קורסים סדנאות וריטריטים

קבוצות תרגול ולימוד קבועות

(Mindfulness) תשומת לב לתשומת לב


אחד מנושאי הדיון בכנס מורי ויפסנא בו השתתפתי לאחרונה בספיריט רוק שבקליפורניה היה תשומת לב או ביתר דיוק, תופעת תשומת הלב (Mindfulness): טיפול קוגניטיבי מבוסס תשומת לב, לידה מבוססת תשומת לב, תשומת לב לספורטאים, תשומת לב לאנשי עסקים ותשומת לב בצבא. מצב רגוע של שליטה עצמית ותשומת לב צלולה לרגע הנוכחי יכול לשפר את תפקוד האדם בדרכים רבות, ותשומת לב לרוב נתפסת בדיוק כך. מבחינת הפופולריות שלה (לפחות במערב) תשומת לב צמחה מעבר לאמא הבודהיסטית העתיקה שלה, על כל תפיסותיה הדתיות, והיא לרוב גם לא מכירה בה. זה די מובן: הבודהיזם האתנוצנטרי לרוב לא מקיים מה שניתן לכנות תשומת לב, או אפילו דהרמה.
 
יחד עם זאת, מורי ויפסנא מסוימים, ואני ביניהם, הבענו דאגה – מה עם תשומת לב כתירגול של הדהרמה המכוון לשיחרור? מה עם תשומת לב המבוססת על ראייה נכונה? במקום ללמד חיילים להיות יותר רגועים ובשליטה עצמית, לא יהיה נכון יותר ללמד אותם הנחיות הקשורות למוסר ולקרמה? ומכיוון שתשומת לב דורשת מעין רשיון (נזירה אחת העירה שנמנעה ממנה אפשרות לטפל בחולה בבית חולים כי לא היתה לה הסמכה לאימון בתשומת-לב) – מי נותן את הרשיון? ועד כמה המורים מוכשרים לכך? הרהרתי על מלחמות טריטוריה הממשמשות ובאות ביחס לאיזו תשומת לב טובה יותר: זו שנצברה בעקבות שנים של ישיבה זקופה והתבוננות בנשימה או זו שנלמדת בכיתה ללא וויתור או כאב. שמתי לב גם לאירוניה הנחבאת מן העין: תנועת הויפסנא בעצמה נטשה את מסורת התהרוודה באופן דומה לפני כארבעים שנה, ומכיוון שלא היתה בטוחה מה ראוי לאמץ מהגישות והתרבות של "הוריה", היא מכירה בשורשים שלה רק כשהיא מעוניינת בהם. נראה שאנחנו מנהלים משא ומתן מול אותם המתחים: מדולל וחילוני למול מוגזם ומסורתי, פוריטני למול קתולי, שוב ושוב.
 
בהמשך אכן דנו במשמעות של תשומת לב בבודהיזם: האם זו שיטה של תשומת לב, רגע אחר רגע, לתופעה שעולה מתוך תשומת לב ממוקדת ובלתי מתפשרת? מורים, שלדעתם הגישה המוקפדת הזאת יותר מדי נוקשה ומלחיצה, תמכו בגישה פחות ממוקדת-מטרה של התכווננות למודעות עצמה – גישה שיש לה גיבוי בתירגול דזוגצ'ן טיבטי או באדוויטה וודנטה (אי-שניות), אבל פחות מעוגנת בטקסטים הפאליים של התהרוודה, דבר שמבלבל את מי שמחפש אחר שורשים תהרוודיים/פאליים.
אחת מהבעיות בעיניי היתה השיטה שבאמצעותה תשומת לב מיושמת באופן מיקרוסקופי, שיטה שמורים נודעים כמו מהאסי סאיאדו וסאיאדו או פנדיטה  (ואשר משמשת כבסיס למורי הויפסנא המוקדמים העיקריים) מלמדים בתור תשומת לב עצמה. אבל תנועת המטוטלת לצד השני והאמירה שתשומת לב היא רק להיות מודע ברגע הנוכחי, מפספסות מאפיין מהותי בטקסטים (ובתרגול). תשומת לב כוללת יותר מלהיות מודע, ללא בחירה, ברגע הנוכחי. למשל: 'הוא בעל תשומת הלב והמיומנות הגבוהות ביותר, והוא מעלה בזיכרונו וזוכר מה שהתרחש לפני זמן רב ומה שנאמר לפני זמן רב' (Majjhima Nikaya 53.16). כאן, מתרגל תשומת הלב, הלהוט ללכת בעקבות דברי החכמה, מעלה אותם בתודעתו על מנת שיפעלו כמסגרת התייחסות לחווייה הנוכחית שלו/שלה.
לכן לתשומת לב יש איכות רפרנציאלית; היא מחברת חוויה ברגע הנוכחי למערכת ייחוס. הלימוד על ארבעת הבסיסים של תשומת לב (סטיפטהאנה סוטה) מדגים זאת. תשומת לב לגוף, לרגש, למצבי תודעה ול'מהויות'(על אלו יורחב בהמשך) בסוטות של 'כינון תשומת לב' (Majjhima Nikaya 10, Digha Nikaya 22) – היא תרגול רפרנציאלי, המייחס חוויה גופנית לגוף, רגשות לעולם הרגש, מצב תודעה נוכחי לממלכת התודעה, ומהויות מנטליות – פוטנציאל כמו כוונה רעה או כוונה טובה שמחזקים מצבי תודעה – לעצמם, בדיוק כמו שהם. למה? כי בדרך הזאת, הנקראת 'הנתיב הישיר... להעלמות הכאב והיגון... להגשמה של ניבאנה' לא מייחסים אותם ל'אני' ול-'איך אני צריך להראות' ו-'למה התודעה שלי נמצאת במצב הזה?' וכן הלאה. כמו כן, האדם לא מסיח את דעתו, מרחיק או מדחיק מצבי תודעה. התייחסות זאת, נטולת שיפוט וייצוג עצמי, נמצאת כמובן בלב תשומת הלב ככלי טיפולי: היא מנפה את ההתייחסות השגויה של שיפוטיות – של הרגשה רעה ביחס לגוף וכן הלאה. בתירגול ארבעת הבסיסים, תשומת לב ממירה את החרדה ואת התגובתיות לבחינה עצמית בצלילות וברוגע. הרוגע היציב הזה מאפשר למצביתודעה להיפרם לעבר ה'שחרור' הגדול של הניבאנה.
התייחסות לאובייקט כשלעצמו היא אם-כן חלק ממה שתשומת לב מציעה. אבל בבודהיזם מדובר בהרבה מעבר לכך. בכתבים, תשומת לב מלווה בגורמים אחרים – אני קורא להם 'חברים וקרובי משפחה' – חלקם או כולם מצטרפים לתשומת לב כדי שההנעה והיישום שלה יהיו ברורים, וכדי שניתן יהיה ללמוד ממה שמסגרת ההתייחסות מציגה. קחו למשל את תשומת הלב בדרך כפולת השמונה: היא רק גורם אחד בתהליך מתפתח שמתחיל בהשקפה נכונה ומוביל דרך דיבור נכון ופעולה נכונה, דרך תשומת לב קשובה אל הסמאדהי, או האחדות הנכונה של התודעה. בתהליך זה הגורם החשוב ביותר הוא השקפה נכונה – נקודת המבט החכמה שמזכירה לנו שלכל מה שאנחנו אומרים, עושים או אפילו חושבים יש תוצאות, לטוב או לרע. השקפה זו היא הבסיס והמוטיבציה מאחורי טיפוח חיי האדם: 'ישנה תוצאה למעשים טובים ורעים...' השקפה נכונה מאשרת שאנחנו יכולים לעלות על דרך טובה בכך שנהיה מודעים באופן מלא ואחראי; היא מניעה אותנו להיות קשובים. תשומת לב אזי מובילה את ההשקפה הנכונה לעבר התנסות חיה; על ידי הדגשת מצבי התודעה שהם הגורמים והתוצאות של הפעולות שלנו, היא מאפשרת לתודעה לראות אילו מהם מועילים לנו באמת.
אם כן: 'כאשר המוסריות שלכם מטוהרת היטב וההשקפה שלכם ישרה, מבוססת על טוהר מידות, מיוסדת על מוסר, תוכלו לפתח את ארבעת מוקדי תשומת הלב' (Samyutta Nikaya 47.15). הגוף אינו מוסרי או לא-מוסרי לכשעצמו, כמו גם הרגש, לכן ההנחייה הזאת לא עוסקת בהגדרת מטרה אלא באיך אדם שם לב ומדוע. שוד בנק או שחיטה של תרנגולת עשויים לדרוש צלילות, מיקוד ורוגע, אבל הם לא יהיו נושאים לתשומת לב קשובה נכונה (למרות שיש מה שנקרא תשומת לב 'שגויה' / 'מיצ'ה'), כי הם לא מגלים את ה'מהות', במקרה זה הכוונה לעוצמות התודעתיות הגלומות בתאוות בצע, חוסר בושה וחוסר הזדהות רגשית. לכן, בשביל תשומת לב נכונה, ההיבט ה'קשוב' של תשומת לב צריך להתחבר במודעות מורגשת לגישתו של האדם ולכוונתו. כי תשומת לב, מנאסיקארה, אינה מוסרית; רוצחים יכולים לטפח אותה לכדי רמות גבוהות. אבל תשומת לב היא רק היבט אחד של התודעה, ההיבט שמופעל דרך מאנאס – תודעה ככלי רציונלי, מגדיר מטרה. זאת הפונקציה שמכוונת ליעילות ומהירות מירביות. אנשים שדוהרים בין ערימות של מידע, אנשים שסוחרים בתזזיתיות בניירות ערך ובמניות, אנשים מאחורי מסכים, שסורקים ועורכים סיכומים – לכל אחד מאלה יש רמות גבוהות של תשומת לב ומהירות תגובה. אבל מה שהם לא מתייחסים אליו זה לתודעה שלהם עצמם, תודעה כמו 'לב' או 'צ'יטה'. זוהי תודעה של רגשות והתרשמויות ושל 'איך אני'; תודעה שהיא קרקע יציבה אוהדת ומזדהה. ובהיעדר התייחסות ברורה לצ'יטה, משתוללת בקרבנו מחלה חברתית ואישית – אנשים מאבדים את עצמם במה שתופס את תשומת הלב; אנשים נתונים בחרדה עצומה בשל אובדן מגע עם הבסיס הפנימי שלהם, עד למצב של חוסר ידיעה אפילו על קיומו של בסיס זה. מפני שהם פועלים במערכות ותרבויות ששמות דגש על כך שאושר והצלחה מגיעים רק באמצעות רדיפה אחר והשגה של מה שנמצא אי-שם בחוץ. וברגע שאתה מגיע ומשיג אותו, הוא מאבד מהתוקף שלו – על כן יש להשיג דבר חדש. זהו העולם של פני-השטח, שבו מסך המגע הוא חזות הכול: המגע מיידי, מזוגג וחסר עומק. אתה פשוט מדלג מדבר אחד לשני. בתסריט כזה, אין בית פנימי, רק מרכז שנשאר ביצה טובענית, מורעב וחסר מנוחה.
בדיוק בשל כך תשומת לב היא חיונית. אם יש מאפיין מציל-חיים אחד שהוא-הוא לדעתי תשומת לב קשובה זה שהיא מחברת בין מאנאסמגדיר-המטרה לבין צ'יטה, התחושה הסובייקטיבית. תשומת לב היא רגע האחיזה בשאלה 'איך אני ביחס לזה?'. אם להשתמש בדימוי של יד: תשומת לב היא כמו האצבעות, וצ'יטה היא כמו כף היד. אצבעות יכולות לחקור, להזיז ולגעת אבל אינן יכולות לאסוף שום דבר. כף היד לא יכולה לחקור ולבדוק, אבל היא יכולה לקבל, לאסוף ולהרגיש באופן מלא מה שהאצבעות מניחות בה. לכן לצ'יט יש חכמה של בעל חנות – היא רוצה לדעת עם מה שווה להיות במגע, על מה לשמור עליו למען רווחת האדם. היא בהחלט זקוקה לחינוך, וזו היא הפונקציה של תשומת לב 'עמוקה' או 'חכמה' (יוניסו מנאסיקארה), תשומת לב שמייחסת מידע חושי ללב המרגיש והחש של התודעה. זוהי אם כן חברה אחרת של תשומת-לב. תשומת לב עמוקה מתבססת על 'כוונה/בחירה' מיומנת, הנטייה של צ'יטה. אם כן, כדי להעריך חוויה זו, כדי להרגיש איך מראה או צליל, מחשבה או זכרון משפיעים עליך – תשומת לב עמוקה מזככת את התרשמות-הקשר (adhivacana phassa) שבלב. אז כשהשקפה נכונה ותשומת לב עמוקה מנחים את תשומת הלב, היא משלבת בין מאנאס וצ'יטה ומכך נובעת מודעות צלולה, מוכוונת-מוסר.
ולגבי מטרות: כשאתם קשובים לחוויית הגוף, מתחת לפני השטח, קרבו את אצבעות תשומת הלב לכף היד הקולטת וכך תבססו תשומת לב לגוף, התחושה המגולמת בגוף שנותנת לכם בסיס. כשאתם מגולמים בגוף, רגש מגיע לקדמת הבמה. היו קשובים לרגש, ובזמן שאתם מבחינים איך הוא משתנה, הבנה צלולה זו (סמפג'אנה) תביא אתכם לתגובתיות מופחתת בנוכחות הנאה או כאב. הטו את תשומת הלב עמוק עוד יותר לכף היד כדי שתהיה קשובה רק להתרשמויות תודעתיות – ותשיגו תשומת לב למצבי תודעה ולמהויות שלהם, החיבור שפותח ומזכך את הלב. בסופו של דבר, כשהאצבעות וכפות הידיים נפגשות ברגישות שאין לה שום מטרה וכיוון פרט למפגש הזה, תשיגו סמאדהי – התודעה מאוחדת. תשומת הלב חוזרת הביתה ומגלה שזה מקום מאוד נוח לשהות בו, הכוונה שוקעת לכדי הערכה ונינוחות.
מעבר לכך, תשומת לב קשורה לחוכמה. ניתן לומר שתשומת לב קשובה אינה שיפוטית – אבל אין הכוונה שהיא לא נותנת תמיכה להערכה. כאשר באמת שמים בצד שיפוט מוטה ודחפים קצרי-טווח ('חמדנות ויגון ביחס לעולם'), אפשר להעריך מה חיוני באמת. אז כדי להימנע מהסטת תשומת הלב, היא צריכה להיות מבוססת ויציבה: ניתן לדמות זאת לאדם הנושא קערת שמן על ראשו ומאחוריו אדם אחר, נושא חרב, מוכן לערוף את ראשו אם ישפוך טיפה. 'גם אם', בפרפרזה על מילותיו של הבודהה, 'הנערה היפה ביותר בעולם תשיר ותרקוד לפניו, האם הוא יעניק לה תשומת לב כלשהי?' (Samyutta Nikaya 47.20). לא, תשומת הלב שלו ממוקדת בשמירה על שיווי המשקל, המפתח להערכה צלולה של מה באמת דרוש או נכון במצב הזה.
למרבה המזל שיטת 'קפד את ראשו' לא מוצעת בדרך כלל בריטריטים של מדיטציה, אבל יש ללמוד את מוסר ההשכל. בסבלנות, בהתמדה ומבלי הסחות דעת של ביקורת עצמית או ספק, יש לבסס תשומת לב כדי שהאצבעות הללו לא יכוו בידי גחלים לוהטות. על כל אחד מאיתנו לגלות מה שורף או דוקר את הלב, או מסבך אותו ללא תועלת; אבל לשם כך תשומת הלב זקוקה לחברים – לכך דרושים להט (אטפי) ואנרגיה (וירייה). מאמץ? שאיפה? בואו נאמר זאת אחרת: אנרגיה נכונה מגיעה ממלאות הלב, לא מרצון עיוור. בלב קורן אנחנו יכולים לשמור על תשומת לב לצ'יטה על כל השינויים שלה, אבל ללא ההתמדה הזאת לא נלמד. הלימוד כיצד לתמוך בגוף, ולאמן, לעודד, לשמח ולהרגיע את התודעה הינו החכמה המעשית שהופכת השקעה של עשור שנים למשתלמת. אבל אף יותר ישיר מכך, אנרגיה נכונה היא רק ביטוי של נוכחות מלאה כאן; מה עוד יש בתשומת-לב?
התעלות מעבר, זה מה שיש. במשל אחר (Samyutta Nikaya 47.8), הבודהה מביא דוגמאות לשני טבחים; שניהם מגישים לאדונם, המלך, את ארוחתו – אבל אחד מהם מבחין איזה מאכל מהנה את המלך והאחר לא. זה שלא שם לב, מגיש אותו אוכל בכל יום, ללא התחשבות – ומפוטר. זה שהבחין מה בוחר המלך מתוך הארוחה, מוסיף ומשביח את הארוחה שהוא מכין בהתאם למה שהכי משביע את רצון אדונו – וזוכה בקידום. בהמשך משווה המשל את השניים לדרך שבה שני בהיקו – ששניהם מתוארים כקשובים ומבינים בבירור – מעלים לתודעתם נושא למדיטציה. מבין השניים, הבהיקו 'הטיפש, הלא-מוכשר' לא קשוב לאופן בה מגיבה התודעה שלו, לכן אינו משיג תוצאות טובות; אבל הבהיקו 'החכם, המוכשר' מבחין ו-'נוטש את הקילקולים שלו'. זה מבהיר את הנקודה שתשומת לב צריכה להתייחס ל-'סימן של התודעה'. זה יפה: בשער ההתעלות, הצ'יטה תציג סימנים מעודנים של מוארות, רגיעה, מרחב או שקט. כל אחד מהם יכול להיות מפתח שיש להרים, לאחוז בו ולחקור. לכן אנחנו צריכים להסתכל ולהרגיש ביתר התעמקות איזה נושא מדיטציה היא מרימה ברצון רב יותר ונהנית ממנו, במקום להמשיך לדחוף בצורה עיוורת.
זוהי הכניסה לחוויה המיסטית, כשהלב מתכוונן לתחושה מורגשת שלא מגיעה מתחושת האני. הכיוונון העדין מגיע באמצעות חברה נוספת של תשומת הלב, זו שבוחנת את המהויות שתומכות בכל סוגי המצבים התודעתיים. זוהי 'חקירה של מהות', דהמה ויצ'איה. יש לייחס אותה לצ'יטה כמו ב: 'איזו השפעה יש לזה על התודעה שלי?' או 'מה מניע את התרגול הזה?' לכן בעת ביסוס תשומת-לב, מעודדים אותנו להעריך האם התודעה מוכנה לשהות בנושא מדיטציה מסוים ברגע הנוכחי, לשקול למשל: 'האם התודעה שלי יכולה למצוא מיקוד בהיבט זה של נשימה או שהיא מתייצבת ביתר קלות בעת הליכה? או האם מתאים יותר ברגע זה לשהות בטוב-לב עדין?' באמצעות החקירה מנכשים קילקולים כמו כוחניות, שאפתנות או כל תוכנית ממוקדת-אגו. אלו מוחלפים בהזמנה מעודנת יותר לעבר האמת.
כך, צ'יטה מחנכת את מאנאס בדרכיה של חכמת החוויה הישירה. ומאנאסמשיבה לה בגיבוש החכמה הזאת למושגים שיוצרים את מחסן הידע ההגותי של האדם.

ללא מערכת ייחוס קשובה, התעוררות, חכמה ואפילו טוב-לב נותרים מושגים ואידיאלים שנשארים מחוץ להישג יד. אבל אם תשומת לב לא מסתמכת על בני הלוויה התומכים שלה, היא לא חודרת עמוק מעבר להענקה של איכות משופרת של תשומת לב. כחלק מצוות, תשומת לב משחררת את התודעה מהנטל של מודעות עצמית, שנאה עצמית והתכווננות עצמית – תזוזה שהיא לב-ליבה של ההתעוררות. אולי בתנועה של ה'מיינדפולנס' לכיוון הזרם המרכזי, היא תעודד באופן טבעי חלק מהמתרגלים אותה להשתתף בתהליך הזה. יחד עם זאת, קיימת גם סכנה, כפי שקרה להאטה יוגה, שהעומק המיסטי ועוצמת ההתמרה יוסרו מעליה. האם היא תהפוך לעוד מוצר צריכה מניב-כסף שמשפר את יכולתם של אנשים להמשיך בעבודתם החד-גונית כבעבר – או שמא תעזור לרענן את האמא הבודהיסטית הנשכחת שלה?


אהבתם? אולי דווקא לא? ספרו לנו מה אתם חושבים בעמוד הפייסבוק של "בודהיזם בישראל"

הרשמה לרשימת התפוצה וקבלת כתב העת ועדכונים

מי יידע את זו האדמה.
את עולמו של יָמַה והאלים שבו?
מי יבין דברי אמת המוצגים כהלכה.
כאדם מיומן המלקט פרחים.

(דְּהַּמָּפָּדָּה 44 )