנות מאליהן” כמו קבלת העובדה שיש שנויים מסביבנו (למשל שהטבע משתנה, שאפילו בניינים אינם נצחיים וכו’) ואפילו בתוכנו, לפחות באופן מוגבל- למשל שהגוף עובר   שינויים, שאינו נצחי וקבוע, שמחשבות באות והולכות וכו’.

מדובר על תפישה (מוטעית) לגבי האופן שבו מתקיימים הגוף והתודעה בכל רגע ורגע . העלייה והדעיכה המהירה של הגוף והתודעה, גורמת לנו להאמין שהם מתמשכים או קבועים – ללא שינוי, בעוד שלמעשה הם נוצרים, דועכים ונוצרים מחדש כל הזמן.

ניתן לדמות זאת לסרט קולנוע אשר עשוי מתמונות בודדות ונפרדות (כל תמונה או פריים   מייצגת “רגע מחשבה” או “יחידת פעולה” בסיסית של התודעה שלנו – מהנקודה שבה נקלט גירוי כלשהו על ידי דלתות החושים שלנו ועד שהוא עובר תהליך של זיהוי, עיבוד, תגובה ורישום) אבל, בגלל שהן מופיעות זו אחר זו בקצב מהיר, הן נותנות לנו תחושה (או אמונה…) של תנועה  רציפה ובלתי פוסקת

הערה: מהירות העלייה והדעיכה של כל “רגע מחשבה” כזה (המונח הבודהיסטי לתיאור כל “יחידת תודעה”) מהירה בסדרי גודל עצומים, כמו הדוגמה שניתנה לפריימים בסרט קולנוע (הדוגמא הניתנת על ידי הפרשנים היא שבזמן הבזק של ברק – עוברים מיליארדים של “רגעי מחשבה” כאלו…)

אין ביכולתנו להאט או להפסיק את הקצב המהיר הזה – אבל ביכולתנו לתרגל (והכוונה לתירגול הבודהיסטי הקרוי סאטיפאטהאנא) בהתמדה \ רצינות \ נחישות (אטאפי),עם מודעות  (סאטי- סאמפאג’אנא), עד שתופיע תובנה עמוקה (חכמת ויפאסאנא) ונצליח לראות את ההפרדה בין כל עלייה ודעיכה של “רגעי מחשבה” אלו

חכמה זו תמנע את ה”המשכיות”(סאנטאטי) – אשר מסתירה את הארעיות והשינוי המתמיד של “גוף – תודעה”

(2) דוקהא – סבל:

מה שמסתיר את “האמת של דוקהא” (הסבל) בגוף- הינו חוסר המודעות שלנו לתנוחה שבה נמצא הגוף. ברגע שאנו לא מודעים לתנוחה שבה נמצא  הגוף – אנו לא מודעים לכך שזהו סבל (דוקהא), כלומר שבתנוחה (בכל תנוחה- גם אם כרגע היא נראית לנו נוחה ומפנקת מאין כמוה – מצוי כל הזמן סבל)

דוקהא פירושו: חוסר היכולת לשמור על אותו מצב של הגוף (אותה תנוחה). בשלב כלשהו – ניאלץ לשנות את התנוחה הנוכחית לתנוחה חדשה (וזוהי סאבהאווא- המצב האמיתי של המציאות)

כאשר תנוחה משתנה – ישנו דוקהא-ודאנא (הרגשה של סבל),אבל העדר יוניסו ( קיצור של המונח יוניסו מאנאסיקארא – היכולת לראות את הסיבה האמיתית לכל מה שאנו עושים ולכל התופעות \דהאמות) – בתנוחה הישנה, מונע מאיתנו לראות את דוקהא-ודאנא

אבל כאשר אנחנו מפתחים את היכולת להתבונן בתנוחה של הגוף   ללא הפסקה: יוניסו יעבוד- כדי למנוע מ”זיהום” התודעה להתקיים. אז לא יעלו “נעים” ו”לא נעים” בתנוחה הישנה והתנוחה החדשה לא תסתיר את האמת של דוקהא. למשל, ב”גוף יושב”, כאשר אין יוניסו – תעלה מחשבה ש”אני” סובל (ולא- כפי שהיה במקרה שיש  יוניסו – ידיעה שזה רק “גוף סובל”).

מכאן תעלה תחושת “לא נעים”   שהתוצאה המיידית שלה – כלפי התנוחה (הישנה) הזו, מתפתחת דומאנאסא (התייחסות אליה- כ”לא נעימה” והמתרגל יקום “כי הוא רוצה לקום” (ללא הבנה כי בעצם -שינוי התנוחה צריך להיעשות בגלל שהסבל מכריח לכך) ותחושת אבהיג’הא (התייחסות כאל “נעימה”) תעלה כלפי התנוחה החדשה. אזי, דוקהא-ודאנא (הרגשת הסבל) לא ניתנת לראייה, כי התנוחה החדשה -מסתירה את דוקהא שהייתה קיימת בתנוחה הישנה

(3) אנאטא – אין עצמי:

בניגוד לשני המאפיינים הראשונים של המציאות – דוקהא ואניצ’א – שמוכרים ומובנים לכולנו על פי ההתנסות האישית שלנו ,המאפיין השלישי – אנאטא , מחייב הסבר מיוחד (שלא נעמיק בו כרגע) כי מדובר בהיבט העמוק ביותר של הדרך הבודהיסטית שמנוגד באופן מוחלט- לתפיסת המציאות שלנו (מה שאנו מכנים     כיום “אמת מוחלטת”) שסותר את הדרך שבה אנו מתייחסים לעצמנו ולעולם כולו.

על פי הבודהיזם – כל העולם הוא מערכת דינמית של השתנות מתמדת (אניצ’א), של דברים שמופיעים ונעלמים. הופעתם והיעלמותם קשורה בתלות גומלין עם הופעתם והיעלמותם של שאר הדברים  שום דבר אינו קיים כשלעצמו, במנותק מכל שאר הדברים   והתופעות – לא הפרח בשדה, וגם לא אני. כמו כל דבר בעולם, גם ה”אני”  משתנה ללא הרף.

ראייתה”אני” כמבודד, מנותק, קבוע, בלתי משתנה, נפרד מעולם היא  ידיעה שגויה (אויג’א) היא שמייצרת את הסבל. על פי הפילוסופיה הבודהיסטית , מה שאנחנו מגדירים בתור: “אני / אינדיבידואל / אגו” -הינו רק “קומבינציה משתנה ללא הרף של כוחות או אנרגיות פיזיות ומנטליות”. אותה “קומבינציה משתנה ללא הרף של כוחות או אנרגיות פיזיות ומנטליות”, מורכבת למעשה: מחמישה סוגי הצטברויות- שלגורמים ארעיים , או מצרפים (קהנדהא)שיוצרים את אשליית המוצקות, את הרושם המוטעה של “אני”   נפרד וקבוע

חמשת המצרפים (שלא נדון בהם כאן, רק לידיעה כללית) הם:

·       צורה (רופא) – חומר, גוף

·       תחושות (ודאנא) – נעים, לא-נעים, נייטרלי

·       תפיסות (סאניא) – הזיהוי של מושאי התחושה (הגופניים והנפשיים)

·       תבניות מנטליות (סנקהארא) – נטיות, דפוסים, הרגלים

·       הכרה (ויניאינא) – המודעות לנוכחות של אובייקטים

מה שמסתיר את אנאטא, הוא גהאנא סאנא (תחושת הדחיסות \המוצקות- שבה אנו חווים את הגוף). אמנם גהאנא סאנא היא סאבהאווא דהאמא או פאראמאטא דהאמא- אמת מוחלטת\אולטימטיבית- אבל היא מובילה אותנו להשקפה מוטעית שאנו “גבר” או “אישה” או שיש לנו “עצמי”. אנו לא מצליחים “לחדור” מבעד לאותה חיצונית דחוסה, ולכן מתייחסים רק אליה- כאלמנט מאפיין ומגדיר (הצורההחיצונית של ה”גוף-תודעה” הזה- היא של “גבר” ולכן מהותו היא “גבר”)

ומכאן גם האמונה שבאותו “גבר” או “אישה”- ישנה מהות פנימית בלתי משתנית – שאנו  מכנים : “עצמי” או “אני”. תחושת הדחיסות הזו (גהאנא סאנא) מסתירה מאיתנו את העובדה ש”גוף יושב” שונה מ”גוף עומד”.

 כך נוצרת ויפאלאסא – עיוות של תפישות:

                           1) שגוף הוא יפה

                            2) שגוף ותודעה הם קבועים (ללא שינוי)

                           3) שגוף הוא אושר\שמחה

                           4) שגוף ותודעה הם “אני” או “עצמי”

(4) מדוע כה חשוב להבין את שלושת מאפייני המציאות?

מדוע הדבר כל כך חשוב? משום שבגלל שאין בנו הבנה כזו המבוססת על התנסות ישירה- אנו סובלים. אנו נדונים להיוולד שוב ושוב – בתוך מעגל אינסופי (סאמסארא צ’אקא     = מעגל הלידות מחדש) וכאשר אנו נולדים – יש “באופן אוטומטי”: סבל,שנובע מכך שבחיים יש מחלה, הזדקנות, מוות, עצב,קינה, כאב,יגון וייאוש, הימצאות עם הלא רצוי, היפרדות מהרצוי, אי השגת מה שאנו רוצים  (הבודהא הגדיר 11 סוגי סבל שונים…) הסבל הזה גורם לנו להשתוקק להפסיקו, לפחות לזמן מה, אבל הרצון הזה (הכול כך טבעי ומובן) – לא לסבול, הוא עצמו גורם לסבל נוסף, במקום להקל עלינו

מדוע זה כך? בגלל האסטרטגיה המוטעית – שבה אנו נוקטים כדי להקל על הסבל שלנו. ומהי אותה אסטרטגיה  שהבודהא מגדיר כמוטעית (יותר מכך – היא מוגדרת כקילאסא או “זיהום התודעה”):

הפעילות הרגילה ביותר של חיינו, שמתקיימת בכל רגע ורגע, היא התהליך הקוגניטיבי, שבו מידע חושי מתקבל דרך העין,האוזן, הלשון, האף, הגוף והתודעה. לכל מידע כזה, מתלווה תמיד הרגשה –או נעימה ונוחה, או לא נעימה ומטרידה, או נייטרלית.

כל הרגשה כזו מייצרת תגובה:

                  (1) לובהא- השתוקקות: מה שנתפש כ”נעים” לנו – נרצה ממנו עוד ועוד, נשאף לשחזר ולהעצים את ההנאה שלנו ממנו

                  (2) דוסא- דחייה, כעס: מה שנתפש כ”לא נעים”- נרצה שייפסק ,שייעלם, שלא נרגיש  אותו יותר

                  (3) מוהא- בורות: כל מה  שנחווה כ”נייטרלי” (לא “נעים” ולא “לא נעים”) – אנו מתעלמים ממנו ומגיבים כלפיו באופן אוטומטי ולא מודע (לפי הדפוסים שפיתחנו בעצמנו מאז שנולדנו – הזיכרונות, החוויות, החינוך, הערכים, הדעות, הלימודים, תוצאות התנסויות קודמות, הנטיות וכו’  היות “ואין צורך להתעסק איתו”

התהליך הזה מתקיים כל הזמן – הן ברמה העדינה, החבויה, הלא מודעת (חם לי – אני פשוט מוריד את הסוודר) והן ברמה האינטנסיבית יותר, כאשר התגובה הזו מטביעה את חותמה על התודעה שלנו ומכניסה אותה לסחרור (פאפאנצ’א) (איזה אויר טוב יש פה, כמה נעים פה בקיבוץ הזה, בטבע, במקום להיחנק בדירה שלי בעיר, כמה  נחמדים האנשים פה, לא לחוצים, מחייכים, בעצם, נמאס לי כבר מהעיר הזאת, שמעתי שמוכרים פה חלקות אדמה, ועוד נבנית כאן קהילה בודהיסטית, יאללה, אני עובר לקיבוץ…)

אם העניין לא נפתר (אני לא יכול להוריד או ללבוש סוודר), הוא יחדור לכל ההוויה שלנו – בדיבור, במעשה ובמחשבה. למעשה, כל החיים שלנו, תפיסת העולם שלנו, הדרכים שבהם אנו מתייחסים לאנשים אחרים ולמציאות סביבנו, הנטיות והדפוסים שלנו (הסנקהארות) – כולם נובעים מאותו תהליך מנטלי שנוכח בכל רגע ורגע של הקיום.

הבעיה  עם אותה אסטרטגיה (“שלושת הרעלים” – כפי שהם מכונים בבודהיזם) היא כפולה:

         – ראשית – היא “לא עובדת” (עובדה – אנו ממשיכים לסבול)

         – ושנית – אנו מתעלמים מכך שהיא לא עובדת וממשיכים  להשתמש בה (כל הזמן, לכל        סיטואציה בחיינו)

מדוע אנו עושים כך? מדוע אנו ממשיכים להשתמש באסטרטגיה שנכשלת שוב ושוב, שלא מוכיחה את עצמה וגורמת לנו לסבל? יש לכך מספר סיבות עיקריות:

         (1) אנו נוקטים באסטרטגיה זו – ללא מודעות לכך (וכך- נוצר הרגל “שמנהל אותנו”)

         (2) אנו משוכנעים שזו הדרך היחידה שקיימת (שלפיה יכולים להתנהל חיינו) ואין כל “תפישת מציאות תקפה  נוספת (שיכולהלהוות חלופה לנוכחית)

         (3) באותם רגעים שבהם  הסבל נעלם – באופן זמני- אנו מייחסים זאת לאותה אסטרטגיה (“הנה – עובדה שהיא פועלת”) ולא לאופיו של הסבל

         (4) וגרוע מכך- אנו מסיקים מכך (מההפסקה הזמנית הזו של הסבל) כי בכוחה להכחיד את הסבל לתמיד (ואם זה לא מצליח – “הבעיה אינה בכך שהאסטרטגיה הינה מוטעית- אלא בי, בכך שאני  לא יודע ליישם   אותה כמו שצריך”)

אם כך הדבר- מטרתנו היא לכאורה פשוטה: נתבונן בשלושת מאפייני המציאות האמיתיים , נבין אותם באמת (תתפתח בנו “חכמה”- ראיית הדברים כפי שהם באמת) ואז, באופן אוטומטי – אותם “זיהומים” ייעלמו ויחד עימם – ייעלם לתמיד הסבל.

אבל הבנה מלאה שלהם, אינה רק ברובד האינטלקטואלי, אלא היא מחייבת התנסות ישירה, ורק אז יש בה ערך. הבנה כזו פירושה: הכרה בכך שכל המציאות שלנו (הן מה שקרוי – “מציאות פנימית”: “אני”, מה שמתרחש בתוכי והן מה שקרוי “מציאות חיצונית” או סביבה  או “האחרים”, מה שמתרחש מחוץ לי והדגש הוא על המילה “כל”)- אינה במהותה אלא הכרה בכך ששלושת מאפיינים אלו- מתקיימים כל הזמן (שזו דרך נוספת לומר שרק הם קיימים)

מהי הדרך להבנה הזו? אומר הבודהא – באופן מפורש: “יש דרך אחת ויחידה, המובילה לטיהור הרוח, להתגברות על הצער והייאוש, להיעלמות הכאב והעצב, אל הדרך הנכונה להגשמת ניבאנא – דרכם של ארבעת יסודות המודעות = ארבעת הסאטיפאתהאנא”.

התחלת התהליך היא בהתבוננות מתמשכת  בשלושת מאפייני המציאות, כפי שהם מתבטאים בכל רגע ורגע מחדש, ללא הפסקה. זהו התירגול הקרוי ( בטעות) במערב – ויפאסאנא (או “מדיטציית ויפאסאנא” או סתם “מדיטציה בודהיסטית”)

הערה: ויפאסאנא (תובנה) או “חכמת ויפאסאנא” (חכמה נעלה של ראיית המציאות כפי שהיא באמת) היא התוצאה של תירגול תשומת לב ל”ארבעת יסודות המודעות” (ארבעת הסאטיפאטהאנא):

         – תשומת לב לגוף

         – תשומת לב להרגשות

         – תשומת לב למחשבות

         – תשומת לב למושאי התודעה (הדהאמות)