קורסים סדנאות וריטריטים

קבוצות תרגול ולימוד קבועות

"תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת"


כל אחד מרגיש לפעמים כמו אוגר שרץ בתוך גלגל בכלוב. במדרשים מופיע דימוי מפחיד המדמה את כולנו לחרקים בתוך כד, שכל הזמן מטפסים למעלה ונופלים, מטפסים ונופלים. החיים יכולים להיות כל-כך נוקשים, מהירים, עמוסים, מלחיצים, מלאי דאגות וחסרי וודאות. אנחנו מפנטזים על עצירה, על חופשה בשפת הים, על טרקינג באלפים, בקיצור, על בריחה מהגלגל. אם תשאלו אנשים, באילו נסיבות הם חשים הכי בטוב ובשלום עם עצמם, ודאי תקבלו תשובות כמו: “כשאני יושבת ומביטה בים", “כשאני הולך ביער", “כשאני יושב במרפסת שלי עם כוס תה", “כשאני עובד בגינה", “כשאני מניקה את התינוק שלי" וכו'.
 
אבל בפועל, העצירה היא משימה לא קלה. ברגע שנפסיק להיות עסוקים, נרגיש שלווה. אבל אם ההפסקה תימשך זמן רב, השלווה תתחיל להתפוגג. גם אם נגיע לאותה מערה או אי בודד שחלמנו עליהם, לא יעבור זמן רב עד שנתחיל להיות משועממים וחסרי מנוח, נתגעגע לקרובינו, נתחיל לדאוג לכסף או למשפחה, נרגיש שאנחנו מפספסים את החיים האמיתיים. גם אם ניסע לאותה חופשה שבשבילה חסכנו כל-כך הרבה זמן, ייתכן שנחזור גמורים מהתרוצצות אינסופית בין אתרי תיירות ומוויכוחים משפחתיים על תכניות.
 
העצירה היא משימה לא קלה, מכיוון שכולנו פיתחנו במהלך החיים דפוסים עמוקים של פעלתנות חסרת מנוח. הדבר הראשון שעלינו להבין הוא שההעצירה חייבת להיות הדרגתית. אנחנו צריכים להתרגל אליה, ורק אז נוכל להנות ממנה. זה כמו לעצור אוניית ענק כמו הטיטניק. היא חייבת זמן כדי להגיע לעצירה מוחלטת; אם קרחון יעצור אותה בפתאמיות, היא תשקע. הגוף שלנו מכתיב לנו את הקצב הנכון. אפשר לערוך ניסוי קצר: לשבת בשקט ולראות, כמה זמן יעבור עד שנהיה חייבים לזוז; בהתחלה זה ודאי לא ייקח יותר מכמה דקות. (אלא אם כן אנחנו יושבים מול סרט קולנוע סוחף – אז גופנו קופא, והסיפור טס קדימה). אבל אם נשב בשקט כל יום, הגוף יתרגל לישיבות יותר ויותר ממושכות – כל מי שתרגל מדיטציה מכיר את זה. החתול שלי, למשל, כבר יכול לעשות את זה במשך יום שלם בלי שום מאמץ.
 
אם אנחנו רוצים להתוודע לשקט אמיתי, עלינו לטפל בדפוסים הפנימיים שלנו, ולא רק בנסיבות החיצוניות. זה דורש קצת מאמץ ומיומנות. באופן פרדוכסאלי, כדי להגיע לעצירה ולהתוודע לשקט אמיתי צריך לעבור דרך די פעילה. זאת אמנות. אחת המשימות העיקריות זה באמת לדעת ולראות, מה בתוכנו הופך אותנו לחסרי מנוחה. עלינו לזהות ולשחרר את המתח ואת הרגלי האי-נחת. זו חקירה פסיכולוגית ומדיטטיבית. אפשר, למשל, לשבת או לשכב בהרפיה עמוקה ולבדוק, איפה בגוף ישנם אזורים של מתח וכיווץ. אם נפגוש את המקומות הללו ונניח להם, ניכנס למצב עמוק יותר של שקט פנימי. אבל התהליך ממשיך עמוק עוד יותר, מכיוון שההרגלים הללו מחוברים למנגנוני הישרדות אנושיים, הנוטים לתעתע בנו. כך, למשל, הצורך הבסיסי במחיה הופך למירוץ אינסופי שבו אנחנו אף פעם לא מגיעים לסיפוק, בלי קשר לנסיבות. הצורך הבסיסי להתמודד עם איומים גורם לנו לחיות בצל דאגה מתמדת, כאילו שבכל רגע יכולה לצוץ סכנה שלא חשבנו עליה. גם הארכיון הפרטי שלנו - השקפותינו, דעותינו, מאבקינו, מחשבותינו, חלומותינו, זכרונותינו, אכזבותינו, תסכולינו וכדומה – הוא מקור בלתי נדלה לרעש פנימי.
 
הדרך להתמודד עם כל אלה מורכבת מארבעה אלמנטים:
 
א. זיהוי. קודם כל, עלינו לזהות בבהירות את התופעה ולהודות בכך שהתופעה שגילינו היא היא שטורדת את מנוחתנו. למשל, אם זהו הרגל של ביקורת עצמית או שיפוט עצמי, עלינו לראות זאת בבירור, ולתת לזה את השם המתאים. ב. קבלה. עוזר לקבל את מה שעולה כשם שהנו: מה שעולה. ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו. זה במקום להקים מחתרת מזוינת למען השלום הפנימי – זה לא יעבוד, כמובן. ג. חקירה. תתבוננו בתופעה, תראו את הממדים שלה, את הקרנתה על הגוף, את האופן שבו היא מתבטאת במערך הנפשי-רגשי-גופני. ד. אי-הזדהות. פירושו של דבר – לקחת צעד אחורה ולצפות בתופעות המתגלות במבט חיצוני; להשתדל לא לקחת עליהן בעלות. זה יעזור לנו להישאר שקטים גם בנוכחות האורחים המטרידים הללו, שלדברי המשורר רומי 'פולשים לביתנו והופכים לנו את הרהיטים'.
 
כמובן, אי-אפשר לאלץ את העצירה, אי-אפשר להשיגה על-ידי ניסיון אגרסיבי לשלוט בעצמנו, שרק מייצר גלים נוספים. ובכל זאת, העצירה דורשת מידה של כוונה והתעקשות. קיימים הרבה סוגי מדיטציה העוזרים לנו להשקיט את דעתנו. הדומגאות הפשוטות הן שימוש במנטרה, או בנר. מאוד קל ללמוד את זה, אך לא קל להתמיד בזה. אין בזה הרבה מיסטיקה או מאמבו-ג'אמבו דתי, וזה גם לא כרוך בהוצאות. מה שזה דורש זה מידה של התמדה בתרגול, כדי להעמיק את רמת הריכוז או את היציבות של התודעה. פעם הצעתי לקבוצת אנשים שלימדתי במקום עבודתם, דימוי שהתגלה כיעיל. הצעתי להם להיעזר בדימוי של 'הפסקת סיגריה ללא סיגריה' ליצירת אי של שקט באמצע הפעילות.
 
למעשה, איננו צריכים לרדוף אחרי שקט פנימי, מכיוון שהוא כבר נמצא בתוכנו, אפילו אם הוא מוסתר מאוד. אנחנו נהנים מהשקט ביער, בים, עם ספל התה במרפסת, כי זה מחזיר אותנו למקום שאנחנו מכירים, לחווית השלווה העמוקה בעת שינקנו מהשד של אמנו. המונח 'סמאדהי' בסנסקריט, שבו משתמשים בהוראה של 'שקט עמוק', פירושו במקור 'לאסוף את עצמנו', 'להחזיר את עצמנו הביתה'.
 
מעשייה בודהיסטית עתיקה מספרת על שודד יער בשם אנגולימאלה שהרג 999 אנשים ותר את היער בחיפושים אחרי הקורבן ה-1,000. בודהה שמע עליו ועל אף ההפצרות של תלמידיו התעקש להיכנס לבד ליער. עד מהרה אנגולימאלה מצא אותו והחל לרדוף אחריו. בודהה פסע בקצב רגוע ועם חיוך, ואילו אנגולימאלה, שרץ בכל כוחותיו, משום מה לא הצליח לתפוס אותו. לבסוף, הוא צעק אל הבודהה: “עצור, עצור!” בודהה הסתובב, הישיר מבט לתוך עיניו ואמר: “עצרתי לפני הרבה זמן. עכשיו תורך לעצור!” דבריו של הבודהה התמיהו את אנגולימאלה כל-כך, שהוא שכח מכל כוונות הזדון שלו ושאל לפירושם. זה, כמובן, נתן לבודהה הזדמנות להבהיר לו את עיקרי משנתו, ותוך זמן קצר אנגולימאלה הצטרף לנזירי היער.
 
כשבודהה אמר שהוא עצר, הוא לא דיבר על מצב של בהייה בטלוויזיה! הכוונה היא שהוא הפסיק לייצר גלים, לזרות נזקים והפרעות, לפגוע בעצמו או בזולת, ליצור חיכוכים, סבל ותסיסה. הוא ירד מהגלגל ועצר בנירוואנה, שאחד הפירושים שלה הוא 'כיבוי האש'. לעצור פירושו לחיות חיים חפשיים ללא התנגדות, לזרום בזרם החיים: לא להיאבק בו, ולא לשקוע מתחת לפני המים.

אהבתם? אולי דווקא לא? ספרו לנו מה אתם חושבים בעמוד הפייסבוק של "בודהיזם בישראל"

הרשמה לרשימת התפוצה וקבלת כתב העת ועדכונים

הוא לבדו מגן לעצמו. מי זולתו יגן עליו?
בעצמו, על-ידי ריסון, הוא ישיג מגן קשה להשגה.
(דְּהַּמָּפָּדָּה 160 )