קורסים סדנאות וריטריטים

קבוצות תרגול ולימוד קבועות

אהבה היא המהות


“אוהבת!” “לא אוהבת!” "אוהבת!” “לא אוהבת!” אמרנו בילדותנו בעודנו תולשים עלי כותרת של פרחי חיננית. זו הייתה אהבה לגמרי הפכפכה ולא ודאית. היא הייתה יכולה באותה המידה לקרות או לא לקרות. לעתים איש לא ידע עליה מלבד עצמנו. היא הייתה יכולה לחלוף באותה הקלות שבה הגיעה. גם עכשיו, כשהפכנו למבוגרים, אהבתנו נראית לעתים לא אמינה באותה המידה. אנחנו יכולים לאהוב אדם קרוב, אבל ברגע שהוא או היא יעשו מעשה שיתפרש כאיום לאגו שלנו – למשל, יפלרטטו עם אדם אחר - אהבתנו, כך נדמה, תיעלם בין רגע ותהפוך לכעס והסתייגות. נדמה שאהבתנו דועכת עם הזמן, כשאנחנו מתחילים להשתעמם מהפרטנר. לפעמים, אהבה שאנו רוחשים כלפי מישהו או משהו אינה נושאת פרי והופכת למקור של סבל ולא של שמחה. כל האהבה שלנו כלפי ילדינו יכולה להתחלף בייאוש ובחיכוכים כשהילדים שלנו יגיעו לגיל ההתבגרות. ישנם דברים שאנחנו אוהבים כל עוד הם שייכים לנו ולא לאף אחד אחר. אם אכן רוב האנושות חווה את האהבה באופן כזה, כיצד אפשר לדבר על אהבה כעל מהות החיים, או כעל איכות אוניברסלית? אם אהבה "מגלגלת את העולם", כדברי הביטלז, כיצד ייתכן שהיא באה והולכת בהתאם למצבי הרוח והתחושות שלנו?
 
עלינו להתבונן בדברים יותר לעומק ולהבין כי האהבה הרגילה שבאה והולכת, היא אהבה מותנית. כלומר, תלויה בתנאים חיצוניים. מכלול אחד של תנאים פותח את לבנו, מכלול אחר סוגר אותו. התנאים שפותחים את לבנו הם לרוב אותם תנאים שגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש רצויים, להרגיש נתמכים וחשובים. אנחנו אוהבים כשאנחנו מקבלים אהבה בחזרה, אוהבים משהו או מישהו כשהאובייקט שייך לנו. ככל שהדברים מתרחקים מאתנו, קשה יותר לאהוב אותם. אנחנו אוהבים את עצמנו ואת קנייננו יותר מכל דבר אחר, אחר-כך באה המשפחה, אחריה החברים, אחריהם העמיתים לעבודה, אחריהם אנשים "משלנו", אחר-כך "לא משלנו", ואילו אהבתנו לאנושות כולה משתווה פחות או יותר לאפס. המשמעות של הדבר היא שהאהבה נופלת בשבי האגו, למגבלות "האני”.
 
כיצד ניתן לתקן את זה? מה עלינו לעשות על מנת שאהבתנו תזרום ביתר חופשיות, באופן רציף יותר, ותהיה פחות תלויה בגחמות האגו? איך אנחנו יכולים לפתוח את הלב לאהבה גדולה יותר? זו שאלה עשירה המזמינה הרבה סוגים ורמות של תשובות. אנחנו יכולים להציע כאן מספר כיוונים אפשריים.
 
פתרון אחד מציע את עצמו מיד. להיות ישרים לגבי מה שקורה באמת. אם ניתן את הדעת על כך שהאהבה הולכת ובאה, זה כבר צעד להכרות קרובה יותר עם עולמה. נוכל להרגיש מחוברים יותר לשפת האהבה. במקום להאשים את עצמנו ברגעים שבהם אהבתנו הופכת לכעס, אנחנו יכולים להתבונן בנעשה בתוכנו ולחזור טהורים, ענווים ואנושיים יותר. כשאנחנו מתפרצים בכעס על בן משפחה שמתנהג בצורה בלתי נסבלת, אנחנו יכולים לפקוח את עין החכמה הפנימית ולחוש בענווה שלנו. אם אנחנו מרגישים מותשים ולחוצים ובעקבות זאת לבנו נסגר, זה טבעי. פשוט תרגישו שזה מה שזה, ותדעו שגם זה מסר מלבנו המספר לנו על מצבנו האמיתי ברגע זה. זו תחילתה של אהבה עמוקה יותר. אשליה אחרת שאנו נתקלים בה לעתים קרובות, היא כשאנשים מעמידים פנים שיש להם יותר אהבה ממה שיש באמת. יש אנשים שמדברים הרבה על אהבה, אפילו על אהבה אוניברסלית, ומתנהגים כאילו שהם אוהבים את כל העולם, עד שפתאום, ברגע שהם מרגישים מאוימים, הם משחררים מצבורים של כעס בלתי מודע. אכן, קשה להפריז בערכה של התבוננות; ככל שתהינה פחות אשליות, תהיה יותר אהבה.
 
בעד אהבה צריך לשלם, היא לא סוג של מעדן גורמה שאפשר לקבל בכל רגע שאנחנו רוצים. אנחנו משלמים עבורה בכך שאנו חורשים בהתמדה את שדות היחסים שלנו, כדי שהאהבה תוכל לצמוח. למה אני מתכוון? הכבוד שאנו חשים ומשדרים לאדם האחר, הבנת הצרכים והחיים שלו, הקשיים והכאב שלו, היכולת לשים את עצמנו במקומו – כל אלה הם חלק מטיפוח האהבה.
 
אנחנו עשויים לחשוב שהלב פועל באופן ספונטני, שאין לנו שליטה עליו, שלא כדאי לנו להתעסק אתו בכלים של שכל, ושאי-אפשר לבנות או לשפר את האהבה. זה לא נכון. רבים מן הקשיים שאנחנו חווים באהבה מותנית, מקורם במחסומים שאנו מציבים בערוץ הזרימה החופשית של הלב. למשל, החשש שלא יקבלו או לא יעריכו אותנו יכול להוות מעצור תמידי לאהבתנו, שיתחום אותה, יטיל עליה צל של ספק, יקפיא אותה. אנחנו נעזרים במדיטציה, פסיכולוגיה ושיטות אחרות על מנת להשתחרר מחלק מהפחדים, מהצלקות הישנות, מהמחסומים ומהחשיבות העצמית. אם ננחל הצלחה, אהבתנו תצמח ותתחזק.
 
אך מתחת לכל זה נמצאת אהבה אוניברסלית באמת. זהו לב חסר גבולות המגיב לכל חי באהדה ובפתיחות. הוא כל-כך גדול, שאי-אפשר להכניסו למיכל האגו. זו אהבה ללא מידה וללא גבולות. היא לא שייכת לנו ואינה נפגעת אם האוביקטים של אהבה משתנים או נעלמים. האם אפשר לפתח גם את האהבה הזאת? התשובה היא כן. או יותר נכון, אנחנו יכולים לפתח את היכולת שלנו לחוות אותה ולחיות בתוכה. ניתן לעשות את זה בשתי דרכים. אחת, שכבר הזכרנו, היא להוריד את המחסומים והדפוסים הכולאים את האהבה. השניה היא ללמוד להרחיק לכת עם האהבה שלנו. טכניקה בודהיסטית קלאסית לזה נקראת מטה בהוואנה, טיפוח הנדיבות האוהבת. זהו תרגול של מדיטציה שבו אנו מקרינים אהבה קודם כל על האנשים הקרובים אלינו, שזה דבר פשוט למדי, ואז מרחיבים את המעגל ומשדרים אהבה לאנשים שאיננו מכירים, ואף לאלה שאיננו אוהבים, ולבסוף, לכל היצורים החיים.
 
לעתים איננו מבחינים באהבה חסרת הגבולות משום שהיא כל-כך קרובה, משום שאיננו יודעים לזהות אותה או מחזיקים בדיעות שגויות לגביה. האהבה הזאת נמצאת בעצם ההתוודעות שלנו אל העולם. אכן, ההתוודעות שלנו אל העולם שלנו אינה יבשה ומכנית כמו של מחשב. ראיה חכמה של העולם המתגלה אלינו מרגע לרגע, מלאה תמיד בעסיס, באהבה. כשאנו מבחינים בפרח קטן זורח לצד הכביש, או בעיניו הסקרניות של ילד – מי יכול שלא לחוש את האהבה הזאת? ההתוודעות הזאת היא גם התחברות. ההתוודעות הזאת היא גם אהבה – הרי זה לא מקרה שבעברית 'לדעת' פירושו גם 'לתנות אהבים'! אהבה חסרת גבולות נמצאת בעצם החיבור שלנו עם העולם. כל מה שעלינו לעשות הוא להבחין בה. ולתת לה מקום.

אהבתם? אולי דווקא לא? ספרו לנו מה אתם חושבים בעמוד הפייסבוק של "בודהיזם בישראל"

הרשמה לרשימת התפוצה וקבלת כתב העת ועדכונים

הרשמה לפעילויות
הטיפש מבקש כבוד שלא קיים.
זכות קדימה בין נזירים,
סמכות במנזרים,
והערצה ממשפחות ומאחרים.
(דְּהַּמָּפָּדָּה 73 )