בין מצה לטנהקהיה

“For a person tormented by evil thoughts, who is passion-dominated and given to the pursuit of pleasure, his craving steadily grows. He makes the fetter strong, indeed )Dhp. 349)”

תורת ישראל מלמדת אותנו להרחיק עצמנו מחמץ במשך כל ימות הפסח ולאכול מצות – “מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך”. ישנה גם מצווה נוספת הקשורה באיסור חמץ והיא כאשר מגישים מנחה אסור שהיא תהיה חמץ – “כי כל שאור וכל מחמצת לא תקטירו ממנו אישה להשם”.

מכיוון שלא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר “(משלי) כל אמרת אלוה צרופה”  וכותב הרמב”ם “והוא היות כל המצות בוקש בהם תכלית מועילה [קושלה] במציאות (מורה הנבוכים)”[2]   ננסה במאמר זה להבין את הרעיון המבוטא בהרחקת החמץ ואכילת המצה.

תיקון חטא אדם הראשון ע”י אכילת מצה

“אך יש לומר שעיקר הציווי {י.ג[3]. – הציווי לאדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת} היה לבל יתמשך אחר תאותו לאכול המאכל מפאת שהוא ערב לחיך ונחמד למראה ולקוץ בזולתו, רק שתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד. ולבל יהיה חילוק בעיניו בין הנחמד למראה או לא, רק אכילתו תהיה לשובע נפשו שיהיה נכון לעבודת בוראו. וזהו מאמר הכתוב מכל עץ הגן אכול תאכל, פירוש שמותר אתה לאכול מכולם, רק שלא יהיה הבדל בעיניך לאכול מזה מצד שתתאוה מחמת שהוא ערב לחיך ולקוץ בזולתו הבלתי ערב כמוהו, ההבדל הזה נאסר לך. וזהו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, רצה לומר שלא תבחין באכילתך לאכול מזה מפני שהוא טוב טעם ולקוץ באחר אשר הוא בעיניך רע. ונוכל לומר שלא היה העץ הדעת עץ פרטי, רק על כולם בשוה נצטוה לבל יבקר בין טוב לרע מצד התאוה“ …

כי הנה ידוע שמצה מרמזת על היצר טוב וחמץ על היצר הרע; והענין הוא, שהמצה היא בלא טעם שאינו רק מקמח ומים, ומצותה רומזת להורות לאדם לבל ירדוף אחר המותרות ומטעמים, רק יגביר השכל על החומר, ולא יאכל כי אם לשובע נפשו לא להשביע תאוותו. …כמו כן תהיה אכילתו של כל השנה בלי תאווה מתאוות החומריות. וזהו שאמרו חז”ל בהגדה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב”ה וגאלם שרומז, שכל כך זיככו את עצמן ולא היתה באכילתם שום תערובת שאור שבעיסה שהוא היצר הרע, עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות והתגלות אלהותו יתברך שמו. וזהו שלא הספיק בצקם להחמיץ דהיינו שלא היתה במחשבתם שום חימוץ ותאוה משאור שבעיסה שהוא היצר הרע, עד שנגלה עליהם וכו’ שרומז שנזדככו כל כך, עד שזכו על ידי הזדככות החומריות – שיתגלה עליהם אלהותו יתברך שמו (מאור ושמש[4])”

ע”פ המאור ושמש הציווי או האתגר שהוצב בפני האדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת, אינו מתייחס לאי אכילת פרי מסוים אלא לפעול ע”פ עקרון ההשתוות [אופקהא] , לאכול ע”פ הצורך ולא ע”פ הטעם (דעת טוב ורע).

האדם הראשון אשר בעצם מייצג את כולנו כלומר נטייה שורשית באנושי שבאנו, לא עמד בניסיון זה ובכך מסמל את האנושות הכבולה בכבלי הדוקהה.

ליציאת מצרים אנו רגילים להתייחס כיציאת עם ישראל מעבדות למצרים לעצמאות מדינית ואכן כך היה אולם שורש כל היציאה והחירות המיוחלת הוא ביציאה מהמיצרים – מהכבלים. ומשום כך נצטווינו על ביעור החמץ אשר בנו אותו אנו מסמלים ע”י ביעור מאכלי חמץ וכן על  פיתוח השקפה נכונה ומאמץ נכון להגברת החוכמה [פניא] ושחרור מכבלי הצמא המבוטאים באכילת המצה.

הנצי”ב[5] כתב על איסור הגשת מנחת חמץ כי החמץ מסמל התחכמות ומורכבות מעבר לנקיות והפשטות שבמצה העשויה רק קמח ומים, לומר כי התקרבות להשם מותנית בנקיות ופשטות הנפש ובאופן דומה ניתן לראות גם בדברי המהר”ל מפראג באותו עניין (גבורות השם).

על דברי המשנה שאנו קוראים בהגדה של פסח  – בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים אומר בעל התניא[6] – “בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים והיא יציאת נפש האלתית{י.ג. תודעת הבודהה} ממאסר הגוף משכא דחויא” {י.ג משכא דחויא – עור הנחש מסמל את ההטיות/סמקהרות והתאוות}.

 כלומר יציאת מצרים אינו אירוע חד פעמי אלא התרחשות ודרך תמידית יום יומית לשחרור פנימיות הנפש [י.ג. נפש הבודהה] אשר נמצאת בכל רגע במציאות כובלת כזו או אחרת  הנובעת מהתלבשותנו בלבוש האנוש הכרוך בכבלי הצמא [טנהה] המדמים לו גם את תפיסת ה”אני” אשר מהם וממנה יש להשתחרר.

“כשם שיש חרות לכלל, כן יש גם חרות לפרט; כשם שיש שעבוד חיצוני כן יש שעבוד פנימי, שעבוד ליצרים ושעבוד לתנאי חיים. מידות רעות: שנאה, קנאה, צרות עין צבירת ממון, שאיפת התבלטות וכיוצא בהן, שואפות לשפוך עלינו את מרותן, והן הן הגורמות לנו לעיתים כאב לב, דיכאון, כעס והתרגזות. אף הללו מתימרות למלוך ולשעבד להן את כל מהותנו. אולם אף הן שלטונן מוגבל. ברצוננו ובאפשרותנו להתגבר עליהן. אם נרצה נהיה בני חורין. אין הדבר תלוי אלא בנו (הרב שאול ישראלי זצ”ל על היציאה לחירות/פסח[7])”.

סיכום

על האדם הראשון כמייצג את האנושות הוטל האתגר לפעול מתוך ראיית מציאות חופשית משעבודי הצמא , חכמה ומשוחררת. תורת ישראל מנחה להתמודדות בלתי פוסקת עם אתגר זה אשר שיאה הסימבולי מופיע בחג המצות הוא חג החירות חירות מן הצמא, מן הכבלים, מן הראיה השגויה וממסכי ההטיות שבנו עד להתעוררותנו המלאה.

[1] טנהקהיה –  הכחדת הצמא, היא ההשתוקקות או התאווה, היא השורש העיקרי של הדוקהה, לשם הגשמת הפסקת הדוקהה

[2]  עקרון זה הוא שורשי בהבנת תורת ישראל וראוי הוא למאמר בפני עצמו. ע”פ תפיסתי דרך התורה מהווה מארג שלם של דרך חיים המובילה להזדככות הנפש ע”י תרגול בלתי פוסק המפתח החלשות עד הכחדת הצמא/התאוות/יצר הרע , השקפה נכונה, עשייה נכונה וכ’ {מגה}.

[3] י.ג – הערות והסברים מאת העורך – יהונתן גרינברג

[4]  מאור ושמש – ר’ קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין (1751), תלמידם של ר’ אלימלך מליזנסק ושל החוזה מלובלין ועוד מגדולי החסידות.

[5]  נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז’ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.

[6]  מחבר ה”תניא” – אדמו”ר הראשון ןמייסד חסידות חב”ד.

[7]  1909 – 1995, ממנהיגי הציונות הדתית, חבר מועצת הרבנות הראשית וראש ישיבת מרכז הרב. חתן פרס ישראל למדעי היהדות.