קורסים סדנאות וריטריטים

קבוצות תרגול ולימוד קבועות

"חמשת המכשולים" (ניוואראנא) ויישומם במערכות יחסים

  • מאת: אבי פאר
  • תרגום: 
  • מקור: 

1. הגישה המסורתית - כלים לנזירים
 
בלימוד המסורתי שהופנה לנזירים ההתייחסות היא ל"חמשת המכשולים" (ניוואראנא) שמפריעים לתרגול.
 
לכן, מלמדים בדרך כלל אותם כ"מצבי תודעה שמופיעים בתרגול ומונעים התקדמות בתרגול".
באופן כזה הם הופכים לכלי עבודה יעילים מאוד לנזירים.
 
2. גישה נוספת - כלים ל"בעלי בתים"
 
אבל ניתן להתבונן ב"חמשת המכשולים", לא רק בזמן התרגול הפורמאלי, אלא גם בביטויים בחיי היומיום שלנו, אנו כ"בעלי בתים" (אנשי משפחה, בישראל של המאה העשרים ואחת).
 
ניתן לראות את "חמשת המכשולים" בכל מערכת יחסים שיש בחיינו:
נישואין / מערכות זוגיות
יחסים במשפחה / הורים-ילדים
יחסים בעבודה - מול כפיפים, קולגות ומנהלים
וגם בכול מערכת יחסים זמנית וארעית - בכביש, בחנות, בחניון וכו'.
 
המטרה שלנו היא כפולה:
(1) לזהות את המכשולים:
איזה מכשול דומיננטי אצלנו (נטייה/ דפוס/ מאפיין אישיות)
איזה מכשול עולה כרגע ויוצר קושי כאן ועכשיו (לנו ולסובבים אותנו)
 
(2) להשתמש במכשולים (שזיהינו) ככלים להפסקת הסבל:
עבורנו (כי בלעדי הפסקת הסבל שלנו אין אפשרות אמיתית לעזור לאחרים)
לסובבים אותנו (למרות שלהם יש "חמשת מכשולים " משלהם ובשפע...)
 
 
3. "חמשת המכשולים" כ"זיהומים" (קילסא)
 
ניתן לראות את "חמשת המכשולים" כחלק מלימוד בודהיסטי עמוק ובסיסי ביתר שנקרא "הזיהומים" (קילסא).
 
ל"זיהומים" יש שלוש רמות או שלושה סוגי ביטויים בחיינו:
 
הרמה הראשונה - "המובנת מאליה":
 
שבה ניתן לראות את התוצאות של אתם "זיהומים" כאשר הם כבר "זלגו החוצה" והפכו לפעולות  (ואז קל לנו לראות גם "זיהומים" של אנשים אחרים, אפילו כאלו שאנו לא מכירים כלל).
 
כאן נכללים, בין היתר, (הפרות של) "חמשת העקרונות הבודהיסטיים" (5 הפריספטים):
ליטול חיים של אחרים (ביטוי עמוק יותר של - לא לרצוח)
לקחת מה שלא ניתן לך (ביטוי עמוק יותר של- לא לגנוב)
לקיים יחסי מין לא נאותים (לא רק לא לנאוף- גם עם בן/בת בזוג שלך)
פרנסה לא ראויה (כמו סחר בנשק/בבני אדם/ בסמים/ שכרוכה בניצול וברמייה)
שימוש במערפלי תודעה (בעבר- סמים/ אלכוהול. ומה עם טלויזיה? אינטרנט?)
 
הרמה השנייה - "הזיהומים של התודעה" (ניוואראנא):
 
לרמה זו שייכים "חמשת המכשולים" שמקורם בתודעה שלנו והם עולים ויורדים ללא הרף, מותני נסיבות מתחלפות.
 
הם ביטוי לכך שאנו לא רואים את "המציאות כפי שהיא באמת" - אלא באופן מעוות, דרך פילטרים ש"מזהמים" את תודעתנו.
 
"חמשת המכשולים" הם מצבי תודעה/ מצבים מנטאליים, אשר עולים כאשר תודעתנו לא שקטה לחלוטין ולא צלולה לחלוטין:
(1) השתוקקות
(2) כעס
(3) קהות חושים ועייפות
(4) חוסר שקט ודאגה
(5) ספקות עמוקים
 
כדי לעזור בזכירת "המכשולים" מדמים אותם לאגם, שבמקורו הוא שקט, צלול לחלוטין ומשקף את המתבונן בו כמו מראה (כלומר, משקף את המציאות ללא עיוותים).
 
ובמשל זה  "חמשת המכשולים" הם "זיהומים של התודעה" שמסתירים ומעוותים את המציאות האמיתית שניתן לראות באגם:
(1) השתוקקות חושית (ראגא צ'נדהא) - צבעים חזקים שמושלכים לאגם
(2) כעס (בייאפאדא) - מים רותחים באגם, שמעלים בועות
(3) קהות חושים ועייפות (טהינא מדינא) - שכבת אצות שמכסה את פני האגם
(4) חוסר מנוחה ודאגה (אודאצ'א קוקוצ'א) - רוח שעושה גלים על פני האגם
(5) ספק וחוסר החלטיות (ויצ'קיצ'א) - חול שמתערבל באגם ואינו שוקע
 
הרמה השלישית - "הזיהומים החבויים"(אסאווא):
לרמה זו שייכים "ארבעת השטפים" או "ארבעת הקלקולים" (הכיבים), שהם החלקים העדינים ביותר בדפוסים שמנהלים את חיינו ואת תפישת המציאות שלנו:
(1) "הקלקול/ השטף של התשוקות החושיות" (קאמא אסאווא)
(2) "הקלקול/ השטף של ההשקפות" (דיטהי אסאווא)
(3) "הקלקול/ השטף של הרצון להיות" (בהאווא אסאווא)
(4) "הקלקול/ השטף של הבורות" (אוויג'א אסאווא)
 
לא ניכנס אליהם במסגרת מאמר זה, אבל ראוי לציין כי הכחדתם (של ארבעת ה"אסאוווא") היא, במלים אחרות, הכחדת הזיהומים = התעוררות מלאה = ניבאנא.
 
 
4. פירוט- המכשול הראשון: השתוקקות
 
זהו סוג של תודעה שקרוי "תודעת לו רק" ("לו רק הייתי כך וכך", "אם רק אהיה כך וכך ", "לו רק יכולתי להשיג את כך וכך", "לו  רק לא הייתה לי את ההתחייבות הזו", "לו רק היית מקבל את ההזדמנות ההיא")
 
זו השתוקקות למשהו שאין לי כרגע - אבל (ואולי רק בגלל שאין לי אותו), הוא נראה לי כקריטי להשגת אושר.
 
מה שמעניין כאן, הוא שהסיפוק שנגרם לנו (עם השגת אובייקט ההשתוקקות) אינו בהשגת אותו אובייקט ההשתוקקות - אלא בהרגעת הדחף / הרצון שעמד בבסיס המאמץ שהוקדש להשגת האובייקט, הרצייה.
 
לכן, השתוקקות היא אינסופית, כי מיד לאחר שהדחף נרגע, האובייקט שהושג אינו יכול למלא את החלל שנוצר, ועולה השתוקקות "לדבר הבא" (שבטח הוא זה שיביא לאושר).
 
לכן ההשתוקקות הינה "זיהום", במובן של כיב שאינו נרפא, למרות שסוף סוף מרחנו עליו משחה שאמורה לרפא אותו (השגת האובייקט) - והוא ממשיך לגרום לסבל.
 
5. פירוט- המכשול השני: כעס
 
ארבעת המכשולים האחרים (וכולל כעס) הם סוגים שונים של "הימנעות" - לעומת "השתוקקות", שהיא רצון להשיג משהו.
 
כעס כולל בתוכו גם : עצבנות, שיפוטיות, שעמום, לא לאהוב מה שיש, פחד, ועוד.
במקרים לא מעטים, כעס הינו מצב שניתן לזהותו בעזרת תסמינים גופניים, כמו מתחים בגוף, כיווצים, תחושה גופנית של חום ושל בעירה, עלייה של דופק, סומק בפנים ועוד.
 
אנו כועסים בגלל חמש סיבות עיקריות:
 
(1) מתוך הרגל:
יש סיטואציות, שאנו "רגילים לכעוס בהן", מתוך ניסיון העבר שלנו.
כך לדוגמא, עמידה בתור (במיוחד אם מישהו עוקף אותנו או ניגש לאשנב...), עומס בכביש, שיחה עם בן משפחה "בעייתי", ועוד.
 
במקרים כאלו, הכעס "עולה מעצמו", בלי שנשים לב לכך - כי הוא נתפש כ"מצב הטבעי" שראוי שיהיה באותה סיטואציה.
 
(2) מתוך כאב:
כאשר עולה בנו תחושת כאב, אנו נוטים "להצמיד" לה כעס.
הכעס הוא על הכאב עצמו (על כך שעלה והוא "לא נעים"), או על הגורם לו (גם אם זהו גורם משוער בלבד...) או על שניהם כאחד.
חשוב לזכור כי בחלק מהמקרים אנו מייחסים את הכאב לגורם חיצוני ולא לעצמנו, כי כך "קל יותר".
זו הסיבה שאנו בועטים בשולחן שנתקלנו בו כי "הוא זה שגרם לנו את הכאב" (ולא אנו חלילה- בחוסר תשומת ליבנו...).
לכעס כזה, שמקורו בכאב מתלווה לא פעם גם כאן תחושת תסכול או תחושת כישלון, על כך שלא הצלחנו למנוע את הופעת הכאב ועל כך שאיננו מצליחים להפסיקו באופן מיידי.
 
(3)מתוך פחד:
כאשר עולה בנו פחד, במפגש עם סיטואציה מסוימת או במפגש עם אדם מסוים, לעתים קרובות הוא מותמר לכעס.
אנו לא מוכנים לקבל את הפחד שעלה בנו , הוא מעליב אותנו ומאיים עלינו, נתפס לא אחת ככישלון.
יתרה מכך, מרביתנו איננו מיומנים בשהייה במצב של כעס, לכן "נוח יותר" למנגנוני ההגנה ולדפוסים שפיתחנו לזהות אותו ככעס - בוודאי אם אנו יכולים "לחיות בשלום עם הכעס שעלה" ולומר לעצמנו שהוא "כעס צודק" (ראה בהמשך).
 
(4) מתוך צדקנות:
כאשר אנו מרגישים שאנו צודקים, הדבר מביא לעתים קרובות לעלייתו של כעס.
"אני צודק" הינה ההרגשה הטובה ביותר עבור מרבית האנשים, היות והיא האופן הכי אוטנטי שבו אנו חווים את התחושה ש "אני אכן אני".
עליית התחושה "אני צודק" היא בעלת ערך עצום לאגו, היות והיא מאפשרת לנו להזדהות באופן העמוק ביותר והחיובי ביותר – עם עצמנו.
לכן, תחושת הצדקנות מאפשרת לנו לכעוס:
על כלום
על מה שכבר היה (והסתיים מזמן)
על משהו שאין לו שום ערך
על מישהו שעומד לעשות משהו בעתיד (אולי...)
 
הנקודה המשמעותית היא שאנו "משליכים" את הרגשות הללו  על אנשים אחרים:
משליכים את הצדקנות שלנו על אנשים אחרים ("הוא לא צודק ואני כן, ולכן אני צריך לכעוס עליו, כי מגיע לו שאכעס עליו")
משליכים את הפחד שלנו על אנשים אחרים ("הוא זה שמפחיד אותי ולכן זה צודק שאכעס עליו, כי הוא גרם לי לפחד")
משליכים את הכאב שלנו על אנשים אחרים ("הוא זה שמכאיב לי ולכן זה צודק שאכעס עליו, כי הוא גרם לכאב שלי")
 
מדוע זה כך?
כי שהוזכר כבר מקודם, או לא מוכנים לקבל את הכאב והפחד שלנו:
אנו חשים כי הכאב והפחד שעלו "גדולים עלינו"
אנו לא מיומנים בשהייה בתוך הכאב והפחד
אנו לא מיומנים בלקיחת אחריות על המקור לכאב ולפחד (אנחנו עצמנו)
 
לכן אנו "משליכים" אותם על אחרים, ובכך, הופכים אותם לכאב ולפחד שנגרמו (לנו) בגלל אנשים אחרים:
הם האשמים בכאב שעולה בי, לכן ניתן (וצודק) לכעוס עליהם.
 
(5) לצורך הימנעות:
כפי שפורט מקודם, כעס הינו אמצעי יעיל כדי לא לחוש כאב ולא לחוש פחד. בהקשר זה הוא יכול לשמש גם כאמצעי יעיל כדי שלא לחוש את כאבו של האחר ואת פחדיו של האחר.
כאבים ופחדים של אחרים, במיוחד אם הם קרובים אלינו ו/או סובלים סבל רב (עקב מחלה קשה או בגלל מצב רגשי רעוע), מכאיבים לנו ומפחידים אותנו.
כאבים ופחדים של אחרים מקשים אלינו להיות בקרבתם וגורמים לנו לחוש בושה ורגשות אשם, על כך שאנו לא מוצאים בתוכנו את גדלות הרוח להיות איתם בשעותיהם הקשות.
 
 6. פירוט- המכשול השלישי: עייפות וקהות חושים
 
כפי שראינו , כעס ושיפוטיות הן אופנים שבעזרתם אנו נמסים לא לחוש את הכאב של האחר.
גם עייפות וקהות חושים היא אמצעי יעיל - "לא להרגיש".
 
עייפות וקהות חושים עולים משלושה מקורות עיקריים:
(1) תוצאה של עומס יתר:
כאשר אנו חיים בתקופה שבה קצב האירועים סביבנו, המחויבויות שלנו והעומס שאנו חווים גבוה מאד - אנו חווים מדי פעם תחושת עייפות גדולה.
זהו סימן טוב - איתות לכך שיש צורך "לכבד את הגוף שלנו". בקשה של הגוף שעייף, לתת לו  לנוח קצת.
 
אבל לעתים קרובות , הגוף אינו זה שבאמת עייף - בוא רק משמש כשליח שמעביר איתות מהתודעה שלנו, שהיא זו שעייפה.
תודעה שעייפה מאורח החיים שלנו וממה שאנו מטילים על עצמנו, אינה יכולה להתמרד ולהכריז שביתה.
 
לכן התודעה פונה אלינו בדרך עקיפה, כזו שמקובלת עלינו כלגיטימית ואומרת: "זה אני הגוף שלך שמדבר, אני לא התודעה שמדברת – ואני עייף. בבקשה  תפסיק או לפחות תאיט את הקצב, לפני שאשבר".
וכשאנו לא קשובים באמת, לא מכבדים את עצמנו ולא משנים את אורח חיינו, התודעה פונה לאמצעים חריפים יותר - העייפות הופכת לכאבי גב חריפים, עורף תפוס, כאבי ראש בלתי פוסקים, כאבי חזה, ועד למחלות שונות, משפעת ועד התקפי לב.
שהרי מחלה היא "לא סתם עייפות", אלא כבר "סיבה לגיטימית" לעצור את המרוץ...
 
(2) תוצאה של הרגל:
אנו לא מורגלים לתחושה עמוקה של שלווה ושל שקט. אלו מצבים נדירים יחסית בחיינו העמוסים.
 
לכן, כאשר אנו נרגעים, עולה קול פנימי אשר "מקשר" את הרגיעה השורה עלינו, עם הסיטואציה שבה בדרך כלל עולה תחושה כזו = לפני שינה.
 
כלומר, עם השגת הרגיעה עולה קול פנימי שאומר: "אוהו, עכשיו יש שקט - זה סימן שצריך ללכת לישון", פשוט כי "לפני השינה" היא אחת הסיטואציות הבודדות שבהן אנו מפסיקים את הפעילות שלנו ובאמת רגועים (ואז הולכים לישון).
 
(3) תוצאה של ריקנות:
לעתים, עולה בנו פחד, עם השגת הרגיעה: "זה יותר מדי שקט, מה אני אעשה עם זה?"
ישנה תחושה של ריקנות (זה יותר מדי ריק, אין לי שום פעילות ש"צריך" לעשות) שנובעת מכך שאנו "מגדירים את עצמנו" לפי הפעילויות שאנו עושים.
 
אנו מזדהים עם סדר היום שלנו, התפקידים שיש לנו, המטלות שאנו לוקחים על עצמנו או שניתנות לנו על ידי אחרים.
 
כאשר "אין צורך לעשות כלום", אנו מרגישים סוג של מוות, שאנו נעלמים – ועולה פחד ממצב זה, שגורם לנו "לברוח" לעייפות ולשינה, כי זהו מצב בטוח במקרה ש"אין מה לעשות יותר".
 
(4) תוצאה של התנגדות:
רובנו שמים לב לכך שעייפות וקהות חושים עולה בדרך כלל המצבים של אי עשייה ולא במצבי של עשייה.
הדבר לא נובע רק מכך שבמצבי עשייה ישנו פרץ של אדרנלין שומר אותנו ערניים וכאשר העשייה מסתיימת האדרנלין נעלם ונחשפת העייפות ש"כוסתה" על ידיו מקודם (למרות שזהו ההסבר שאנו נותנים לכך בדרך כלל לעייפות שלנו - וכמובן שיש לעובדה זו השפעה).
 
אבל, ישנה לכך סיבה נוספת ועמוקה לעלייתם של עייפות וקהות חושים. זוהי סיבה  שבדרך כלל איננו מודעים לה, והיא קשורה להתנגדות פנימית לשהייה במצב של שקט ואי עשייה.
 
כאשר עולה משהו שאינו ידוע לנו, שאינו מוכר לנו מחוויות היום יום שלנו,נוצרת התנגדות אליו.
יש בחיינו הרבה "מצבים חדשים" שבהם עולה תחושה של "אי ידיעה", ושאנו חייבים לעבור אותם, מחוסר ברירה.
אלו מצבים לא נוחים ואפילו מאיימים עבור מרביתנו,
לכן, במצבים כאלו עולה פחד ממה שעשוי לקרות באותו מצב "לא ידוע".
 
היות ועבור רובנו, גם מצב של "אי עשייה" הינו מצב חדש ולא ידוע, עולה פחד שיוצר התנגדות כלפיו.
"הפתרון שלנו", במקרה כזה הוא להתחמק ממצב זה ולעבור למצב אחר, מוכר ולא מאיים - לכן עולות עייפות וקהות חושים שמנתקות אותנו מהקשר הרגשי למצב זה, ומעבירות אותנו למצב אחר, שנחווה כנעים יותר עבורנו.
 
7. פירוט- המכשול הרביעי: חוסר שקט ודאגה
 
חוסר שקט ודאגה הינו מכשול מסוג אחר. וגם כאן מדובר במשהו שמקורו עמוק מאד ואין להתייחס אליו כאל "משהו זמני ובר חלוף".
כפי שכבר הוזכר קודם - אנו מונחים ומותנים על ידי התרבות שלנו "לעשות דברים",  רוב הזמן אנו  "עושים משהו".
 
כולנו מכירים את המשפט "אני הולך לעשות משהו כדי להירגע ולנקות את הראש".
במרבית המקרים, הכוונה היא לכך אנו מנסים לעשות משהו פיזי ואף מונוטוני - כזה "שלא צריך לחשוב בו /  לא צריך להפעיל את הראש". במלים אחרות, אנו "מנסים להירגע באמצעות עשייה".
 
מדוע זה כך? הסיבה היא שלא למדנו ואיננו מיומנים בהענקת שקט לעצמנו.
לכן, חוסר שקט, הוא מצב שבו אנו חשים שיש צורך "למלא בתוכנו משהו".
 
האמת היא שפחות חשוב לנו מה נעשה (עבודה, אוכל, צפייה בטלוויזיה, טיולים, סקס,קריאה, כושר גופני, שיחות עם אחרים), והעיקר שיהיה "משהו לעשות".
 
וכשאין "משהו לעשות", אנו נכנסים לחוסר שקט ודאגה. 
 
8. פירוט- המכשול החמישי: ספקות עמוקים
 
ספק הינו רגש שעולה כאשר ישנו נתק בין הראש ובין הלב.
אין הכוונה לנתק בין ההיגיון (הראש) ובין הרגש (הלב), אלא לנתק עמוק יותר בין שתי גישות למציאות שבה אנו חיים.
 
(1) גישת "הראש":
הראש מציג לנו תמונה של מה צריך לעשות , מה חייבים לעשות-אשר מבוססת על התבוננות צרה שבבסיסה עומדת אקסיומה שמנהלת עבור רובנו את תפישת המציאות שלנו: "ישנה בעיה שצריך למצוא לה פתרון מיידי / בהקדם האפשרי".
גישה זו מועילה מאד בטווח הקצר ומביאה להקלה –כאשר "הצלחנו" (לפתור את "בעיה א" בעזרת "פתרון ב").
אבל לטווח הארוך,"פתרון ב" הופך בעצמו ל"בעיה ג", וכן הלאה.
מבחינה זו אנו נמצאים כל הזמן "ברדיפה אחרי הזנב של עצמנו", וכמו אותו כלב, רק סובבים במעגלים ולא מתקדמים לשום מקום.
 
הספקות העמוקים נובעים מכך זו גישה דואלית, שמחלקת את הסיטואציה (כמו את כול החיים ) לשתי אפשרויות שונות, או שנבחר בפתרון א או שנבחר בפתרון ב.
חלוקה זו, מביאה באופן טבעי לספקות וחוסר ביטחון - איזה משתי האפשרויות כדאי לבחור ?
 
(2) גישת "הלב":
הלב מציג לנו תמונה שונה, שבה אנו בודקים פרמטר שונה (ומפתיע בהקשר של "קבלת החלטות"): עד כמה אני חומל/ אוהב את עצמי ועד כמה אני חומל/ אוהב את האחרים.
 
זה נשמע "רוחניקי", אפילו "ניו אייג'י", בגלל ההקשר לסוג המשפטים שאנו שומעים לעתים קרובות מאנשים עם שארוואלים, עם שיער ארוך ובלי עבודה קבועה- ולא מייחסים להם יותר מדי משמעות : "אתה צריך לאהוב את עצמך", "אתה צריך לאהוב את כולם" וכן הלאה.
 
אבל בחינה לעומק מצביעה על גישה מעשית שאומרת כך: "כל החלטה שלנו צריכה לעמוד במבחן הזמן ולא להיות זמנית / סותמת חורים".
חמלה/ אהבה לעצמי אינה "לרצות לעשות מה שנעים לי" – זו השתוקקות (המכשול הראשון).
 
חמלה/ אהבה לעצמי מתבוננת אמנם באהבה על החלקים החיוביים שבי (על הערכים שמניעים אותי, על היכולות שלי, על ההצלחות והישגים שהיו לי וכן הלאה), אבל מתבוננת באותה מידה של חמלה/ אהבה גם על החלקים השליליים שבי (על המגבלות שלי, הפחדים שבחיי, הכישלונות שהיו בעבר וכן הלאה).
 
אם ניגע בלב שלנו, נהיה מחוברים לרגשות שלנו ובמיוחד לרגשות המטרידים, הקשים, האפלים, אלו שאנו מתביישים בהם -  נלמד לשהות בהם ולא למהר ולנסות להינתק מהם ולהכחיש אותם.
חיבור כזה לרגשות מייצר אצלנו מיומנות מסוג שונה - שמותר להיות בספק, שמותר לא להבין, שמותר לא למהר ולנסות לפתור, שלא חייבת לעלות מיד "תחושת החמצה" אם זה המצב כרגע.
 
כאשר קיימת הסתכלות מפוקחת כזו, שמקורה בחמלה / באהבה, גם לעצמי וגם לאחרים – הדברים יתחילו להתבהר לאט לאט.
וסביר יותר שההחלטה שנקבל תהיה נכונה עבורנו לטווח ארוך.
 
9. כמה דוגמאות - "חמשת המכשולים" בנישואין
 
השתוקקות - לנישואין שונים או טובים יותר (אחרים/ שנראים אחרת)
 
כעס - על בן/ בת בזוג, במיוחד כשהוא/היא כבר לא מתנהג כפי שהייתי רוצה ולא ממלא את הציפיות שלי (ואינו מושלם/ת כפי שחשבתי בזמן החתונה)
 
קהות חושים ועייפות- הגילוי , לאחר זמן מה, שחיי הזוגיות שלנו הפכו לשאננים, אנו לא בונים אותם כל הזמן מחדש אלא ישנים עם הזוגיות שזכורה לנו מהעבר.
 
חוסר שקט ודאגה - ההפך מהתכונה הקודמת, "משבר שבע השנים" (או כל שם אחר שמרמז על שבר בזוגיות), כאשר לאחר תקופה מסוימת עולה הרצון לקשר חדש או שונה מהנוכחי
 
ספקות – האם בן/בת הזוג שלי הוא הראוי/ האחד/ זה שאני רוצה לחיות איתו את חיי / להזדקן איתו?
 
9. כמה דוגמאות- "חמשת המכשולים" ביחסי הורים-ילדים
 
השתוקקות
- להורים אידיאליים שיתנו לי את כל מה שאני צריך בחיים
- לילד אידיאלי, מהסוג שהחברים ההם מספרים עליו במפגשי ליל שישי
 
כעס
- על ההורים שמצד אחד מבלים ונוסעים יותר מדי לחו"ל (ומבזבזים את הירושה שלי) ו/או שמצד שני חונקים אותי בסיפורים ובעצות שאין להם ערך עבורי
- על הילד/ה , שלא לומד את המקצוע שאני חושב שנכון עבורו ולא ממלא את הציפיות שלי .
 
קהות חושים ועייפות
- הגילוי שההורים שלנו הפכו שקופים עבורנו, אנו נפגשים איתם "כי צריך ולא נעים", אבל באמת אין לנו מה לדבר איתם.
- הגילוי, לאחר זמן מה, שמערכת היחסים שלנו עם ילדינו הפכה לקשיחה ויתרנו על הסיכוי לשנות אותה ואנו רוצים רק "קצת שקט" מהם,
 
חוסר שקט ודאגה
- הגילוי שכמעט כול מה שהורינו עושים גורם לנו לחוסר שקט ודאגה, היות ואנו מפחדים שהם יעשו שטויות, וכי הם מתחילים להתנהג כמו ילדים.
- הגילוי שדווקא ההתבגרות של ילדינו ויציאתם לעצמאות לא עושה לנו טוב, ואנו אפילו דואגים להם יותר משדאגנו כאשר הם היו ילדים קטנים.
 
ספקות
 – האם הורי חינכו אותי כמו שצריך, אהבו אותי באמת, וכמה אני צריך להקדיש להם בזקנתם? האם ראוי בכלל לסלוח להם?
- האם הילד שלי ראוי להשקעה שלי בו, לאור התנהגותו והאגואיזם שהוא מפגין כלפי, שלא לדבר על העדפת חבריו?

אהבתם? אולי דווקא לא? ספרו לנו מה אתם חושבים בעמוד הפייסבוק של "בודהיזם בישראל"

הרשמה לרשימת התפוצה וקבלת כתב העת ועדכונים

אף-על-פי שניתן לחיות מאה שנים בשחיתות וללא שליטה עצמית.
עדיפים חיי מוסר ומדיטציה בני יום אחד.
(דְּהַּמָּפָּדָּה 110 )