נקהמה, שמתורגמת כ”ויתור”, היא איכות מנטלית שנמנית…
אי היאחזות והתהוות הם שני מושגים מרכזיים בהגות הבודהיסטית. במאמר זה נעסוק במושגים אלה וננסה להבינם מנקודת המבט הבודהיסטית, ונראה את הקשר שלהם להיווצרות הסבל.
תשומת לב
אם נשאל כל אחד מכם מי הוא, התשובה שנקבל תהיה מורכבת מהניסיון וצבר החוויות, ומהדפוסים. לכן כאשר אנו עומדים מול חוויה, פנימית או חיצונית, יש בנו הרגל לראות את התגובה לחוויה כתוצאה של “מי שאנחנו”, של האופן בו אנו תופסים ומכירים את עצמנו. שני אנשים עומדים בתחנת האוטובוס וממתינים. לפתע מתחיל לרדת גשם קל. אחד מרגיש שמחה והאחר מתרגז. לאחד גשם מזכיר תחושות של התכרבלות וחום אנושי, ולאחר הוא מזכיר קור ואי-נוחות. בתחנה עומד אדם שלישי, שלמגע הטיפות הראשונות אומר לעצמו: “יש גשם”. יתכן ויחד עם אמירה זו הוא שם לב לזיכרונות נעימים העולים בו. יתכן ויחד עם האמירה “יש גשם” יעלו זיכרונות של קור ואי-נוחות, או אף תחושות גופניות של קור ואי-נוחות לנוכח מגע הטיפות בגופו. עם זאת הוא נשאר ללא סיפור, ללא רצף אסוציאציות המשליכות את התודעה שלו אל העבר, אל מה שהיה פעם, הרחק ממה שיש עכשיו.
כיצד קשורה לעניין זה תשומת לב– שגם היא מהווה מושג מרכזי בבודהיזם- ואיך היא מאפשרת איכות חיים טובה יותר, שקט וקבלה? המורה אג’אן צ’ה מתייחס אל תשומת לב כאל הבסיס, ההתחלה של התהליך של “זיקוק התודעה”. מהו זיקוק זה?
תרגול של תשומת לב מתחיל מאימון שמטרתו להיות מודעים למה שיש עכשיו. האדם שבתודעתו נוכחת האמירה “יש גשם” שם לב לאי הנוחות שעולה בו. הוא שם לב למחשבות ההתכרבלות הנעימות העולות בו. כמובן שהוא קודם כל שם לב שיש גשם, אבל “גשם” אינו הדבר היחיד שקורה. יש תגובות של התודעה, וגם אלה תופעות שאליהן הוא שם לב, באותה תשומת לב שהוא מקדיש לגשם, לא פחות ולא יותר.
האימון בתשומת לב מאפשר לשים לב לכל מה שיש, בחוץ ובפנים. אג’אן וירדהמו מתאר זאת יפה[1]: “כאשר הגעתי למנזר בתאילנד, השאלה הראשונה ששאלתי את אג’אן צ’ה הייתה: ‘כיצד אוכל להיפטר מכל הרעש הזה? המחשבות והדיבורים שמלווים אותי במהלך היום ואפילו במהלך הלילה, כיצד אני נפטר מכל זה?” תשובתו הייתה: ‘הבט בפסל הבודהה שלצדך. זהו פסל העשוי מעץ, הוא לא זז כבר שנים. האם לזה אתה שואף? לשבת ולא לחשוב? המחשבות העולות בהכרתך הן הדבר הטבעי והמובן מאליו ביותר’… האמת היא שמחשבה היא אובייקט. לא אתה הוא החושב, המחשבה מופיעה ונעלמת בהתאם לתנאים ולנסיבות…”
אג’אן וירדמו מתאר בדבריו שני עקרונות חשובים: האחד- עיקרון הסיבתיות – לכל תופעה יש סיבה. יורד גשם, הסיבה היא ירידה בטמפרטורות והצטברות של עננים ותנאים שונים שתוצאתם גשם. מתפתחת מחלה, הסיבה היא חשיפה לחיידקים שמעוררים אתה. כך גם לכל מצב מנטלי יש סיבה, ותנאים המביאים להתקיימותו. העיקרון השני- יש מחשבות, והן חלק מהמציאות ואין טעם לנסות ולכבות אותן. ככה זה כשאדם חי, יש מחשבות.
לעתים המחשבות מתפתחות ל- “סיפור”: עולה בתודעתנו משהו, ואנחנו מייצרים סיפור. קורה משהו חיצוני, ושוב אנו מייצרים סיפור. סיפור הוא תולדה של מי שאנחנו: כל המטען של חוויות, דפוסים שרכשנו, הרגלים, ניסיון… אם מישהו במקום העבודה אומר לי: “מה שעשית לא בסדר”, ישנן דרכים אחדות לפרש משפט זה. אני עשוי להבין שתוצר מסוים של עבודתי אינו טוב ועלי לשפרו, אני יכול להבין שפעלתי באופן שגוי מבחינה מוסרית, אני עלול לפתח רגשות שליליים כלפי מי שאמר לי דברים אלה. כך מתפתח סיפור: “אני לא בסדר”, “מה יהיה, אולי יפטרו אותי…”, “איזה אדם נורא הוא זה…”. האמנם משקפים כל הסיפורים האלה את המציאות כהווייתה? תשומת הלב מאפשרת לנו להיות מודעים ל- “סיפור”, כלומר למה שמתפתח בתודעה לאור החוויות. וכפי שניתן להבין, מה שמתפתח – אותו סיפור- הוא תמיד תוצר של חיבור ההווה עם העבר, עם ה- “תמיד זה קורה לי” שלנו. התוצאה הבלתי נמנעת של חיבור זה היא שאכן מה שקרה בעבר יוסיף לקרות, כי אנו מחוללים אותו במו ידינו באמצעות ה- “סיפור”, כי הסיפור מוביל גם לתגובה הבאה שלנו.
הרגעת התודעה
ואיך תרגול של תשומת לב מביא לשקט, לשמחה?
הדיון בנושא מתחיל בתיאור שני סוגי מדיטציה מרכזיים: סמאטה וויפאסנה. שני הסוגים מתוארים בטקסטים בודהיסטיים כשניים מתוך שלושת המרכיבים של הדרך לאיזון התודעה[2].
סמאטה היא מדיטציה של תשומת לב לאובייקט אחד. אנחנו מתרגלים תשומת לב לנשימה, כאשר אם יש “נדידת מחשבות” או הסחות דעת אנו מחזירים את המיקוד לנשימה. ללא שום דבר מעבר. מי שמתרגל זאת בקביעות יודע שרגיעה באה עם התרגול. אך רגיעה אינה מטרתו העיקרית: המטרה היא אימון לתשומת לב לתופעות. אנו מאמנים את עצמנו להיות מודעים למה שיש עכשיו. בתשומת לב לנשימה אנו חוקרים: האם הנשימה ארוכה, קצרה, עמוקה, רדודה וכו’, כלומר את המאפיינים של התופעה, וזאת כדי להתאמן במודעות, תשומת לב למה שיש. לכן, סוג זה של מדיטציה מהווה פתיחה לתרגולים שונים, וזאת על מנת להביא את המודעות לכאן, ולמה שקורה עכשיו.
הסמאטה מכונה לעתים “meditation without wisdom”. מהי ה”חוכמה” המתוארת כאן? זוהי ה- prajna- נקודת המבט שאנו מפתחים עם הוויפאסנה, המתבוננת בתופעות מתוך הבנת העקרונות הבסיסיים העומדים מאחוריהן. הבודהה אמר שלכל תופעה שלושה מאפיינים: אניצ’ה-דוקהה-אנאטה. prajna פירושו ראיה נכונה של כל התופעות כבעלות המאפיינים האלה.
ההבנה של כל תופעה כחולפת היא חוכמה, כיוון שההבנה שהדבר שעולה עכשיו חולף מעלה שאלה: האם הסיפור שעולה כתוצאה ממנה אמִתי? האם הסבל (דוקהה) שעולה עם התופעה (וכתוצאה מהסיפור) הוא תופעה עצמאית או שהוא נובע ממקור אחר? המקור האחר אותו מתאר הבודהה הוא ההיאחזות, ההיאחזות באותו “סיפור” אותו פגשנו בראשית הדברים.
מה זאת אומרת להיאחז בסיפור, ומדוע אנחנו נאחזים בו?
התהוות
מושג נוסף במחשבה הבודהיסטית הוא ההתהוות. הוא מופיע באמת השנייה ויש לו משמעויות שונות. התהוות מתרחשת כתוצאה מהיאחזות. קורה משהו, אנו מבינים אותו בצורה מסוימת, כלומר מעניקים לו פרשנות. כך נוצר ה-“סיפור” שלא בהכרח קשור להווה. הסיפור מתהווה כאשר אנו נאחזים במשהו הזה שהוא “ככה”. מישהו אומר לי משהו ואני נעלב, אני מפרש את דבריו באופן היוצר עלבון. כך אני יוצר משהו חדש בעולם והוא “עלבון”. הדברים שנאמרו, המילים עצמן לא יצרו דבר בעולם. כאשר המילים פגעו באוזן, הן עברו מהאוזן אל התודעה שלי, ומרגע שנחתו בה הענקתי להן פירוש, או אז נוצר העלבון. הדבר הזה- העלבון, כמו כל דבר אחר, מתהווה: נוצר וקם לתחייה. הסיפורים שלנו הם אלה שמסבירים לנו למה יש כאן עלבון: “לא אומרים דברים כאלה, זה נהוג להגיד רק כשמעליבים… (כלומר: לפי המוסכמות שרכשתי עד כה), כל החיים לא מעריכים אותי כראוי לי… ועוד…”. ההסבר הזה הוא התהוות, ובמקרה הזה, סיפור התהוותו של עלבון.
האם הרצון להיות אדם מוערך, שלא יעליבו אותו, הוא רע? אין כל רע בכך, אלא ההבנה שהדחייה הנובעת מכך רגעית וחולפת, שאינה אלא של אחד או יותר מהמצרפים, היא החוכמה המונעת סבל. אם דחייה זו נתפסת כלא רגעית, והתשוקה להיות אדם המוערך ומכובד על-ידי הסביבה קיימת, מה יקרה אם חס וחלילה יעליבו אותי שוב? הרי הקיום שלי כאדם, המתבסס כזכור על ההרגלים המנטליים, הדפוסים, הניסיון ותפיסת העצמי שלי, קיום זה יעמוד בסכנה לנוכח ביקורת. כך מתרחשת לידה של סבל, של מעגל שמזין עצמו מהסיפורים. הביטוי של הסבל אינו רק פנימי. התחושות שנלוות לעלבון מביאות למצב רוח מסוים, ובהמשך עשויות להביא להתנהגות כלפי חוץ. כל אלה מביאים ליצירת סבל, בין אם אצלי או אצל אחרים כתוצאה מהתנהגותי. כך חוק הקרמה מקבל ביטוי, כלומר ביטוי התנהגותי כלפי חוץ או כלפי פנים מביא לתוצאות התואמות את אותו ביטוי: אם אחוש נעלב כל מעגל התגובות שלי ישתנה וישפיע על התנהגותי, וכלפי חוץ על אחרים.
אפשר לתת דוגמה פשוטה יותר.
אנו יושבים בכיתה עם עמיתינו הסטודנטים, והמרצה דן בעבודות שהגשנו בשבוע הקודם.
המורה משבח את עבודתו של דניאל, ולאחר מכן משבח את עבודתה של נורית. מה עובר בתודעתנו? האם אנו מצפים שהמרצה ישבח גם את עבודתנו? אחת ההגדרות להתהוות היא “הרצון להיות משהו”. השבח מהמרצה הוא דבר נעים לכל הדעות, ולכן אנו חשים שהציפייה לשבח מובנית בהווייתנו. כמובן שלציפייה זו יש סיכוי להתרחש רק אם יש לנו איזושהי הערכה למרצה, ובואו נצא מתוך הנחה שכך הוא. אז אנו יושבים בכיתה, ומתעורר סיפור.
הסיפור הוא הרצון להיות משהו, שייווצר, שיתהווה כתוצאה מהשבח של המרצה: אני טוב, המרצה אוהב אותי, יש לי יכולת גבוהה ולכן אני שווה, ועוד. אם כך איפה הסבל? אם אני נאחז בסיפור, ככל שההיאחזות חזקה יותר כך העונג שאחוש אם המרצה ישבח גם את עבודתי יהיה גדול יותר, וכך הסבל שאחוש אם זה לא יקרה יהיה גדול יותר. יש תשוקה לעונג, וההיאחזות בתשוקה זו היא הגורם לסבל. זה נקרא bhava-tanha, הצמא להתהוות.
היאחזות
האם תשוקה למשהו היא דבר רע? האם הרצון לכתוב עבודה טובה, ואף לקבל שבח בעבורה הוא רע? התשובה היא שאין כל רע בכך, אלא ההבנה שהעונג הנובע מכך רגעי וחולף, שאינו אלא עונג של אחד או יותר מהמצרפים, היא החוכמה המונעת סבל. אם עונג זה נתפס כלא רגעי, והתשוקה להתהוות כתלמיד החביב על המרצה קיימת, מה יקרה אם העבודה הבאה לא תהיה טובה, או לפחות לא תזכה לשבח? הרי הקיום שלי כאדם, המתבסס כזכור על ההרגלים המנטליים, הדפוסים, הניסיון ותפיסת העצמי שלי, קיום זה יעמוד בסכנה לנוכח ביקורת. אין בדברים אלה כדי לבטל את החשיבות שאנו מעניקים לעמל שהושקע בכתיבת עבודה, שהרי יש משמעות לתוצאות של עבודה קשה. מובן שנרצה שעבודה קשה תישא פירות, אך המצב המנטלי אליו נגיע לנוכח המציאות (שבח/ביקורת) עלול להביא לסבל. נניח וקיבלנו ביקורת, מה תהיה תגובתנו? האם לנוכח הביקורת נשקע בסיפור כלשהו (“שוב נכשלתי”, “המרצה הזה לא אוהב אותי”, “אין סיכוי שאשיג את הציונים הנדרשים”), או שמא נתבונן ישירות במציאות ונפעל על-פיה: ניגש אל המרצה לברר את נסיבות הביקורת, נבדוק האם התשומות שהושקעו בעבודה התאימו לדרישות, נבדוק אפשרות של הגשה חוזרת. אלו הן תגובות הנובעות ממקום המשוחרר מהיאחזות בסיפור.
בכל אירוע, חיצוני או פנימי, יעלה סיפור. אם מיומנות תשומת הלב מפותחת, נשים לב לשני דברים: הראשון- האירוע. השני- התגובה והסיפור הבא בעקבותיה. אם אנו מתבוננים על כל התופעות בחוכמה הנובעת מהבנת אניצ’ה, מהבנה שההיאחזות בסיפור נובעת מהצמא להתהוות, וההבנה שהיאחזות זו מביאה לסבל, נוכל לשהות עם מה שיש. עם האירוע, ועם הסיפור, והסבל הנוצר ילך ויפחת.
דוגמה לאי-היאחזות: מישהו עושה משהו שגורם לי לכעס גדול. אם אני לא ער לעובדה שהתעורר כעס (כלומר: “יש כעס” ולא – “אני כועס”), אני מזדהה עם הכעס, ומתחיל סיפור. הסיפור יכול להיות על האדם הזה: הוא אדם רע, הוא לא טוב בשבילי, או סיפורים עלי: אני אדם חלש/עצבני/רע, לא הייתי בסדר שכעסתי. ההזדהות עם הסיפור היא ההיאחזות. איך נוכל להרפות מהיאחזות זו? התבוננות בכעס מתוך היעדר שיפוטיות, מתוך הבנה שכעס הוא תופעה, הבאה וחולפת, תאפשר קבלה של הכעס. כשיש סבלנות לכעס, לשהות עִמו מתוך קבלה, הוא יחלוף, הוא אינו יכול להישאר יציב וקבוע. מה עושים כשיש סיבה טובה לכעס? כשמישהו בסביבה למשל מתנהג בתוקפנות או מנסה להתעלל בך? מה צריך אז לקרות בתודעה שלך? הכעס באמת לא צריך להיות קבוע אבל גם לא תמיד נכון להניח לו. לעתים יש להתמירו למחשבה, כלומר להקשיב לרגש ולהבין את מקורו כדי לשנות מציאות. לעתים עלינו לשמור על עצמנו- מישהו עושה משהו רע והכעס הוא דרך לשמור ולהגן על עצמנו. לדוגמה, אם מישהו מתנהג בתוקפנות כלפינו, אך גם אז עלינו להיות ערים לכעס באופן מלא. הערנות לכעס מתבטאת בשני דברים: ראשית, תשומת לב לכך שזה קורה, שמישהו עושה משהו רע. שנית, לראות מה עולה בנו ולתת לתגובה הנאותה להתקיים. תגובה נאותה נוצרת על-ידי תשומת לב נקייה, כלומר לראות את הכעס בעת עלייתו, להבין שעולה כעס ולא להישאב אליו באופן בלתי נשלט. אין הדבר פשוט, אך ככל שמתרגלים תשומת לב למצבי תודעה המיומנות הזו מתפתחת, המיומנות של לשים לב למציאות הנוכחת, לצורך בתגובה הולמת ולאפשר לתגובה להיות.
מה קורה כשיש מקום לכעס: מהו סוג הכעס, ואיך יכולה להיווצר התהוות? הסוגיה היא סביב הצורך בתגובה נאותה מול איבוד שליטה והיסחפות. מתוך כעס אנו עשויים גם לעשות רע, כמו כעס על מישהו שנראה לנו שעשה משהו לא טוב, ולאחר מכן, אחרי שמבינים את הרקע לפעולתו רואים שאולי לא היה מקום לכעס אך כבר הנזק נעשה.
כולנו נתונים לחוק הקרמה… לא לשכוח!…
מתוך הדהאמהפאדה: “זה המרסן את הכעס שנוצר בו, כפי שרוכב מיומן משתלט על המרכבה הסוטה מהדרך, לו אני קורא הרוכב האמיתי. שאר הרַכַּבים רק אוחזים ברסן”.
(הדהמהפאדה: אוסף השיחות הקצרות המיוחס לבודהה, אחד ממרכיבי ‘שלושת הסלים’- הטיפיטקה.)
תשומת לב להתהוותם של מצבי תודעה, ל- “סיפורים”, ואי-היאחזות בהם, הם הבסיס לתרגול הבודהיסטי. בתרגול זה אנו צופים בכל מה שקיים, בכל מה שעולה, ומאמנים עצמנו בהתבוננות מתוך תשומת לב נקייה, מתוך הבנת ארעיותן של כל התופעות, תוך אי-הזדהות עמן. ככל שנאמן עצמנו יותר, כך נפַתֵחַ אופן תגובה דומה לכל מה שניווכח בו, בין אם במהלך התרגול (במדיטציה) או בחיי היום יום. האימון מאפשר לשים לב להתהוותם של מצבי תודעה (כולל “סיפורים”), ומרגע ששמנו לב להתהוות זו נוכל להרפות מאחיזתנו בה. התוצאה היא חיי חופש, חופש מסיפורים, מהרגלים ודפוסים.
מי ייתן וכל הברואים יהיו חופשיים.
[1] מתוך: דממת ההוויה, הוצאת בית בהוונה, עמ’ 30
[2] למשל ב- Samatha Sutta AN10.54, או AN 4.170 Yugananddha Sutta
פריטים נוספים
בודהיזם – קווים במיסטיקה, חרות ועוד
מאת: רחל ששון הכיוון המיסטי בזן הוא שאינסוף הרצונות שואבים מהרצון האחד – האחדות הקוסמית. תוך ריכוז בתשומת-לב במדיטציה יש להרהר בתבונה הנעלה (פרג’ניא) האומרת שהמציאות הקוסמית היא שלווה, אינסופית, […]
הקלטת מפגש שבילים רבים דהרמה אחת: שמחה בבודהיזם זה ענין רציני
שהתקיים ב- 2 באוגוסט 2024 בהשתתפות: סנדיה בר-קמה, ד״ר אסף סטי אל-בר, ד״ר אסף פדרמן, שלמה בזם מנחים: אילן לוטנברג ואבי פאר ״כל שמחה שקיימת בעולם זה מקורה בשאיפה שאחרים […]
“דילמת הרועה” – על הגנה העצמית ושימוש בכוח במסורות הבודהיסטיות
לומד, מלמד ומתרגל בודהיזם טיבטי, מאהמודרה ודזוגצ’ן, תלמידו של קרמה צ’גמה רינפוצ’ה וסנגטרול רינפוצ’ה – שושלת הקגיו. מייסד MEDITATION FACTORY, מרכז בודהיסטי לתרגול ולימוד בהרצליה. *** הגנה עצמית היא […]
תקווה פחד ותרגול הדהרמה
פגש את הבודהיזם בשנת 1983, ומאז מחויבותו כלומד ומתרגל הלכה והעמיקה במסורת התהרוואדה ובמסורת הטיבטית בשנת 2003 היה שותף בהקמת תוכנית הכשרה תלת-שנתית ליועצים ברוח הדהרמה .(www.mindproject.com) במסגרת מכון ‘למה […]
לקום מהשבעה
מתרגל, ופוסע על הדרך מאז 1997 במסורת הוויפסנא והבודהיזם הטיבטי. חוקר דהרמה בת-זמננו, דהרמה מעורבת חברתית ואת המפגש בין ההגות הבודהיסטית לפילוסופיה המערבית. עבודת הדוקטורט שלו מציעה תפיסה חינוכית דיאלוגית […]